מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כא

איכ"ל דקיבלו ערבות כמ"ש הפרמ"ג כמו שדרשו חכז"ל ר"פ שבועת הדיינין דאפי על מצוות שעתידים לחדש כגון מקרא מגילה וכדומה השביע עליהם משרע"ה שיקבלוהו לכך ס"ל דיכול להוציא אבל קטן ודאי לא מצי להוציא וה"ה אשה כיון דלא באת מעולם לכלל חיוב ואין בהם ערבות כלל אפי' על דאורייתא וא"כ אין ראי' מהמרדכי הנ"ל להמנחת חינוך דע"כ צ"ל קטן שאני כנ"ל, מ"מ לולא דברי המנחת חינוך הי' נ"ל דדוקא אם לא מנו כלל לא מיקרי תמימות אבל אם מנו בכל לילה ולילה אע"ג דלא נתחייב כשיגדל ויספור שפיר יוכל לספור ומקיים המצוה תספרו לכם חמישים יום דמצוה על כל יום ויום בפ"ע, דע"כ לא שמענו אלא דרבנן אינו יכול להוציא מדאורייתא אבל כאן כל יום ויום הוא מצוה בפ"ע שאנו מברכים בכל יום אלא דבעי' תמימות תהיינה מכיון שסופר כולם נרא' דמקרי תמימות דאם היה כתיב תמימות מספר ניחא דקטן אינו מספר אבל עכשיו כיון דכתיב תמימות תהיי' קאי על ימים וימים הי' תמימות כנלע"ד אלא שאין לי ראי' לזה. מצוה ש"ח והוא להרמב"ם מ"ע קט"ז ולהרמב"ן מצוה רע"ז מ"ע צ"ד

מ"ע להביא שתי הלחם בעצרת הוא חג השבועות שנ' והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפנה בכורים לה' ובאין מן החיטין ולהקריב עמהן שבעת כבשים ופר אחד ושני אילים כולן עולות ושעיר אחד חטאת ושני כבשים זבחי שלמים. והנה בשתי הלחם אמרי' במנחות דף צ"ה לישתן ועריכתן בחוץ ואינו דוחה שבת עיי"ש בגמרא דמתני' אתי' כמ"ד מדת יבש לא נתקדשה וממילא כשלא נתקדשה אינו פסול בלינה לכך אינו דוחה שבת וברמב"ם פסק לישתן ועריכתן בפנים ואינם דוחים את השבת בפ"ה ובפ"ח מתמידין ומוספין ותמהו עליו כיון דרמב"ם פוסק דמדת יבש לא נתקדשה ולכך פסק דבפנים וממילא פסיל בלינה ואיך פסק דאינו דוחה שבת. וכבר כתבתי ישוב לעיל בפ' תרומה במצות לחם הפנים ובחידושי אמרתי עוד להאריך ואין הפנאי מסכים להעתיק כאן. ולא באתי אלא לרמז על דברי רש"י שם דפי' על הא דאמר ר"א מאי בפנים במקום זריזים כדי שלא תחמיץ והקשו האחרונים והוא גם בנוב"י מה"ק סי' ט"ו הרי בשתי הלחם הוי חמץ כדכתיב חמץ תאפינה וכו' ומאי פי' רש"י כדי שלא תחמיץ. ונ"ל דהנה לעיל דף נ"א הקשו' התוס' בד"ה אפי לה' וכו' למ"ל לרבי קרא דמועדי ה' דלחה"פ דוחה שבה תי"ל דתנור מקדש וכיון דאקדיש אפסול בלינה ועכ"ח דדחי שבת ותי' דה"א דאתי קרא דמועדי ה' דיאפנו בתנור של חול ע"ש אלא דלכאורה הא לפי מה שביארתי בחי' שם דמקרא דחמץ תאפינה מוכח משם דהמצוה דשיקדש התנור האיך הו"א לומר דיאפנו בתנור של חול. אמנם איכ"ל דודאי מצוה מן המובחר הוא שיאפנו בתנור של קודש ורבי' לטעמי' אזיל דס"ל דמצוה מן המובחר לא דחי שבת גבי קצירת העומר וא"כ שפיר איכ"ל דאי לאו קרא הו"א דיאפנו בתנור של חול. וא"כ לפי"ז קש' טובא מאי פריך הש"ס הא אי תנור מקדש ואינו דוחה שבת איפסלא בלינה דלמא ה"ק תנא דמתניתן ואפייתן בפנים והיינו למצוה מן המובחר אבל בשביל זה אינו דוחה שבת וכשחל בשבת באמת אפייתן בחוץ אלא דכ"ז איכ"ל בשתי הלחם דרוב פעמים הוי בחול ורק פעם אחת איתרמי שהיה בשבת איכ"ל כן אבל בלחם הפנים דבכל עידן בשבת הוי ליל"מ הכי וא"כ עיקר קושי' הש"ס הוא רק מלחה"פ ולהכי שפיר כ' רש"י במקום זריזים שלא החמץ וא"ש כנלע"ד נכון

ב) והקושי' על הרמב"ם הנ"ל אמרתי דאפשר להסביר עפ"י מ"ש התוספ' בסוף חגיגה ד"ה סילוקו כסידורו וכו' והרד"ק בשמואל שם במעשה אחימלך כ' הרד"ק שם לחם חם ביום הלקחו שמואל א' פר' כ"א] וכ' הרד"ק שם אי אמרי' כר' יהודה דאמר שבשבת היו נאפות ולדבריו פשוט הוא כי חם הי' הלחם בעת סידורו ולדברי חכמים שאומרי' כי לא הייתה אפייתו דוחה את השבת ובע"ש הי' נאפה אפשר שהי' חם בעת סידורו כי אפשר שבלילה הי' בתנור ולא היו מוציאין אותו מן התנור עד שעת סידורו והי' חם עדיין. ונר' דזה תלי' בפלוגתא אם השלחן שהי' באולם הי' של כסף או של שיש עיי' בפ"י בשקלים הלכה ג' פלוגתא בזה ועי' בתוס' מנחות דף צ"ט ע"ב ד"ה אחד של כסף וכו' עי"ש וע' בהגהות ר' אלי' מווילנא שם בשקלים שהסכים לגירסא של כסף שיהי' חם והוא כהרד"ק הנ"ל ולפי"ז אפשר לומר ולבאר דברי מרן הגאון בעהח"ס זצ"ל חאו"ח סימן... דיש לומר כמו דאמרי' בשבועות י"א גבי קטורת שאינו נפסל בלינה משום חזותא נשאר עליו עיי"ש בתוס' פירושים ולפי' הנ"ל איכ"ל כיון דחום הנשאר עליו כל הלילה והוי כאלו השתא נאפה ודמי לחזותא ולכך אינו נפסל בלינה. מיהו להרמב"ם א"א ליישב בזה דרמב"ם פ"ג מה' בית הבחירה דין י"ו פסק דשולחן של אולם הי' של שיש: מצוה ש"ט והוא להרמב"ם מ"ע קי"ז ולהרמב"ן מצוה רע"ח מ"ע צ"ו

מ"ע לשבות ממלאכה בחג השבועות וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש: מצוה ש"י והוא להרמב"ם ל"ת קצ"ג ולהרמב"ן מצוה רע"ט ל"ת קפ"ג

ומל"ת שלא לעשות מלאכה בחג השבועות שנ' כל מלאכת עבודה לא תעשו. לענין מלאכה ושביתה יש לו דין ככל יו"ט דרק אוכל נפש מותר ושאר דינים השייכים בי"ט של פסח שייכים ג"כ כאן אלא לענין חשבון הימים האלה יש פלפול שאנו שובתים חג השבועות בוי"ו סיון וכבר הקש' המ"א בסי' תצ"ד דהרי אנו קיי"ל כר' יוסי דז"ן בסיון ניתנה התורה וזה יום נ"א לספירה ואנו עושים בנ' לספירה ועיי' במנחת חינוך שהאריך. ולענ"ד ליישב קצת דהרי אמרו חכז"ל (חגיגה י"ז) דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה ולרבה בר שמואל אמר שם מנה ימים מנה שבועות ולבסוף מסיק דחג השבועות כתיב ואם כן בחג השבועות ילפינן דיש לה תשלומין כל שבעה וא"כ בכלל חג השבועות ג"כ התשלומין כל זי"ן והם זמן מתן תורה ע"כ שפיר אנו אומרים בנוסח התפלה את חג השבועות זמן מתן תורתינו

ב) ועוד נראה לבאר עפ"י מה ששמעתי ממרן הגאון בעהח"ס זצ"ל כשזכיתי ללמוד בישיבתו טעם למה מסרו הצדוקי' והבייתוסי' נפשם שיבוא עצרת דוקא אחר שבת כמו שמצינו בגמ' כמה דברים ומעשיות ומה טעם שלהם. ואמר כי יש כאן קושי' למה לא קבע הקב"ה יו"ט על זמן תורה דהוא נס גדול כמו יציאת מצרים וכמו בסוכות תשבו. אמנם אם נחשוב זמן עצרת יביא בזמן מתן תורה ויכולין לידע כי באמת יש יו"ט משום מתן תורה ולא צריך לפרסם כי דבר מפורסם הוא בישעי' לא מראש סתר דברתי וגו' ולכאו' יש לומר עוד טעם משום דלא קיבלו עליהם ישראל אלא בכפי' כמו שאמרו חכז"ל ויתיצבו מלמד שכפה עליהם הר כגיגית. ולכך לא נתן טעם אבל זה שקר שכבר הקשו התוס' ורמב"ן דישראל קיבלו התורה בלב ונפש. ותוס' דחקו בזה ורמב"ן פ' דתורה שבכתב קיבלו בודאי ברצון טוב אבל תורה שבע"פ לא רצו לקבל רק על ידי כפי' וממילא כשקיבלו תורה שבכתב ברצון טוב א"א לפרש טעם הב' אלא ודאי טעם הראשון שבאמת הרי בא בזמן עה"ת. וכ"ז דוקא אם כשאנו עושים דהיינו לפי החשבון אבל הם דס"ל דעצרת אחר שבת דוקא וא"כ לפעמים יבוא ג' או ד' הימים אחר מ"ת וא"א ליתן טעם הראשון אלא טעם השני משום דתורה לא רצו לקבלו רק ע"י כפי' ואז צ"ל דכל התורה כולה לא קבלו דהתורה שבע"פ אינם מאמינים רק תורה שבכתב וזה נמי באונס היה לכך אמרו לשיטתם דעצרת אחר שבת ולא לפי החשבון ודברי פי חכם חן. וחכז"ל אמרו באמת רצון הקב"ה הי' ליתן יום אחד קודם כמו שנא' וקדשתם היום ומחר רק מ"ר ע"ה הי' מוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה עמו והיו נכונים לשלושת ימים. ונראה עפ"י הגמ' בנדרים כ' דפלפול התורה רצה הש"י ליתן רק למשה רק משה נהג טובת עין ונתנה לישראל וא"כ יש להבין מדוע הוסיף משה דהקב"ה רצה ליתן תורה שבע"פ למשה ותורה שבכתב לישראל לא היו צריכים להתקדש רק שני ימים אבל מרע"ה שידע שימסרם תורה שבע"פ לכך צוה להוסיף עוד יום אחד. וא"כ לולי שהוסיף משה יום אחד שמסר לנו גם הפלפול התורה הי' נתינת התורה בנ' לספירה לכך קבע השית"ב מתן תורתינו דהיינו מה שנתן לנו תורה שבכתב בנ' לספיר', לכך אנו אומרי' זמן מתן תורתינו בנ' לספירה ואדרבה נראה דעיקר קאי על כ' לספירה כמ"ש מרן זצ"ל

ג) ובחי' אמרתי ליישב קושי' התוס' שם בשבת דף פ"א דאמרינן דמשה הוסיף יום אחד מדעתו והקב"ה הסכים עמו וקשה דמרע"ה דרש היום ומחר היום כמחר מה מחר לילה עמו אף היום לילה עמו ודרש גם מפי עצמו יכול לדרוש וניתן לדרוש. ואמרתי להסביר דכבר פלפלו הדרשנים ובפרשת דרכים אי ישראל היו להם קודם מ"ת כדין ב"נ או כישראל והנה דרש של מרע"ה שייך דוקא אם היה לישראל קודם מ"ת כדין ישראל ואז ליל' קודם היום ושפיר דרש אבל אי הי' להם כדין ב"נ לא קשה על פסוק זה דלב"נ היום קודם ואח"כ הלילה ושפיר כ' רחמנא היום ומחר דהיינו היום קודם ואח"כ הלילה עמו. רק דמרע"ה סובר דודאי היה לה כדין בר ישראלי' שכבר אמרו נעשה ונשמע וגם אנו בנים לאברהם יצחק ויעקב וכבר קיבלו עליהם את התורה וזה שאמרו חכז"ל שפיר שהוסיף יום אחד