מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כו

קשי' נמי לפי הסוברי' דקצירה ביו"ט הוי רק מדרבנן קשה מאי קמדייק בחגיגה דף י"ח כ"ל דיש לעצרת תשלומין מחג הקציר בכורי מעשיך ואי ביו"ט ביו"ט קצירה מי שרי, הא לפי שיטת הנ"ל שפיר י"ל דקאי על יו"ט ואי קצירה ביו"ט שרי הא ליתא למלאכת או"נ הוא שרי באמת לפי שיטת הנ"ל ואי נימא כיון דמדרבנן הוא אסור לא שייך לומר כן, ז"א דאנן קיימי' על הקרא ומה"ת שרי. ולענ"ד נראה עוד לישב עפ"י מ"ש הטו"ז או"ח בסי' תקפ"ח ובכמה דוכתי דדבר המפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור ואי נימא דקציר ביו"ט שרי שמותר לקצור ואיך אסרו חכמים. ובזה י"ל קושי' התוס' חגיגה דף י"ח ע"א ד"ה אלא חג וכ' שהקש ודשם מסקינן בר"ה דבאספך קאי בזמן קציר עיי"ש ולהנ"ל א"ש דקו' קאי כיון דבאמת הוא מפורש בתורה אבל לכאורה י"ל נמי פשטא אחרת בקרא וא"כ יש כח ביד חכמים לאסור ונראה אפי' קצירה דאו"נ שרי' מ"מ ליכא סברא דיקרא הכתוב לחג השבועות דהוא יו"ט קציר בכורי מעשיך כיון דלא שרי רק בכדי אוכל נפש. אבל קצירה אפי' לצורך גבוה אסור וקרא מיירי שם לענין הבאת שתי הלחם שהוא לצורך גבוה

ב) והנה אי ש"ע חייב בשמחה דברי רש"י סותרים דבפסחים דף ע"א ס"ל לרש"י דהא דמרבינן והיית אך שמח רק דוקא הלילה אבל היום של ש"ע אינו חייב ובסוכה דף מ"ח ע"א פירש"י על מה דאיתא שם והיית אך שמח לרבות ליל יו"ט אחרון ופירש"י וכ"ש יום השמיני ולענ"ד ליישב דהנה לכאורה י"ל דהא דחייבה התורה לשמוח בליל שמיני הא בתורת תשלומים שהתורה כתבה שבעת ימים כמו שכ' באן ובפסחים ביתר אריכות שימים דוקא ולא לילות ולפי"ז אין ק"ו דוקא בלילה הוא חיוב תשלומין עכ"ח צ"ל דרש"י ס"ל דהאי חיוב לאו מתורת תשלומים אלא בפ"ע הוא א"כ הוי שפיר ק"ו ביום. ולכאורה נראה דזה תליא אי הלילה הראשונה פטור מצד עצמו או משום דאי אפשר דלילה לאו זמן זביחה ובעי' זביחה בשעת שמחה והוי כאונס ואי' ליה תשלומין ואי אמרי' דלא בעי' זביחה בשעת שמחה והי' יכול לזבוח ביום רק דהתורה לא חייבה אותו א"כ איך שייך תשלומין, וזה תלי' בסק"ד דש"ס ותוס' שם בפסחים דשם רוצה הגמרא לדייק דבעינן ביאה בשעת שמחה וה"ט דאינו מביא בלילה ראשונה ולפי"ז איכ"ל דהא דחייב לשמוח בליל שמיני הוא לתשלומין ללילה ראשונה דהא גם בלילה ראשונה אפשר דחייב להביא קרבן שמחה רק דאין יכול להביא לפי דבעינן זביחה בשעת שמחה וא"כ שוב ליכא ק"ו וא"כ רש"י בפסחים קאי על הסק"ד כהנ"ל א"כ שפיר קאמר דוקא לילה אבל לא ביום דאין כאן ק"ו כהנ"ל אבל רש"י דהכא קאי לפי המסקנא דגמרא דמסיק הטעם משום דאין שמחה לפניו א"כ אינו חייב מדיני והא דחייב בליל שמיני הוא חיוב בפ"ע א"כ שפיר איכא ק"ו דחייב ביום שמיני כהנ"ל נכון: מצוה שכ"ד והוא להרמב"ם מ"ע קכ"ו ולהרמב"ן מ' רצ"ג מ"ע ק"ה

מ"ע להקריב קרבן מוסף בשמיני עצרת שנא' והקרבתם אשה לה' כבר כתבתי למעלה שהרמב"ם פוסק פ"ב מהלכות שבת דשבת דחוי' היא בצבור דהא דמקריבין קרבנות של ציבור בשבת הוא רק בדרך דחויה ואפ"ה פסק הרמב"ם אפי' שירה ואפי' שהוא רק הכשר קרבן אפ"ה פסק פ' ג' מה' כלי מקדש דין ו' י"ב פעמים בשנה חליל מכה דדוחה שבת ומה טעם באמת ועוד הא הרמב"ם פסק דעיקר שירה בפה שם באותו פרק. וכבר הקשו המפרשים זה, ואני אמרתי להסביר דברי הרמב"ם שם דכתב שם הטעם שהוא צורך קרבן ודבריו עוד תמוהים דהא בערובין במשנה דף יו"ד אמרי' שם כיון דבימים ההם גומרין את ההלל ולענ"ד כונת הרמב"ם והש"ס אחד דבלאו"ה ק"ל לפי דעת הטו"ז בסי' תקפ"ח הנ"ל דדבר שהוא מפורש להיתר בתורה א"א לחכמים לאסור והרי מפורש בקרא ביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם, ובשלמא בר"ח איכ"ל בחול וביום שמחתכם אפשר לומר דקאי על פסח ובמועדיכם א"א לפרש אלא ביו"ט ואפ"ה כתיב בפי' שהוא מותר ואיך היה ביד חכמים כח לאסור ואמרתי ליישב עפ"י דברי רבינו יונה ר"פ הקורא בשם רבינו יעקב דדוקא בנס דרבים אנו גומרים את ההלל שנעשה נס לכל ישראל עיי"ש שהאריך וא"כ נ"ל כונת הרמב"ם וכונת הש"ס חדא היא ובזה מיושב קושיתי לעיל על הטו"ז שהקשתי האיך היה כח ביד חכמים לאסור הא מפורש בתורה וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות. דנהי דמפורש בקרא ההיתר היינו דוקא בנס שנעשה ברבים דמצוה ברבים דדוחה אפי' אם המצוה הוא רק דרבנן וכ' הרא"ש בפ' שלשה שאכלו ומובא במג"א בסי' צ' דאפי' המצוה הוא רק דרבנן דוחה אפי' עשה דרבים ומזה טעם שחרר ר"א את עבדו אעפ"י דתפילה הוא רק דרבנן והו"א דקאי רק אהנך ימים שנעשה בנס ברבים. לכך קאמר הש"ס שפיר דבהני ימים גומרים את ההלל משום דנס דרבים וקרבן הוא מצוה דרבים לכך דחה. אבל בעלמא אינו דוחה ומיושב קו' הרמב"ם הנ"ל

ב) אלא דקשה לי על גוף הדין דבשמיני עצרת אינו גומרים את ההלל ובשביעי של פסח לא גמרי' אע"ג דהי' נס גדול דרבים מ"מ לא גמרי' הלל כולו וזה אפשר ליישב משום מעשי ידי טובעים בים כדא' במדרש אע"ג דהוה נס דרבים ובשמיני עצרת אע"ג דלא הי' נס מ"מ הוא תשלומין לסוכות ואינו חלוק אלא לענין פז"ר קש"ב לכך גמרינן את ההלל: מצוה שכ"ה והוא להרמב"ם מ"ע קל"ז ולהרמב"ן מצוה רצ"ד מ"ע ק"ו

מ"ע ליטול בחג הסוכות ארבע מינים שבלולב שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל וביום הראשון בעינן דוקא שיהי' שלו שנאמר לכם מיהו אם ניתן לו במתנה ע"מ להחזיר הוי כשלו ואם החזיר יצא דהתנאי מתקיים ולדעת קצת פוסקים וכ"פ בש"ע סי' תרכ"ח סעי' ה' דאפי' בנותן לו סתמא הוי כאלו אמר ע"מ להחזיר והחזרה צריך להיות שיחזור ויתן לבעליו במתנה כמו שכ' הרא"ש בפ"ג דסיכה ופסקו שם ברמ"א סי' תרנ"ח סעי' ה' דבכלל לשון התנאי ע"מ שתחזירהו קאי על לשון מתנה דהתחיל בו וא"כ צריך שיכוונו הבעלים לקנותו בהגבהה ורק אח"כ יוצאים בו והוא כשלהם מכח נתינת הראשון ומטעם זה נ"ל ליישב קושי' הכפות תמרים על הרא"ש והטור דס"ל גם בע"מ בעי' שלא יהי' התנאי סותר המעשה ולמה יועיל ע"מ ולהנ"ל יש לחלק באתרוג שהוא ניתן במתנה ע"מ שתחזירהו לי במתנה וא"כ אין התנאי סותר המעשה דכח הנתינה הראשונה נשאר בתקפו שהרי גם עתה שנתן לחבירו אין לחבירו זכות אלא מצידו והרי הוא עדיין בידו משא"כ בגט שנתן לה הגט לא בתורת מתנה וא"א לומר שכונתו ע"מ שתחזר לי הנייר באופן שנתתי אותו לך דהרי הוא נתן לה בתורת גט וא"א שהיא נותן לו בתורת גנו ועכ"ח פי' ע"מ שתחזירהו חזרה גרירא ולא בתורת מתנה ובכה"ג אינו מתנה שיהי' שלו ממש והתנאי סותר המעשה ובטל התנאי כנלע"ד

ב) ושמעתי להקשות לפי דעת הרא"ש דצריך להחזיר לו במתנה א"כ איך אמרי בב"ב דף קל"ז ע"ב באמר שור זה ניתן לך במתנה ע"מ שתחזירהו והקדישו והחזירו מהני כיון דהקדיש אינו שלו ואיך שייך בו קנין ועי' בא"ח סי' תרמ"ט ועי' בהג"ה דאפי' אפשר לאתשולי עלי' ולא חשיב כשלו ולא שייך מכירה כדאי' ב"ב מ"ה בשור איסור הנאה לא שייך מכירה וממילא דלא שייך נתינה ולא קיים התנאי וגוף הדבר אי איסור הנאה אינו חשוב כשלו לאו מלתא דפסיקא עיי' בפי' במג"א סי' תרמ"ט סק"כ והארכתי בזה במק"א. אמנם אפי' לא חשיב איסור כשלו מ"מ איכ"ל דבקדשים מיירי ובקדשי' קים לריה"ג דס"ל בפסחים דף צ' דשייך ביה מכירה וגם למ"ד גורם ממון כממון משכחת לה בקדשים שחייב באחריותן ומ"מ אם אמר החזירהו לי מודי דחזי לי קאמר ואין קדשים בכלי דרק משלחן גבוה קזכי לאחר שחיטה ומסתמא כונתי כמו שהי' מעיקרא. איברא דבלא"ה יש ליישב לא מבעי' לדעת הרמב"ם המובא בר"ן ר"פ המגרש בשמעתין דחוץ דהוכיח שם מכח קושית התוס' גיטין פ"ג ע"א ד"ה ועמדה דאיך משכחת נשואין ותירץ דרק למעשה הנשואין כיוון והה"ד בנתינה רק על מעשה הנתינה כיוון ומטעם זה לכאורה קשי' על מה שהקשה הר"ן בלולב וערבה מ"ו דאמרי' לא ליקנא אינש לולבו לינוקא דמקנא קנה אקנויי לא מקנה דא"כ לא מקיים התנאי ובטל המתנה ולהנ"ל ל"ק דהרי מעשה התנאי דהיינו מעשה המתנה הא מקיים והוא מחזיר לו אלא שאינו מועיל וא"כ קיים התנאי מקרי לפי שיטת הרמב"ן שהביא הוא בעצמו בפ' המגרש וא"ל דקטן דהחסרון מצד הקטן לא מקרי מעשה הנתינה כלל עכ"פ בנדון שלנו אם הקדיש דהוא נותן במתנה גמורה לבעליו אפי' עיכב מצד אחר הרי הוא עשה מעשה הנתינה. אמנם אפי' לפי אידך תי' הר"ן נראה דכאן דההקדש תלוי' בחזרה ואם לא יתקיים החזרה ממילא לא יהי' שלו ואין הקדש חל וא"כ עיקר ההקדש חל בשעה שהחזירה וקנה וקיום התנאי באותו רגע חל עיקר הקדש למפרע משעת הקדש וא"כ הרי המחזיר קיים התנאי וקנינו והקדשו באין כאחד וחשיב שפיר חזרה במתנה וקיים התנאי מקרי הואיל ושניהם באין כאחד: מצוה שכ"ו והוא להרמב"ם מ"ע קכ"ה ולהרמב"ן מצוה רצ"ה מ"ע ק"ג

מ"ע לישב בסוכה בשבעת ימי החג שנאמר בסוכות תשבו שבעת