מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כג

נראה מלבד דמסיק שם ריש כל התדיר דכל המרובה בקרבנות הוא קדוש טפי וקרבן דשבת היינו מוסף אינו אלא ב' כבשים אבל קרבן דר"ח הוא פרים ואלים ושבעה כבשים וכל קרבן מכפר א"כ ממילא עי"ז קרבן ר"ח קדוש טפי מקרבן מוסף דשבת ולכך שפיר אמרו דקרבן דר"ח קדים אי מקודש עדיף וכ"ז שם דיש להם כבשים הצריכים ומקריבים כל הקרבנות אבל במנחות מ"ט מיירי שאין כאן אלה ששה כבשים ובזה יהיו צריכים לשבת ולשני ימים ר"ה וא"כ אם יקריבו למוסף ג"כ לא יהי' להם כל הקרבנות וממילא קדושה דשבת עדיף ושפיר אמרו דקדושה דשבת עדיף טפי כנלענ"ד מצוה שי"ד והוא להרמב"ם מ"ע ק"כ ולרמב"ן מצוה רפ"ג מ"ע צ"ט

מ"ע להתענות בעשירי בתשרי שנאמר אך בעשור לחודש השביעי הזה יוה"כ הוא ועניתם את נפשותיהם: מצוה שט"ו והוא להרמב"ם ל"ת קצ"ה ולהרמב"ן מצוה רפ"ד ל"ת קפ"ה

ומל"ת שלא לאכול ולשתות ביום הכיפור' שנאמר כי הנפש אשר לא תעונה ונכרתה. האוכל ביו"כ ככותבת הגסה שהוא פחות מכביצה מעט מאכלים הראויים לאכילת אדם ה"ז חייב כרת ובשוגג חטאת וכו' יע"ש והנה ביום כיפורים מלבד אכילה ושתי' אסור ג"כ בחמשה ענויים ורחיצה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה דעת רוב הפוסקים שהם רק מדרבנן אע"ג דיליף מקרא שבת שבתון והוא רק אסמכתא בעלמא ולרמב"ם הוא דאורייתא ויליף לחמשה ענויים הנ"ל מדאורייתא. ולרמב"ם ק"ל מנלן בגמ' כ"ה דף ט' וביומא דף פ"א. מקרא מערב עד ערב תשבתו שבתכם לרבות שבתות וימים טובים ולרמב"ם מנלן דבא הכתוב לרמוז ע"ז דלמא בא הכתוב לרמוז על שאר ה' ענויים. ואני אמרתי בזה ליישב שיטת הרמב"ם דס"ל תוספות עינוי דוקא הוא מדאורייתא והקשו עליו. ואמרתי קו' חדא מתורצת באידך דהרי לפי הנראה מדברי הרמב"ם גם בחמשה ענויים שייך תוספת וא"כ מאי פריך ביומא לתנא עצם עצם ל"ל ועניתם. הא אצטרך לזה לשאר עינויים דגם בהם מוסיף מחול אל הקודש. ועוד הקשתי בימי חורפי מנ"ל לחדש בעצם היום דעינוי למעט תוספות מכרת הרי בשבועות דף א' דלרבי דסובר יו"כ מכפר בלא תשובה א"כ כרת דיו"כ היכא משכחת ומתרץ בעביד בלילה ופריך אכתי כרת ביום לא משכחת ופירש"י וקרא כתיב בעצם היום הזה ודחק לרבי דאכל סמוך לביה"ש או דחנקתי' אומצא וא"כ מנ"ל דקרא בא למעט תוספת דלמא נקט בעצם היום למעט הא דרבי דבלא תשובה אם יו"כ מכפר וחייב כרת אפי' בעצם היום ונהי דאיכ"ל דהאי ברייתא דהיא סיפרא אתי' כרבי דגם שם בשבועות מובא ברייתא דסיפרא דס"ל כרבי מ"מ לרבא שם בשבועות דתירץ דבכרת דיומא מודה רבי גם לרבי תקשה ותו דגם אי נימא דבאמת לרבנן דרשי' בעצם היום למעט הא דרבי תקשה לרבנן מנלן הא דין דעל תוס' דיום כפור לית ביה כרת הא אצטרך לגלות דיו"כ אינו מכפר ובסוכה כ"ח ע"ב משמע דהלכה פסוקא הוא דלית בתוס' כרת ואזהרה ולכאורה אפשר ליישב לפמ"ש התוס' יום הכפורים דלפי האמת עצם דכרת דמלאכה מיותר וס"ל לרבינא דבא לאפנויי וא"כ איכ"ל דלרבינא באמת ס"ל לאוקמי ברייתא כרבי וס"ל כתי' דאביי שם ומ"מ קשה כיון דרבינא ע"כ לא ס"ל כאידך אוקימתא עפ"י מש"פ התוס' יום הכפורים דכל הנך אוקימתות בא ליישב לימוד הברייתא וא"כ עמדה לדידיה הקושי' לרבנן אזהרה בעינוי מנלן וצ"ע ונר' ליישב דקוש' חדא מתורצת באידך דלכאור' נראה דקושי, הראשונים הנ"ל לעיל דדלמא בא מערב עד ערב תשבתו שבתכם ללמד על שאר עינויים שפיר קשה לפי המסקנא דתוס' יוה"כ אין דינו לגמרי כי"כ ואינו חייב כרת א"כ יש לספוקי דלמא כיון דתוספת יו"כ קיל דלמא חייב רק להזהר במלאכה ועינוי אכילה ושתיה אבל עינוים דיו"כ עצמו אינו אלא עשה לרמב"ם אולי על דבר שאין בו רק עשה לא צריך תוספת קמל"ן דאצטרך קרא על שאר עינוים. אמנם אם הי' הדין כדקס"ד דתוס' עינוי חיוב כרת ולאו כמו י"כ עצמו וע"כ הטעם כמ"ש התוס' במ"ק דף ד' ע"ב גבי יכול דילקה על תוס' די"ל כיון דרבי' קרא תוס' הכונה דמשם יתחיל היום ודינו לגמרי כהיום וממילא אין צריך קרא לרבות דגם שאר עינוים אסורים בזמן התוספת דמהיכא תיתי לאפוקי כיון דדינו לגמרי כהיום וא"כ ממילא מיושב קו' שלי דשפיר מוכרח הש"ס לומר דתשבתו שבתכם קאי על שבתות ויו"ט דאי נימא כקושי' שלי א"כ מדאיצטרך קרא לרבות שאר עינויים ממילא מוכח דתוס' אין דינו כיו"כ עצמו שזה הסברא החיצונה לפי השקלא וטרי' מן מדאיצטרך תשבתו שבתכם לשאר עינויים מוכח לאפוקי מסברא החיצונה דאין דינו לגמרי כיו"כ וממילא רק מה דגלי גלי וא"כ ל"ל עצם למעט כרת ולאו כיון דבלא"ה מסברא ומדאצטרך מוכח דאין התוס' לגמרי כדין היום וכיון דלא כתיב כרת אלא ביום עצמו מנלן בתוס' ולמה לי קרא ועכ"ח מאן דדרש עצם למעוטי תוספת מעונש ואזהרה לא ס"ל דמערב עד ערב תשבתו שבתכם בא לרבות שאר עינויים וכבר כ' דהתוס' יו"כ כתב דכל אמוראי באו לקיים הברייתא דעצם וא"כ עכ"ח כתי' הנ"ל והוכרח הש"ס לומר דקאי על שבתות ויו"ט וא"ש. וכ"ז להאי תנא א"כ ממילא מיושב אידך קושי' דרבנן דרבי איכ"ל דבאמת ס"ל דלא ילפי' למעוטי תוס' מעונש מלשון עצם היום אלא לאפוקי דרבי דאין יו"כ מכפר אלא לשבים וס"ל תשבתו שבתכם בא ללמד על שאר עינויים וממילא ידעי דלי' בי' כרת בתוס' ולא הדרא לאיסורא קמא מדאיצטרך לרבות גם בתוס' לשאר עינויים וא"כ לדידן דקיי"ל ג"כ כרבנן דרבי ומסתמא כרבינא דהוא בתרא א"כ ס"ל תשבתו שבתכם קאי אשאר עינויים ואין מוכרח בתוס' כי אם בעינוי ולא שבתות וי"ט וא"ש דיש לרמב"ם ראי' לשיטתו דהרמב"ם לא מביא עצם למעט מעונש וא"כ איכ"ל דס"ל כקושי' שלי באמת ולכך לא פסק התוס' בשבתות וי"ט רק בעינוי

ב) והנה בחמשה עינוים ג"כ רחיצה וסיכה עיין בר"ן שהביא פלוגתת הפוסקים אי אסור מן התורה או לא ולענ"ד אפי' למ"ד מה"ת היינו ברחיצה וסיכה של תענוג אבל אם אינו של תענוג לכ"ע לא הוי אסור משום עינוי מה"ת אלא דהיכא דאינו מוכחא מלתא שאינו לתענוג אפילו אם אינו עושה להתענג מ"מ כיון דאינו מוכחא אסור מדרבנן אבל אם מוכחא מלתא דאינו עושה לתענוג אלא שהוא מלוכלך אפי' מדרבנן אין איסור דאין אסור משום מראית העון שהרי צואתו ולכלוכו מוכחא עליו וגם אין אסור אולי מכוון ג"כ לתענוג דאחזוקי ברשיעי לא מחזיקינן אינשי ואין לומר דמ"מ נהי דאינו מתכוון להתענוג מ"מ פסיק רישא הוא דמתענג, דכבר כ' הר"ן בסוגי' דריחא מלתא דלענין הנאה לא שייך לאסור משום פסיק רישא. ואמנם לעני' סיכה דמדרבנן אמרו סיכה כשתי' כדיליף פר"ע מקרא דתבוא כמים בקרבו וגו' ובשתי' לא שייך אינו מכווין דהוי מתעסק בחלבים ועריות וכמ"ש הר"ן שם ולכך דאפי' אינו עושה משום תענוג אלא להעביר זוהמא ואפילו מוכחא מלתא דעושה להעביר זוהמא אפ"ה אסור מדרבנן משום דסיכה כשתי' אלא א"כ יש מקצת חולי או חטטין בראשו דבמקום חולי לא גזרו רבנן. ובזה מיושב קושי' המג"א בסי' תרי"ד סק"א מ"ש רחיצה דשרי' להעביר זוהמא. ולענ"ד הט"ז והמג"א לא פליגי כדגול מרבבה שם וכמ"ש בגליון שם

ג) והנה ביוה"כ נשתנה מכל איסורים שבתורה ששיעורו בככותבת הגסה ודוקא אכילת מעיו בעינן שמיתב דעתו שאפי' לר"י דס"ל בעלמא הנאת גרונו ביה"כ ביתובא דעתא תליא מלתא, ועי' בשאגת ארי' שהאריך ואפי' שלא כד"א כ' דחייב משום דלא כתיב ביה אכילה ובדברים שאין ראויים לאכלו הוא נסתפק ואם כרך דבר מאכל בסיב נמי חייב דהנאת מעיו יש כאן. אלא דהיא גופא תיקשי אמאי לא כתיב אכילה גבי יו"כ, רק זה משני כבר הגמרא ביומא דף פ"א ע"א אר"ל מפני מה לא נכתב אזהרה משום דלא אפשר וגו' נכתב השמר ופן א"כ נפישי לה לאווין, שמעתי להקשות הא ר"ל אמר במנחות דף פ"ט ע"ב השוכח דבר אחד ממשנתו עובר בלאו שנאמר השמר לך ושמור נפשך פן תשכח. ורבינא אמר עובר בב' לאווין השמר פן וגו' א"כ ע"כ ר"ל לא ס"ל זה לב' לאווין, ונראה דלא קשה דלעולם ר"ל מודה לזה אלא דהוא דריש הקרא דדרשי' בשבועות ל"ב ע"א ס"פ שבועות העדות דמקלל עצמו ילפי' מהאי קרא דהשמר לך ושמור נפשך מאוד וא"כ רישא דקרא לא קאי כלל על שכחות התירה ומתחיל הלאו מקרא פן תשכח וגו' אדרבא רבינא קשי' דשם בשבועות משמע דלכ"ע דרשי' האי קרא על שמירת עצמו מקללה. מיהו הרמב"ם במנין המצות לא הביא לאו זה לקללת עצמו וא"ש דסבר כרבינא, מיהו הסמ"ג מנה זה ללאו בפני עצמו אזהרה להמקלל עצמו מרבינא ולענ"ד ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' ס"פ שבועת העדות שכ' דלולי דיש לן כבר ג' איסורים לקלל וילפי' מניה על כל אדם שאסור לקלל שוב ילפי' ג"כ מדצוה לן התורה שצריך להשמר עצמו השמר לך הוא קיו דאם על חבירו מצוה שלא לקללו מכ"ש ע"ע שמחויב להשמר וא"כ אין זה לאו בפ"ע על הקללה אלא על כל ענינים שצריך להשמר

ד) ע"ז פלפלו בסוגי' דמצי למכתב השמר לך פן לא תעונה ותוס' הקשו הא לר"י השמר דעשה עשה עיי"ש ולענ"ד דבלא"ה י"ל לשון א"כ דנקט הש"ס אינו מדויק ומ"ש התוס' יו"כ לשון מצות עינוי לכ"ע י"ל דקאי על עשה עי' בתוס' ר"ה דף וי"ו בד"ה תשמור וכו' הביאו הגירסא השמר בעינוי סתם בלא לשון במצות עינוי. ולי קשה מכאן על רש"י בפ' משפטים על קרא ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו פירש"י ממכילתא ליתן ל"ת על מ"ע שבתורה וא"כ הא הוי בלא"ה אזהרה ומאי פריך דלכתב השמר בעינוי. מיהו הרמב"ן שם משיג על רש"י ואמר דהוי השמר דעשה והרא"ם השיג עליו והביא דמכילתא מפו' כפירש"י אלא דת"ק ור"א פליגי ולת"ק קאי רק על דברים מיוחדים ולר"א קאי על כל התורה, ובס' גור ארי' כ' דאע"ג