מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כד

דהשמר עשה היינו דאין לוקין עליו מ"מ עונשו גדול מעשה אלא חמירא כל"ת וא"כ לפירש"י ק' ולסברת גור ארי' צ"ע לפרש שמעתין, ואפשר לומר דזה באמת בכלל התי' שתי' לו התרצן א"כ מדקשי' לך כזה ולא ניחא לך באזהרה דבכל אשר אמרתי לכם תשמרו וכפירש"י וע"כ משום דס"ל דהוי לגמרי כעשה ולא מועיל כלל. לאזהרה וכקושי' הרמב"ן א"כ גם אם יכתוב בדבר פרטי השמר יהי' רק עשה. ועל קושי' על רש"י כון דמכילתא פליגי בזה ס"ל לר"ל ומאן דמקשי כמאן דאמר דלא קאי על כל התורה כולה וא"ש: מצוה שט"ז והוא להרמב"ם מ"ע קכ"א ולהרמב"ן מצוה רפ"ה מ"ע ק'

מ"ע לשבות ממלאכה ביו"כ שנא' שבת שבתון היא לכם: מצוה שי"ז והוא להרמב"ם ל"ת קצ"ו ולהרמב"ן מצוה רפ"ו ול"ת קפ"ו

מל"ת שלא לעשות מלאכה ביום כיפור שנא' כל מלאכת עבודה לא תעשו. הנה הש"א מסי' ע' ואילך האריך למצא הרבה דברים לענין מחמר ושביתת בהמה ועבד אינו נוהגין ביוה"כ ודוקא בשבת הוא דנוהג, ורפרם בכריתות דף י"ג. וביומא ע"ו ס"ל דעירוב והוצא' לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ואין איסור הוצאה ביוה"כ ומסיק שם בגמרא דרפרם בדותא הוא. וטעמא דרפרם פי' המפורשים דדייק מן הפסוק ולא תוציא משא מבתיכם ביום השבת דוקא בשבת אסור, נהי דלכאורה קשה ע"ז דתנן במגיל' דף וי"ו אין בין שבת ליוה"כ אלא זה בכרת וזה במיתה משמע דשניהם שווים, רק זה כבר כתבו המפורשים ש"א וט"א ליישב דלב"ש דס"ל אפי' ביו"ט עירוב והוצאה באמת אין חילוק ומתני' אליבא דב"ש היא. אבל בחולין ק"א ע"ב שם פלוגתא ר' יוסי הגלילי ור"ע אי שבת ויוה"כ אי חייב על שניהם ולפי דברי הש"א דשבת חמיר לענין איסורי מחמר ושביתת בהמה כדלעיל א"כ הוי שבת איסור מוסיף וא"כ לכ"ע חייב ובלא"ה מקשים לדעת הטור וסייעתו דס"ל דתוספות דמוסיפין מחול על הקודש הוא רק לענין יוה"כ לענין עינוי ולהטור גם במלאכה הוא מה"ת וא"כ יוה"כ קדים משבת ולא הוי איסור בת אחת ואיך אמרינן שם דהוי איסור בת אחת. ולענ"ד אפשר לומר דקו' חדא מתורצת באידך. יוה"כ הוא קדים ושבת הוא איסור מוסיף מיהו המעיין שם בסוגיא לא משמע הכי אלא נראה כיון דתוספות אין בו לא מלקות ולא מיתה ולא איסור עשה והוי דבר בפ"ע. כשמתחיל שבת מתחיל נמי יוה"כ והוי תרווייהו בהדי הדדי

ב) והנה תוס' שבת ויוה"כ כ' הר"ן ריש פ' המביא דאיכ"ל להרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת להקל ובה"ש מה"ת להקל א"כ אפשר שיהי' התוס' בתוך ביה"ש ובשער המלך בפ"ט מטומאת מת פקפק ע"ז דאפי' אי נימא כהר"ן היינו בכניסה אבל ביציאה וודאי איקבע איסורא ובה"ש דמוצאי שבת לכ"ע אסור מה"ת ובעינן תוס' לאחר בה"ש וא"כ תוספות דלפניו ותוס' דלאחריו אינו שוה. מיהו הפר"ח בסי' תר"ח כתב דגם בתוס' דלפניו אפילו להרמב"ם דפסק מה"ת מותר מ"מ כיון דכתיב בתשעה לחודש בערב וא"כ בעי' שיהי' דווקא כשעדיין תשע' לחודש בערב וכן לענ"ד הדבר מוכרח לפמ"ש החות דעת בסי' ק"י לדעת הרמב"ם דטעמו דס"ל דתורה על וודאי נאמר דספק עבירה לא מקרי עבירה וספק מצוה לא מקרי מצוה, א"כ למ"ד דילפי' תוספות מן ועניתם בתשעה לחודש בערב בוודאי בעינן קודם ביה"ש דהתורה על וודאי נאמר בשעה שעדיין תשעה לחודש בערב וכל זה אי ילפינן מועניתם אבל אי ילפי' מדיוקא דעצם דדווקא בתוס' ליכא לאו אבל איסור איכא שפיר איכ"ל כדברי הר"ן פ' המביא דבה"ש עולה לתוס'. ולפי"ז קשה מאי פריך בשמעתין דיומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד ליה הא אצטרך לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל דאי רק מעצם הו"א כהר"ן פ' המביא אליבא דרמב"ם לכך איצטרך ועניתם וכ"ת דהקושי' רק לאחריו ל"ל עד ערב דהא לאחריו איקבע איסורא וגם מלימוד עצם ידעינן דבעינן תוס' לאחר ביה"ש זה א"א לומר דהרי לפי סברא זו דבעי' על לאחריו לימוד בפ"ע א"כ מעצם עצם בלא"ה לא נשמע לאחריו ובעי' עד ערב ועכ"ח הקושי' על רישא דעניתם בתשעה בערב ועמדה קושי' הנ"ל וצ"ע: מצוה שי"ח והוא להרמב"ם מ"ע קכ"ב. ולהרמב"ן מצוה רפ"ז מ"ע ק"א

מ"ע להקריב קרבן מוסף ביוה"כ שנא' והקרבתם אשה לה' ומפורש בפ' פנחס המוסף הוא פר ואיל. והנה המוסף הוא פר אחד ואיל אחד ושבעת כבשים ושעיר אחד לחטאת וזה נקרא בשבועות בפ"ק שעיר הנעשה בחוץ וילפי' שם במשנה הקישא דכתיב מלבד חטאת הכיפורים כשם שזה מכפר כך זה מכפר כשם ששעיר פנימי תולה על שיש בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו כך גם השעיר החיצון מכפר על אין בה ויש בה ותוס' בשבועות דף ח' ע"ב בד"ה ונכפר חצון שהקשו בסוה"ד נימא דפנימי לתלות וחצון לכפר לכפרה ותי' דא"כ לא אתיא לכלל חטאת והאיך יתלה עליה הפנימי ובס' מהר"ם ברבי הקש' על תי' התוס' דלפי"ז האיך הקשו התוס' לעיל דלמ"ל מלבד חטאת הכפורים תיפוק ליה דא"א לכפר רק על דבר שאין בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף דהא כתיב לד' דרגלים מכפר אאבוא"ב וא"כ אין לו לחיצון כפרה אחרת. והקשה דלמא הו"א דמכפר על א"ב וא"ב דהחיצון תולה ורגלים מכפר ואתי' לכלל חטאת נמי הוי עד סוכות שיכפר רגלים וכיוצא בזה הקשה לקמן על תוס' ד"ה על שאין בה וכו' שהקשו לר' ישמעאל ניפך מיפך דפנימי מכפר אא"ב וא"ב שעיר החיצון אי"ב וא"ב דהא א"ב וא"ב לכלל חטאת וסיימו התוס' דלפינו המסקנא דס"ל כר"מ דכל השעירים כפרתן שוה א"ב וכו' דהא כתיב לה' וכו' והקשה הוא דלפי המסקנא נמי יקשה דלמא הפנימי תולה אא"ב וא"ב והחיצון מכפר אי"ב וא"ב ור"ח ורגלים מכפר לגמרי אא"ב וא"ב כי מלבד לא יליף דאי יליף א"כ בלא"ה אפשר לילף דהחיצון שוה לפנימי וא"כ אכתי יקשה כהנ"ל ע"כ קושייתו, וקושי' זו אמרתי ליישב דע"כ הפנימי רק תולה בי"ב וא"ב והתוס' הקשו לר"י למ"ל לכל חטאתם הא כולי אתי לכל חטאת ותי' דצריך דלא ניכפר כפרה גמורה וכ"ז צריך אי ידיע' לן דפנימי תולה אא"ב וא"ב אבל אי נימא דהפנימי תולה, אא"ב וא"ב והיינו משום סברת דתנא דבי ר"י דלקמן הואיל וזה קרבן קבוע מה חודש מכפר אא"ב וא"ב הכי נמי הפנימי דמחיצון א"א ללמוד בנין אב משם דר' לה' וא"כ גם הפנימי תולה אא"ב עמדה הקושי' ל"ל לכל חטאתם לר"י הא כולם אתי' לכלל חטאת ואי נימא כתי' התוס' דלא ניכפר כפרה גמורה הרי זה כבר נודע מדאצטרך קרבן חדשים ורגלים לכפרה וא"כ עדיין לא היה מיושב קושי' התוס' דלעיל דעדיין למה צריך מלבד ונראה דקושי' התוס' דנימא דפנימי תולה וחיצון מכפר וקאי על דבר אחד זה שייך משום דכתיב מלבד והקשו דהכתוב משמע מה דזה מכפר או תולה גם זה מכפר או תולה דשניהם באים על ענין אחד כיון דכ' הקרא בהדי' מלבד חטאת הכיפורים ולולי דחטאת הכיפורים הותלה העבירה לא הי' אפשר בחיצון לכפר דמסתם בין פנימי לחיצון לא עבר עבירה חדשה דטומו"ק וכל זה בפנימי וחיצון אבל בשעירי חדשים ורגלים א"א כלל לומר דבעי להשלים כפרת פנימי דהרי לא כתיב בהו מלבד וגם אפשר דבינו בינו כבר אתרמי עבירה חדשות של טומאת מו"ק בא"ב וא"ב ואפ"ה מכפר ועכ"ח אפי' בלא תלי' אפשר לכפר וא"כ למ"ל קרבן פנימי וצ"ל כמ"ש הריבט"א דאין סברא כלל לומר דיצטרכו ב' כפרות על ענין אחר דממנ"פ אי נימא הואיל דאפשר לתקן על ידי קרבן בפ"ע ואין הפנימי רק תולה א"כ גם אידך בא"ב וא"ב דרגלים לא יכפר כפרה גמורה כיון דאפשר לבוא לידי כפרה וחטאת בפ"ע

ב) והנה המנחת חינוך הביא בכאן מה שאמרו רז"ל פ' שהל"ח במנחות צ"ט ע"ב דנאכל לערב כשהיא חי. ועתיו"ט שם כ' דאף לדברי רמב"ם פ"ה מהמ"א דאסור לאכול בשר חי עד שימליחנו כי דם האברים שלא פירש אסור מ"מ האיסור מליחה אינו אלא מדרבנן ומחמת מ"ע דאכילת קדשים לא גזרו כן עיי"ש. דלי"ל דחולטה דא"כ הוי כמתקן ועי' מג"א סי' שכ"א נראה כיון דאין הבשר אסור רק הדם בתוכו לא הוי כמתקן ולענ"ד בלא"ה אין כאן קושי' לא מבעי' לפי מה שכתב המ"ל בפ"ה מהלכות יסודי התורה להסתפק אי במצוה שלא כד"א יוצא וא"כ א"ש דבשר חי היא שלא כד"א וממילא על איסור דם אינו עובר דהוי שלא כד"א והמצוה מקיים דיוצא אפי' שלא כד"א. אלא אפי' לא כשיטת מ"ל הנ"ל כמ"ש במק"א אפ"ה כתבתי במק"א לענין קדשים לאכלו מצוה לאכול כולו אפי' כ"ש אסיר להניח כמו שדרשינן בת"כ מצות תאכל כולו דמצות קדשים כולל ב' דברים א' לאכול כזית ממנו ב' שאפי' אם אין כאן רק כ"ש מ"מ המצוה לאכול כולו ובמק"א הארכתי בזה. וא"כ במיו"כ הוא שבת שאי אפשר לאכלו כד"א מ"מ המצות אכילה מוטל עליהם דלא גרע מכ"ש וקיים בזה מצות אכילה אבל איסור דם לא עבר כיון שאכל שלא כד"א ואע"ג דשלא כד"א אסור מדרבנן מ"מ כיון דיש בו קצת מצוה וודאי שרי כמו דמצינו בגמ' דר"א שייף לברתיה בצלף של ערלה ולחדא תירץ אפי' חולה שא"ב סכנה נמי מותר שלא כד"א ממילא משמע נמי דהיכא דיש קצת מצוה מותר: מצוה שי"ט והוא להרמב"ם מ"ע קכ"ג. ולהרמב"ן מצוה רפ"ח מ"ע ק"ב

מ"ע לשבות ממלאכה יום א' של סוכות שנא' ביום הראשון מקרא קודש: