מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כ

מוכח דאינו בא מח"ל ואפשר דמטעם זה לא הוצרך הרמב"ם להביא דקצירכם ממעט של גוי דבכלל המשך לשונו הוא ולעולם איכ"ל כדעת הב"ח דאפי' הר"מ סובר דנוהג אפי' בא"י דווקא איסור חדש ואע"ג דלר"מ אין ראי' מקצירכם דהרי ס"ל דאין עומר וחדש דינים שווים וכמו שהשיג עלי' הפנ"י מ"מ לפי מ"ש לעיל ידעינן זה מגז"ש דלחם לחם דאין חדש נוהג בעכו"ם. ועכ"פ לפי האמור לדעת הרמב"ם דפי' כב' הסתמות כסתם דערלה וכסתם דמנחות דעומר אינו בא מח"ל מבואר דלדידיה לא כתיב ביאה בחדש כלל דמעומר לא ילפי לחדש ומושבותיכם דחדש לא קאי ג"כ על עומר ולא אמרינ' וי"ו דולחם מוסיף על ענין הראשון לימד תחתון מעליון ועליון מתחתון דקרא דכי תבואו גלי לן דלא נימא כן. ולריבי"י במנחות שפיר אמרי' דבחדש כתיב ביאה ומושב ולכך אמרי' ללמדך שכ"מ שנאמר ביא' ומושב וכמו שמסיק צריך ביאה ומושב קאמר אבל ר"ע סובר דבחדש עכ"ח לא כתיב ביאה משום דמשמע ליה לר"י דסובר כ"מ ביאה לאסור ירושה וישיבה וא"כ לר"י תרתי ל"ל ביאה וגם מושב להורות על אחר ירו' ועכ"ח ס"ל דגם ר"י ס"ל כשיטת ר"ע דביאה דעומר לא קאי אחדש ולכך הקשה לו ר"ע משבת דכתי' מושבות לחוד ומיושב קושי' הפנ"י דהקשה על ר"ע דקארי לה מה קארי לה דר"י וודאי ביאה ומושב קאמר זה אינו דבשום מקום לא מצינו ביאה ומושב כ"א בחדש ושם ס"ל לר"ע דג"כ הוי מושב לחודי' וא"ש. מכ"ז מובן ג"כ לשון הר"מ בפי' המשנה סוף ערלה שכ' דחדש נוהג בח"ל לפי שלא תלה אותה כלל בארץ היינו לפי האמת מוכח דלא כתיב ביאה ומושבותיכם בעי רק דלא לטעי דביאה דעומר קאי עליה אבל לפי מה דגלי לן מושבותיכם א"כ חדש לא תלה כלל בארץ ודו"ק: מצוה ש"ד והוא להרמב"ם ל"ת ק"צ ולהרמב"ן מ' רע"ב ל"ת ק"פ

מל"ת שלא לאכול לחם מתבואה חדשה קודם העומר. מצוה ש"ה והוא להרמב"ם ל"ת קצ"א ולהרמב"ן מצוה רע"ג ול"ת קפ"א

מל"ת שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם לעומר: מצוה ש"ו והוא להרמב"ם ל"ת קצ"ב ולהרמב"ן מ' רע"ד ול"ת קפ"ב

מל"ת שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה קודם לעומר שנ' ולחם וקלי וכרמל ל"ת עד עצם היום הזה, והאוכל מחמשת מיני דגן ממין הנ"ל אפי' כזית לוקה שלש מלקות ובזמן שאין ביה"מ קיים אסור כל היום ט"ז בניסן מה"ת ובמקום שעושין ב' ימים יו"ט אסור בי"ז מד"ס ואם נשרש בקרקע קודם העומר ונגמר אחר העומר מתירו העומר. והתה"ד ומובא בש"ך שם בסי' רצ"ג כ' דדווקא בנשרש ג' ימים קודם הפסח והנה"כ שם תמה ע"ז הרי אנן קיי"ל דהשרשה הוי רק בב' שבועות. ולע"ד ראי' ברורה מדברי הרא"ש בפ' המשנה פ"ב דכלאים מ"ג דאי' ימתין לה עד שיתליע ואי' בירושלמי עד כמה מתלעת עד שתהי' בארץ ג' ימים במקום הטיט ולא במקום גריד ופי' שם הרא"ש דבארץ לחה מתפשטים ממנה שרשים דקים אדומים כתולעת ולכך כשמהפכים מתים השרשים וכן נרא' הדבר מוכרח שם לפרש במשנה דאל"כ למה יהני הפוכי' ושם פסק הרמב"ם וש"ע כהאי ירושלמי ועכ"ח דיש חילוק בין זריע' לנטיעה ובפרט בשעורים שכ' רש"י בע"ז דף ח' ע"ב ד"ה אסינתי וכו' שממהרים לצאת מכל תבואה ומזה נראה שאין כל הזריעות ותבואות שוות ואין כל המקומות שוות ולכה"פ מידי ספיקא לא נפקא

ובגוף הדין אם חדש נוהג בזה"ז ובשל עכו"ם ובח"ל כבר כתבו והאריכו כל הגאונים ואחרונים וגם אני בקנו דברי אחריהם ובגוף הדין גם אני הארכתי בחי' ולא יאמרו רבנן בכפילא בככותבת הגסה כי אין הרשות נתונה לי ע"ז כי טרוד אני מאוד והרוצה לידעם יעתיקנה משם רק גרגר אחד מש"כ ליישב קו' הפליתי בסי' ק"י והוא

הפלתי שם בבית הס' הקש' על הרמב"ם דסד"א לקולא מש"ס ר"ה י"ג ע"א דפרכינן שם אי סק"ד לא קים להו לחכז"ל אי עייל אי לא עייל איך הביאו עומר דלמא עייל ביד עכו"ם והקש' הפלתי הא ס' להקל עיי"ש. ולענ"ד ליישבו וליישב אגב זה ג"כ קושי' הב"ח מובא ביו"ד רצ"ג ורצ"ה להביא ראי' דחדש נוהג בעכו"ם ממה דדייקינן בר"ה דמעיקרא לא אכל דאקריב עומר והדר אכל ולמ"ל לארוכי'. אלא וודאי דלא תדחי דמשל גוי אכלו לכך הוכרח לדייק דמעיקרא לא אכל דשל עכו"ם ג"כ אסיר ע"ש. ולענ"ד אין כאן ראי' ולא דיקדוק דלענ"ד אפי' לאינך פוסקים דסד"א להחמיר מ"מ היכא דאיכא חזקה מודים דלקולא א"כ התבואה יש לה חזקת קטנות והוא חזקה מעליא כמו שהוכיח הש"ש ש"ג פי"ג וא"כ יהא שריא לכל הפוסקים. ולע"ד דלא קשי' דהרי העומר בא להתיר החדש וזה הוא המתיר כשם שהשחיטה מתיר האיסור מתחילה משום אינו זבוח כך העומר מתיר החדש וא"כ עד השתא היה בחזקת איסור ועתה בא להתיר וא"כ אפי' איכא חזקת קטנות מ"מ אוקי חזקה בהדי חזקה ושפיר פריך הגמרא א"כ להר"מ ג"כ יתיישב דהא כל דאוקי חזקה נגד חזקה מקרי אקבע איסורא דהוי סדא"ו ואסור מה"ת גם להר"מ כפי מ"ש המהר"י טראני דבאיקבע איסורא מודה גם הרמב"ם וא"כ א"ש דלכך דייק הש"ס מעיקרא לא אכל וא"כ יש חזקת איסור ואפ"ה אקריב עומר והדר אכל. וקשה שפיר ודילמא לא עייל דהא חזקת איסור ואפי תימא דאיכא חזקת קטנות הוי חזקה נגד חזקה ומידי סדא"ו לא נפקא וא"ש ודוק: מצוה ש"ז והוא להרמב"ם מ"ע קט"ו ולהרמב"ם מצוה רע"ה מ"ע צ"ג

מ"ע לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנא' וספרתם לכם ממחרת השבת וגי' שבע שבתות תמימות ומצוה למנות הימים עם השבועות שנא' תספרו חמישים יום ומתחילת היום מונין ולפיכך מונין בלילה ששה עשר בניסן שכח ולא מנה בלילה מונה ביום וצריך למנות מעומד ואם מנה מיושב יצא וצריך לברך. מנה ולא בירך יצא ונשים פטורות שהיא מ"ע שהזמן גרמא ואי נוהג בזמה"ז מה"ת או מדרבנן בחינוך כ' דבזה"ז דרבנן ועי' באו"ח סי' תפ"ט פלוגתא בזה ובר"ן סוף פסחים. ולכאורה א"ב אי אמרי' דהוא דאורייתא אז נשים פטורות, דמעשהז"ג נשים פטורות, אבל אי אמרי' דהוא רק מדרבנן אז לפי שיטת רש"י ברכות דף כ' ע"ב בדרבנן אמרי' דנשים חייבות אז הם נמי חייבים ולפיכך לא גרס נמי בתפילה בגמ' פשיטא על תפילה והסביר בתוס' כיון דתפילה הוא מדרבנן ובדרבנן ס"ל לר"י דנשים חייבות במעשהז"ג והסברתי הסברא כי מדרבנן איכא נמי מצוה לא תסור ול"ת גם נשים חייבות לכך ס"ל לרש"י דנשים חייבות וא"כ א"ב טובא ג"כ כאן

ב) ובזה היה אפשר ליישב מה שכ' המ"א דהאידנא קיבלו עליהן הנשים לספור וחייבים בספירת העומר, ובס' מנחת חינוך תמה ע"ז האיך שייך ע"ז קבעו חובה כיון דהתורה פטרתו ולהנ"ל אפשר כונת המג"א בקובעו חובה עליהם כהדיעה שסבר שספירת העומר בזה"ז היא דרבנן ואז חייבים ושפיר קבעו עליהם חובה אלא דנלע"ד אפי אי נימא כדעת רש"י הנ"ל היינו במצוה שעיקרה הוא רק מדרבנן אבל במצוה שעיקרה דאורייתא אלא שבזה"ז הוא דרבנן א"א שיחמירו בו בזמה"ז יותר משהי' נוהג במוקדם הזמן ואז היה מדאורייתא וממילא נשים פטורות ממילא ג"כ האידנא

ג) והנה במנחת חינוך פלפל אם הי' קטן ונתגדל תוך ימי הספירה אם יוכל לספור בברכה בשעת גדלותו כיון דמעיקרא לא הי' מחויב מה"ת והוי כאלו לא ספר כלל ואם אפילו חסר לילה אחת שוב אינו חייב לספור בברכה שנ' תמימות תהיינה, וממילא כאן נמי. ורצה להביא ראי' לדברי המדרכי המובא במ"א סימן רס"ז ס"ק א'. דמ"ד תוס' שבת דרבנן אפ"ה יוצא משחשיכה בקידוש כיון בשעה שמקדש יבוא אח"כ לחיוב דאורייתא עיי"ש שהאריך אלא דהמג"א הניח זה בצ"ע דהא קטן אינו מוציא גדול כמ"ש סי' קפ"ז ואע"ג שיבוא אח"כ לידי חיוב דאורייתא עיי"ש. ואני כתבתי במק"א דנ"ל דדברי המרדכי הנ"ל פ"ב במגילה צריכים עיון כמביא ראי' מתוספת שבת דרשאין לקדש מתוספת שבת ומועיל על שבת דהרי קידוש שאנו עושים בלילה אנו מקדשים על כל היום כולו דמצד דין תורה אינו מחויב שוב לקדש וא"כ כוונתינו על כל היום כולו. והמ"ל בפ"ד מהלכות אישות דין וי"ו כ' דאפי' אי נימא אין אדם מקדיש או מקנה דבשלבל"ע דוקא היכא דמחוסר מעשה אבל כגון קטן שקידש אשה לאחר שיגדיל בכה"ג מועיל כיון דהזמן ממילא קאתי וא"כ ה"נ באמת תוספות שבת הוא רק דרבנן אבל בשעה אחת או שתים יגיע זמן שבת וממילא אמרינ' דבהני אפי' בקדושי אשה, א"כ מאי מייתי ראי מתוספת שבת על סומא שיכול להוציא אחרים ידי חובתן, הא התם לא תלוי בזמן אבל בקידוש תלוי בזמן דמיד יגיע הש"ק וצ"ע. וצ"ל דסבר המרדכי כדיעה שנית המובא במ"ל הנ"ל דגם בהאי גוונא מקרי דשלבל"ע ואין אדם מקדיש וא"כ א"ש. אלא דגוף הסברא היא קשה כמו שהקשה המג"א הנ"ל וצ"ל בשלמא קטן אינו מוטל עליו שום מצוה רק אבותיו חייבים לחנכו אבל עליו עצמו אין חיוב כלל אבל סומא דמיירי בי' מרדכי אע"ג דאמרי' סימא פטור מן המצות אפ"ה חכמים חייבוהו דכל דרבנן הוא מדאורייתא מצד לא תסור. אלא אפי' אם נימא דהכא רק מדרבנן גם על דרבנן