מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כה

מצוה ש"כ והוא להרמב"ם ל"ת קצ"ז ולהרמב"ן מצוה רפ"ט ל"ת קפ"ז

ומל"ת שלא לעשות מלאכה ביום א' של סוכות שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, והמעיי"ח העיר דשבתון דנאמר כאן ביו"ט דסוכות למה נאמר, ושבתון דשבת דרשו בשבת קי"ד על שבתון שבות, אמנם אני כבר כתבתי לעיל דשבתון איצטרך למ"ע כמ"ש ואע"ג דלא נכתב בכולן ילפי' מהדדי בהיקש דר' יונה, ולדידן אנן קיי"ל ביו"ט מתוך שהותר' לצורך הותר' נמי שלא לצורך ולענ"ד לפי' רש"י מבואר בקרא דאמרי' מתוך דהמפורשי' פלפלו בזה מכלן דאמרי' מתוך דהנה בקרא כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו וכל מלאכת עבודה קשה ופירש"י דבא לרבות אפי' דבר האבד אסיר, ורמב"ן בחומש הקשה ע"ז טובא ולבסוף מסיק דפי' מלאכת הוא לאפוקי או"נ שמלאכת או"נ אדם עושה אפי' מעצמו ולא ע"י עבד לאפוקי שאר מלאכת שהם נעשים רק ע"י עבד, ול"נ דגם רש"י ס"ל כן אלא לרש"י קשי' ליה אמאי נקט מלאכת עבודה ולא נקט דבר שאינו או"נ אסור וכיוצא בזה איזהו לשון וזה נראה דכיוון רש"י דהדבר מרמז בדבר האבד וכל דבר אבד הוא צער לו א"כ לרבינו פרץ המובא במג"א סי' תרי"ח ס"א אם הוא דבר דשייך ביה אוכל נפש והוא דבר אבד הרי מקרי צורך קצת ואמרי' ביה מתוך לכך אשמיענן קרא בזה הלשון דאפי' הוא דבר האבד ויש לו צער ממנו אפ"ה כיון שאינו היום אוכל נפש אסור מיהו ראוי לאחר זמן וממילא משמע דאם יש בו שאר צורך אז הוא מותר וממילא משמע דאמרי' מתוך. וסבר רש"י כסברת רמב"ן, רק לפי"ז יהי' סתירה בדברי רש"י דרש"י פי' בביצה דף י"ב ע"א לפי פי' התוס' בפירש"י משמע שם דאפי' אין כאן צורך קצת מותר לפי דלא גריס שם רש"י הוציא אבנים לילקי עיי"ש בתוס' ד"ה ה"ג רש"י אלא וכו'. וממילא לפי הנ"ל משמע דצער לא הוי או"נ אבל היכא דאיכא צורך קצת מותר משמע דבעי' צורך קצת, ונ"ל דאין כאן קושי' כלל דדרך רש"י בתורה לפרש המקרא עפ"י פשטות אע"ג באמת לדינא לא ס"ל כן, וא"כ לפי הסוגיא איכ"ל דס"ל לרש"י כל מלאכת עבודה היינו שא"א לעשותו באו"נ היא אסורה אבל דבר שאפשר לעשותו באוכל נפש אפי' אין צורך קצת מותר ולאו דוקא אין בו איסור לאו וכבר לא נקרא מלאכת עבודה אבל איסור עשה שבתון מקרא קודש איכא א"כ שפיר מוחק רש"י ולילקי דעל עשה אין לוקין. וגם כתב נוב"י סי' כ' דעל דבר שהוא רק עשה לא גזרו חכז"ל שבותי' עבורו וא"כ אי הוי רק עשה ולא גזרינן טילטול אטו מלאכה וא"ש גי' רש"י דהא דאמר שם בתוס' דרש"י ס"ל דאפי' אין כאן צורך מותר הוא דהל"ת אין כאן אבל העשה שבת שבתון נשאר עליו אבל כאן אם איכא צורך קצת אפי' העשה נדחה ומותר לגמרי דמשמע מדכתב יאכל משמע אפי' הנאה וממילא מותר

ב) והנה התוס' שם בד"ה הכא כ' כיון שלפי דעתו ומחשבתו וכונתו יש בו צורך לעשות באופן שיש בו צורך שוב מקרי צורך קצת עיי"ש וראיתי מה שמקשה תוס' זה על מה שתי' בתוס' בשבת ק"ו דה בחובל וכו' וכן כ' בב"ק ל"ה דמשכחת לה דר' אבו' בשורף איסורי הנאה וסבר שהי' רשאי להנות מהם לכך חשיב צריך לגופו והוי מלאכת מחשבת ואפ"ה חשיב מקלקל וא"כ עכ"ח דלא אזלינן בתר מחשבתו, מיהו זה לא ק"מ בודאי כאן דעושה כן במזיד הרי זה אצלו מלאכת מחשבת ומתוקן משא"כ שם בשבת דמיירי בטועה ושוגג ובאמת אינו רוצה להנות באיסור א"כ למפרע הוי רק מקלקל משא"כ כאן דבמזיד לא הוי אצלו מקלקל ולכך חייב על הבישול ולא ולא חשיב מקלקל, מ"מ יקשה לו קושי' הנ"ל הא לא הוי שוה לכל נפש ואם דבר שאינו שוה אלא למפונקים לא הותר ולא מקרי שוה לכל נפש ק"ו דבר שאינו שוה אלא לרשעים וא"כ קשים דברי התוס' ולכאורה הו"א ליישב דהתם במבשל גיד בחלב שאני דהרי למי שאיני רשע הוי מקלקל שע"י הבישול נאסר בהנאה כבב"ח דהרי ברייתא זו סובר עכ"ח יש בגידין בנ"ט ולדידיה הותר גיד הנשה בהנאה וע"י בישול בב"ח נאסר וא"כ לעלמא הוי כמקלקל ורק לרשע דאזלי' בתר מחשבתו ומקרי כשוה לכל נפש דהרי לצדיקים מותר משום מקלקל ולרשעים מותר בכה"ג משום צורך. אמנם לפי מ"ש דגם בשוחט עולת נדבה צ"ל לפי' התוס' דאזלינן בתר מחשבתי' מכח קושי' הצל"ח שהקשה על הא דאי' דעת תוס' בעי' צורך קצת והקשו בהא דעולת נדבה מאי צורך קצת איכא ותי' דהא דשלא יהי' שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם הוי צ"ק. והקשה הצל"ח הא רבא סובר לקמן כ' דאם עבר ושחט אינו זורק הדם אלא ע"מ לאכול כשר וכאן בעולה לא שייך זה ע"כ. ושחיטה אמרי' בפסחים דף ע"ג אפי' שחיטה פסולה לא מקרי מקלקל דמתקן לטהר מנבילה ואמ"ה א"כ לא ניזל בתר מחשבתי' שלא יהי' מקרי צורך קצת וממילא ברייתא דשוחט עולת נדבה לוקה אתי' כב"ה ג"כ לפי שיטת התוס' דבעינן צורך קצת דכיון דאסרה התורה לכם ולא לגבוה ולית ביה מצוה א"כ אינו שוה לכל נפש וצ"ע ונראה דגבי יו"ט תלה הקרא יעשה לכם ותלי' בעושה כיון דלפי דעת העושה דס"ל דמותר לשחוט ביו"ט עולת נדבה לפי דעתו דהוי שוה לכל נפש וכן בבישול גיד בחלב דלדעתו הוא שוה לכל נפש שייך ביה לומר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם היינו לפי דעתכם ועדיין צ"ע דהא לכם בעינן לדרשא אחרינא להתיר מכשירין לר"י או לאסור לגבוה ואינך

ג) ולכאורה נראה לי דשיטת התוס' תלי' בפלוגתא דרבה ורבא במנחות דף ס"ד ע"א דרבא סובר שם לענין חיוב דאזלינן בתר מחשבתו ורבה סובר דאזלינן בשר מעשיו עיי"ש וא"כ לכאורה גם הכא אמרי' דאזלינן בתר מעשיו ממילא שוחט עולת נדבה לא מקרי צורך קצת וכן במבשל גיד בחלב וא"כ ע"כ ס"ל לר"י אבדימי ור"י דממתני' מוכח אפי' בליכא צורך קצת קצת אמרי' מתוך וע"ז השיג רבה ממאי נהי דממתני' משמע דנקט סתמא דבכל ענין מתיר ב"ה בשלא לצורך דלמא לטעמי' דוקא משום קרא דלא תוציאו ביום השבת אבל בעלמא שלא לצורך כלל לא אמרינן מתוך ולעולם צורך קצת גם לרבה ס"ל לב"ה מתוך וא"ש האי דתנן דעושה מדורה לב"ה כנלע"ד: מצוה שכ"א והוא להרמב"ם מ"ע קכ"ד ולהרמב"ן מצוה ר"ד מ"ע ק"ג

מ"ע להקריב קרבן מוסף בשבעה ימי חג הסוכות שנ' שבעת ימים תקריבו אשה לה'. הנה בזבחים דף צ"ד דמבעי' דתדיר או מקודש איזה מהם קודם אי תדיר קודם או מקודש קודם כיוצ"ב מבעי' במנחות דף מ"ט אם אין לו להקריב תמידין ומוספים אלא חדא ומבעי' אי תדיר קודם או מקודש קודם והשג"א בתשובה סי' ס"ב הקשה מהתם על שכ' הרדב"ז בתשו' סי' י"ג וגם בתשובת חכם צבי סי' ק"ו הקשה קושי' זאת ועיין במשנה למלך הלכות מגילה פ"א הלכה י"א שכ' תירוץ על הקושי' הזאת ולעד"נ לחלק באופן אחר דהבעי' במנחות דף מ"ט יש שם ב' ריעתות אם לא יניח להקריב כבשים גם על למחר דהרי מצינו בגיטין דף נ"ה דלכך בגוזל חטאת מכפר דאל"כ נמצא הכהנים עצבים והמזבח בטיל וגנאי הוא למזבח עיי"ש וא"כ ה"נ נראה דבודאי אם אין הספק שיעשה המצוה היום או למחר שפיר אמרי' דמצוה הבא לידך אל תחמיצנה אבל אם יקריב היום הכל ולמחר יהיה המזבח בטל ויהיה גנאי למזבח וזה הבעי' בגמרא ובכה"ג ודאי לא אמר דמצוה שבא לידך אל תחמיצנה. והקשו אותי דגם בברכות דף י"ט ע"ב דילפינן מקרא דלאחותו שאם הי' הולך כה"ג או נזיר לשחוט את פסחו ולמול את בנו ופגע במת מצוה דיכול לא יהי' מטמא ת"ל ולאחותו משם הוכיח הש"ס דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה ומאי הוכיח דלמא טעמא דמצוה שבא לידך אל תחמיצנה. מיהו לא קשה דכאן מיירי במצות שיעבור זמנו שאם יטמא במת מצוה יבטל השנייה. ומה שיצטרך יתן למצוה ההוא וגם ב' מצוה שווית משא"כ התם דמצות קבורת מת הוי רק מצוה אבל פסח ומילה הוי ביה כרת והוי כלאו וחמיר' מלאו ואינו דוחה לנדון דהכי אלא דמ"מ עדיין תיקשה דמ"מ חזי לאצטרופי עם כבוד הבריות ומאי פריך כלל על הא דלבש כלאים פושט אפילו בשוק וכבר כתבתי במ"א תירץ על קושי' הפ"י ועי' לעיל במ' קכ"ג: מצוה שכ"ב והוא להרמב"ם מ"ע קכ"ה ולהרמב"ן מצוה רצ"א מ"ע ק"ד

מ"ע לשבות ממלאכה בשמיני עצרת שנ' ביום השמיני עצרת יהי' וכו' מקרא קודש וכו': מצוה שכ"ג והוא להרמב"ם ל"ת קצ"ח ולרמב"ן מצוה רצ"ב ל"ת קפ"ח

מל"ת שלא לעשות מלאכה בשמיני עצרת שנא' כל מלאכת עבודה לא תעשו כל מוני המצות מנו שני מצות אלו כמו דסי' רצ"ח ורצ"ט והנה ביו"ט כל מלאכת או"נ מותרות והיינו מלישה ואילך לכ"ע אבל מקצירה עד לישה פליגי ראשונים יש מהם שסוברים דגם הקצירה לאו"נ ביו"ט שרי וכן פסק באו"ח בש"ע סי' תצ"ה רק אסרו חכמים וכ' התוס' ביצה דף ג' מה שדרשו רז"ל שלא לקצור הוא אסמכתא בעלמא וט"ז בסי' הנ"ל הקשה הא איתא שם דלוקה בקוצר ביו"ט. ואמרתי ליישב כיון דרבנן אסרהו ואם קוצר ביו"ט אסור לאכול וא"כ הוי מלאכה שלא לצורך והוי כמו אופה מיו"ט לחול ואפי' הואיל לא שייך ביה ואפי' הוי קצירה דרבנן מכל מקום לוקה דמשום מלאכה שא"צ. מ"מ