מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כח

אבל אם הגוי עושה הישראל עובר זה לא שמענו משם אבל כבר הבאתי לעיל המהרש"ל ב"מ דף צ' דכתוב כן דשביעית אפי' ע"י גוי אסור מה"ת. וכבר פלפלתי לעיל במצוה ק"ד בזה

ג) והנה בלית ד' יש פלוגתא בזה רש"י ביבמות דף קכ"ב ע"ב ובסוכה דף ל"ט דרבותיו ס"ל דהנשמר אסור וזה פשיטא דקרא ואת ענבי נזירך שהפרשת בני אדם מהם ורש"י ס"ל מת"כ מוכח דנהי דעובר אם שמר כמפורש בקרא משפטים ונטשתה אבל בדיעבד אינו אסור אלא שלא לקצור כדרך שקוצר כשאר שנים כדרך כל הפירות שאסור לקצור בשביעית, ותוס' בסוכה דף הנ"ל ד"ה בד"א דמזין ג' וכו' כך פי' בקונטרס והקשו לפי פי' ר"ת וכו' ופי' ר"ת דמן הנשמר אסור וכו' האריכו בזה ב' שיטות ובס' ערוך לנר הביא בשם הראב"ד בספרו תמים דעים שכ' לחלוק על ר"ת במקצת בוודאי ע"י שמירה אינו נאסר אבל אם עבר וחרש הפירות האלו הנעשים מהם אסור והקשה דאינו יודע סברא לחלק כיון דהשמירה אסור ונטשתה כתיב ובגוי מצד עצמו אינו אסור לא בעבודה ולא בשמירה ולמה יהיו פירות אלו מותרין ופירות אלו אסורים ולענ"ד ליישב דהערוך לנר במס' יבמות דף קכ"ב הקשה על שיטת רש"י דס"ל דאם שמר באיסור אינו אסור דלמה לא יהי' אסור משום לא תאכל כל תועבה דדרשינ' בחולין דף קט"ו דאסור כל שתיעבתי לך, ובמקום אחר כתבתי וכ"כ הצל"ח בפסחים כ"ד היכא דנעשה האיסור בשב ואל תעשה לא מקרי תועבה. אבל בלא"ה באמת מסוגיא דהתם מוכח מדגלי קרא בשבת דהיא קודש ואין מעשיה קודש דמעשה שבת מותרין וילפי' קו"ח דבשאר אסורין בוודאי מותרין אלא בבשר וחלב דנשתנה באיסור ותחילת ביאתו לעולם באיסור דהרי עתה יש לו טעם אחר ממה שהי' ונעשה כדבר חדש ובכה"ג איכ"ל דנאסר יכולים למילף ממעשה שבת להיתר וממילא שאר ענינים כגון הכא דע"י שמירתן עבר עבירה אבל לא נתהווה דבר חדש א"כ יש קו"ח ממעשה שבת דשרי וא"כ לכאורה ל"ק קושי' כלל אלא אפשר דס"ל דהוי כפנים חדשות ע"י שמירתו דלולי השמירה הוי' כבר כלה מבהמות והוי דבר חדש כמו בב"ח אלא אפ"ה נראה דל"ק מידי דדווקא היכא דעושה עבירה גופה אז אסור משום כל מה שתיעבתי לך אבל היכא דלא עשה גופה דעבירה אלא דעשה גרמא כמו הכא ועי"ז יבוא אח"כ עבירה דוודאי דלא אסור מכל מה שתיעבתי לך וא"כ לא קשה מידי קושיתו. והנה אם ישראל הניח לעבוד עבודה לחרוש או שאר עבודה בשדיהו כתב מהרש"ל בב"מ דף צ' בתוס' ד"ה אבל דגבי שביעית אמירה דגוי מדאורייתא דאסור ול"ד גבי שבת דיש פלוגתא אי מדרבנן אסור או מדאורייתא דבשלמא גבי שבת המצוה עליו לשבות ולכך באמירה לגוי אינו אלא משום שבות אבל גבי שביעית דמצוה להניח את הארץ ושבתה הארץ אז אמירה לגוי אסור מדאורייתא כ"כ מהרש"ל שם ונראה דסברת המהרש"ל היא דווקא לענין עבודה כנ"ל אבל לענין שמירה לא משתמע מן ושבתה הארץ א"כ שפיר כ' התמים דעים דבנחרש או זרע בוודאי אסירים הפירות מן ושבתה הארץ באיסור דאורייתא אבל ברק שמר הגוי הפירות מצד כל מה שתיעבתי לך כתבננו לעיל דאינו אסור בגרמא וא"כ יהי' רק אסור משום ושבתה הא כתבנו דמושבתה לא משמע אלא בעבודה כעין חרישה או זריעה או כאינך אבל עדיין קשה דלמה יהי' הפירות אסורין אפילו בחרש הא מצד מה שתיעבתי לך אינו אסור כמש"כ לעיל מחולין דף קט"ו דמעשה שבת יוכיח ונ"ל דכיון דתחילת גידולו באיסור ליכא למילף ממעשה שבת דמעשה שבת תחילת גידולו הי' בהיתר רק שתיקנו אח"כ באיסור לכך אינו אסור אבל כאן מתחילת גידולו ועד סופו הי' באיסור בוודאי לא עדיף מבשר בחלב וכמש"כ התמים דעים דבחרישה אסורים הפירות כנ"ל

ולפי"ז נראה דאפשר לומר דגם ר"ת מודה דעיקר דרש בת"כ הוא דדרך בצירה אסור לבצור כדי שידע ולא ישכח שהם פירות שביעית אלא מצינו בהיתר דלא בדיל מניה חיישי' טפי ואסור להעלות על שולחן כדקיי"ל ביו"ד סי' פ"ח אבל באיסור בדיל מניה וס"ל לר"ת כקושי' הערוך לנר דלעיל דכיון דאסרה התורה לשמור דע"י הגרמא בו נתגדל ונעשה אינו ראוי' לאכילה חשבינן ליה כתחילת גידולו באיסור ואסור משום לא תאכל כל תועבה וא"כ סק"ד כיון דהוא אסור באכילה ובאסורי בדיל אפשר דאתי' למטעי ויקצור אפי' כדרך קצירה כיון דבדל מניה ולכך דרשי' את ענבי נזירך אפי' מה שנזרו ממנו אפ"ה לא תבצור כדרך קצירה וזה פי' הת"כ מן המופקר אתה אוכל אבל אפ"ה לא תבצור כדרך בצירה ובהיתר בוודאי אסור כדילפי' מספיח קצירך לא תקצור כן אפשר לומר

ה) ועל קושי' התוס' משומרי ספיחים בשביעית לעומר דיהי' אסור משום ממשקה ישראל יפה כ' בספר מנחת חינוך בפ' משפטים תי' נכון דעיקר איסור הוא רק משום ושבתה דלד' הארץ ומלואה והשי"ת צוה שתשבת הארץ וזה תינח אם קצר לעצמו אבל אם קצר למצוה לשם השם בודאי מותר ואינו שייך לשם משום ממשקה ישראל ולא קשה קושי' התוס' והוספתי עוד דלכאו' י"ל אפי' אם הי' בכלל איסור גם בכה"ג מ"מ י"ל דהעשה דשתי הלחם או דהעומר ידחה ואע"ג דאינו בעידנא הרי כ' המג"א באו"ח סי' תמ"ו בשם השב"ל דעשה דרבים לא צריך בעידנא וא"ת מאי אולמא האי עשה מהאי עשה רק דעשה דעומר או דלחם הוי עשה דרבים דמוציא רבים י"ח ושפיר דחה עשה דשביתה דאסור לשמור דניהו דכולם חייבים אבל אינו מוציא רבים דכל אחד ואחד חייב כמו חמץ כמ"ש המג"א מיהו גוף הקושי' ל"ק דע"כ לא שמענו דדחה רק ודאי עשה אבל כאן עדיין ספק שמא ימצא להקריב בלי שמירה והוי רק ספק מצוה ואינו דוחה עבירה ודאית ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ איכ"ל דמצד עדול"ת לא שייך כאן מ"מ כאן לענין שומרי ספיחים דהתירה לשמור שפיר איכ"ל כיון דשמירתן היא רק כדי שיהי' מצוי תבואה לעומר ושתי הלחם ואינו מתכוונים לשמור הוי כדבר שאינו מתכוון לאיסורו ודבר שאינו מתכוון מותר בכל התורה כולה וע"ז יש לפקפק דדבר שאינו מתכוון מקרי דוקא אם רוצה לעשות מלאכה אחרת אבל כל שרוצה לעשות אותו מלאכה לא מקרי דבר שאינו מתכון אלא מלאכה שאין צריך לגופא וזה אסור בכל התורה אלא לר"ש דפטור בשבת, וא"כ עדיין אינו מתורץ נלע"ד דאנו מחוייבים מה"ת להשתדל במקום שיש קצת חשש שיתבטל מאתנו מ"ע אחת שנתאמץ ונעשה כל מה דאפשר שלא יבא ביטל מ"ע זו לא מבעי' מקרא את חוקותי תשמורו אלא מצד יראת וכבוד ה' מחוייבים לעשות האפשר שלא יבא ביטל מצוה לידינו וא"כ אפי' אם הוא רק ספק שיתבטל המצוה אפ"ה הוא מ"ע לשכור שומרים שלא יתבטל המצות עומר ושתי הלחם כנ"ל: מצוה של"א והוא להרמב"ם מ"ע קכ"ט ולהרמב"ן מצוה ש' מ"ע ק"ה

מ"ע על ב"ד הגדול לספור שבע שנים שבע פעמים שנ' וספרת לך וכו' שבע שנים שבע פעמים: מצוה של"ב והוא להרמב"ם מ"ע ק"ל ולהרמב"ן מצוה ש"א ומ"ע ק"ט

מ"ע לתקוע בשופר ביום כיפור בשנת היובל שנ' ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם

והנה כשם שמצוה דכל יחיד ויחיד לספור ספירת העומר דהיינו הימים והשבועות ה"נ המצוה על הב"ד לספור בכל שנה ושנה השנה לשמיטות למשל שנת עשרים ימנו השנה ההיא שנת העשרים שהוא ב' שמיטות וששת ימים וכן בכל האינך, ותוס' דף י"ז ע"ב הקשה לרבה דאמר שם דמצוה למנות ימים ושבועות ומזה ילפינן תשלומים דהיינו כמו דאמרי' קדש ימים ועשה עצרת כיון דמימנו גם שבועות ממילא יש לו תשלומים, והקש' תוס' שם ד"ה מנה ימים וכו' דגם ביובל נאמר כן ותי' דשנה מימים ליכא למילף ולפי"ז קשה לי מאי פריך בגמרא ר"ה דף ח' ע"ב דל"ל דכתיב בקרא יובל היא ואמר שם בגמ' דא"צ להוסיף מחול אל הקודש כמו בשביעית ולפי הנ"ל לא קשה דצריך יובל היא דהו"א כמו דאמרי' בחג שבועות דיש לו תשלומין כל שבעה ה"נ ביובל לכך כתיב בקרא יובל היא דאין לו תשלומין רק לאותו שעה

ב) ומבואר שם בגמרא דיובל הוא בא למעט תוס' מחול אל הקודש או לאפוקי מדר"י דס"ל דשנת יובל עולה לכאן ולכאן וממילא משמע אי לית לן מיעוט הו"א כר"י וע"ז לכאורה קשה דהרי בנדרים ס"א וכן הוא בת"כ ר"פ בהר ילפי רבנן דאין יובל עולה לשמיטה מקרא דשש שנים תזרע שדך וצ"ל כיון דר"י השיב דמצינו דהקרא על רוב נאמר כמה דכתיב ועשתה התבואה לשלש השנים וגו' וכן מצינו בכמה דוכתי גם רבנן מודו לר"י דאין ראי' משש שנים תזרע ולכך איצטרך כאן למעט קרא דיובל היא שנת חמישים שנה עכ"פ מלשון הש"ס משמע דלא קיי"ל כר"י וכן מוכח דקיי"ל כר' ישמעאל דסתם משנה וסוגיא דעלמא אזלא כותי' כמ"ש התוס' שם וא"כ קשי' אהדדי דהא לר' ישמעאל לא דרשינן יובל היא לאפוקי מדר"י וכבר הקשה תוס' כן ותי' באמת דלשון לאפוקי מדר"י לאו דוקא דקיי"ל כר"י אבל להרמב"ם לא ניחא ליה בזה ופסק באמת דלא כר"י וכר' ישמעאל וא"כ עמדה קו' התוס' וראיתי בספר התורה והמצוה על ת"כ שהעיר בקושי' זה אמנם א"ש דהרמב"ם לשיטתו לא קשי' מידי דהרי הרמב"ם ס"ל דלא אמרינן תוס' רק בעינוי וממילא אפי' ס"ל כר' ישמעאל לא צריכין למיעוטי דלא יוסיף לאחריו דמהיכי תיתי דאפילו לפניו לא מצינו תוספות ביובל וא"כ אין צריכין למעט לאחריו וא"כ מיותר יובל היא שנת חמישים לאפוקי מדר"י וא"ש. איברא זה א"ש אי הרמב"ם לא ס"ל תוספות בשום מקום רק עינוי ואפי' בשביעית לא ס"ל אלא מהלכה ואין דנין מהלכה א"כ א"ש כנ"ל אבל לפי מ"ש אני במק"א דלפי הנלע"ד הרמב"ם דריש בחריש וקציר לתוס' שביעית