מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב יט

לאו אפשר דעשה דשבתון איכא לכה"פ במלאכת או"נ שיש בה טורח כדלעיל במצוה רצ"ח קמ"ל אך אשר יאכל: מצוה ש' והוא להרמב"ם מ"ע קי"ב. ולרמב"ן מצוה רס"ח ומ"ע צ'

מ"ע להקריב קרבן מוסף כל שבעת ימי החג הפסח והקרבתם אשה לה' והם שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים כולן עולות ושעיר אחד לחטאת ונאכל ליום ולילה ומנחתם ונסכיהם. וקיי"ל ברמב"ם פ"ח מה' תמידים ומוספים דאינן מעכבי' זה את זה אם יש רק אחד מהם פרים או כבשים יקריבו ולא מעכבים, בתורת כהנים ילפי' זה מפסוק זה המיותר והקרבתם אשה לה' מלמד שאין מעכבין זה את זה. והרמב"ם כ' שם דאם אין לו אלא שבעת כבשים ואם יקריבם היום למוספי' לא יהיה לו למחר לתמידין יקדים איזה שירצה והוא אבעי' במנחות דף מ"ט והרמב"ם פסק כאבעי' בזבחי' דף צ"א דאבעי' ליה שם תדיר ומקודש איזה מהם עדיף ולא אפשט' ופסק הרמב"ם שם דאיזה מהם שירצה יקריב ה"כ כן דמוספין קדשים טפי ותמידים תדירים הם ע"כ איזה מהם שירצה יקריב

ב) והנה מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות וקרבן המוספים בודאי היא מ"ע שהזמ"ג ובודאי נשים פטורות וחכז"ל אמרו תפילות כנגד תמידין תיקנו והיינו שאר תפילות אבל תפלות מוספין לכ"ע הוא רק כנגד מוסף וממילא אם הנשים פטורין מן המוספין בודאי נמי פטורין מן תפלת מוסף וקשה לי האיך נשים מתפללין תפלת מוסף הא קיי"ל באו"ח סי' ק"ז סעי' א' דאין מתפללין תפלת נדבה בשבת ונשים אינן מחייבים בקרבן מוסף דהוי מעשהז"ג וא"כ איך מתפללין הא הוי רק נדבה ובלא"ה קשה לי לפי הנ"ל הוי מעשהז"ג וא"כ נשים פטורות אלא שמחמירין על עצמם והמג"א סי' רצ"ו סעי' קי"א כ' דזה דוקא במעשה אבל בברכה לא מחמירין ע"ע והא מוסף הוי נמי רק ברכה וא"כ איך מתפללין מוסף וצע"ג. ובאמת גם בתמידין נ"ל דפטורין דתמידין הי' נקנים בשקלים ומשקלי' נשים פטורים כדאי' במשנה ג' פ"א שקלים דאין ממשכנין אשה לפי שנאמר ונתנו "איש" כופר נפשו ואמרי' איש ולא אשה וממילא פטורין כיון שאין לה חלק בתמידין ואי אמרינן דתפילות כנגד תמידין תקנו גם משאר תפילות יהיו פטורין. ובברכות דף כ' ע"ב פריך שם בגמרא אלינא גי' התוס' תפילות פשיטא דחייבין נשים וקאמר בגמרא משום דכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה והו"א שיהיה מעשהז"ג קמ"ל ולפי הנ"ל מאי פשיטא הוא הא איכ"ל דפטורים משום שאין להם חלק בשקלים. אבל אפשר לומר דיש להם חלק דתנן דתורמין על האבד ועל הגבוי א"כ יש להם חלק ע"כ שפיר חייבין וצ"ע בכל זה: מצוה ש"א והוא להרמב"ם מ"ע קי"ג ולהרמב"ן מצוה רס"ט ומ"ע צ"א

מ"ע לשבות ממלאכה בשביעי של פסח שנאמר ביום השביעי מקרא קודש: מצוה ש"ב והוא להרמב"ן ל"ת קפ"ט ולהרמב"ן מצוה ע"ר ול"ת קע"ט

ומל"ת שלא לעשות מלאכה בשביעי ש"פ שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כל עניני מצות אלו כמו רצ"ח רצ"ט

והנה בשביע ש"פ יש שינוי בקרא בפ' ראה דבכל מועדות כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו וכאן לא כתיב רק כל מלאכה לא תעשו. כבר עמד הרמב"ן בזה למה ודחק עצמו היון דכבר כתיב בפסח מפורש אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ואני אמרתי דמכאן ראיה לשיטת מהרי"א המובא במ"א סי' קכ"ז דאדם המתענה ביו"ט אסור לעשות לו שום מלאכה לא לאפות ולא לבשל לאחרים רק אם הוא בעצמו יכול לאכול ממנו אז רשאי לו לבשל לכל אדם משא"כ אם אסור לו לבשל לעצמו. והצל"ח בחידושיו מסתפק אם דעת מהרי"א הנ"ל הוא מה"ת או לא ואי מה"ת היא קשה מנלן זה ואמרתי דיש למצוא סמך מהקרא הנ"ל דהנה איתא פלוגתא בגמרא ריש פ"ב דביצה דלר"א דרשינ' או כולו לכם או כולו לה' ואם מתענה צריך להיות כולו לה' ור' יהושע סובר חציו לה' וחציו לכם וכן אנו קיי"ל. עכ"פ מלשון לה' דרשינ' על מי שמתענה וא"כ אפי' לר"י דסובר חציו לכם דהיינו מן הסתם אבל אם מוכרח להתענות כגון תענית חלום וכיוצא לדעת מהרי"א אסורים לעשות שום מלאכה אפי' אוכל נפש וממילא כאן כתיב בעצרת לה' ומרומז להתענות וממילא אז אסור לעשות כל מלאכה אפי' או"נ ושפיר לא כתוב בקרא כל מלאכת עבודה ל"ת דכל מלאכה אסור לעשות לו דהיינו אוכל נפש ולכך נכתב זה דוקא בפסח דשם בפ' בא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש מותר ואז לא היו מתעני' אבל עתה אם רוצה להתענות כתיב לה' דרשאי לו להתענות תענית אשר הוא מוכרח והו"א דרשאי לו לעשות שום מלאכה או"נ לכך כתיב כל מלאכה ל"ת: מצוה ש"ג והוא להרמב"ם מ"ע קי"ד ולהרמב"ן מצוה רע"א ומ"ע צ"ב

מ"ע להקריב מנחת העומר בט"ז בניסן שנא' והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן ונקראת מנחת ביכורים ומקריבים עמו כבש לעולה לבד המוסף ועומד זה מן השעורים הוא בא הלכה למשה מסיני ובא דוקא מא"י ומן החדש שנא' ראשית קצירכם ומצוה לקצרו בליל ט"ז בניסן אפי' בשבת ומביאין עשרון שהוא מנופה מי"ג נפה וביום ט"ז בוללין העשרון בלוג שמן ונותנין אליו קומץ לבונה ומניפו ומגישו למזבח כשאר מנחות. והרמב"ם בפ"ז מתמידין כ' ראי' לסתור דברי הצדוקים שסוברים עומר בא לעולם באחד בשבת והוכיח הרמב"ם דהאי ממחרת השבת יניפנו הכהן היינו ממחרת היו"ט מקרא דיהושע דויאכלו מעביר הארץ וזה תימא שלא הביא המקראות שדרשו במנחות ס"ה ודף ס"ז ונראה דס"ל הראי' של ר' יוסי מדכתב ממחרת השבת ואי שבת בראשית איני יודע איזה שבת בראשית וזה ראי' טובה שאין למעלה ממנו רק שיש להקשות ע"ז דילמא כונת הקרא ממחרת השבת על שביעי ש"פ כמו שהקשה ר"י לנפשיה וכמ"ש המפרשי' וע"ז שפיר מביא ראי' מקרא דיהושע אבל מקרא דיהושע ליכא להביא ראי' דאיכ"ל דילמא אתרמי דמחרת הפסח היה באחד בשבת ולפי מה שנמצא בסדר עולם שהי' בפסח שבאו לארץ ערב פסח שחל להיות בשבת א"כ מקרא דיהושע בלחודא היה ראי' גמורה מ"מ נ"ל דאיכא למ"ד בקידושין ל"ט דמושבות לאחר ירושה וישיבה והאי ויאכלו מעבור הארץ משום דלא היה צריך מעיקרא א"כ אין ראי' מהתם ונראה דבאמת כוונת הרמב"ם ממ"נ דהנה באמת היא מלתא דלא מסתבר דלא יהיה זמן ידוע לעצרת ופעמים יהי' יותר רחוק מפסח מפעם אחרת וזה דבר נגד השכל שהרי היום גורם להיות יום עצרת וא"כ בלא"ה יש סתירה נגד הצדוקים אמנם ל' הקרא קשי' וע"ז תי' באבן עזרא ובכוזרי מאמר... דאפשר דרמז להן שיהי' פסח הראשון בש"ק. אמנם אם הפירוש מושבות קודם ירושה א"כ צ"ל כן עפ"י סדר העולם וקשי' קרא מ"מ יש להן הכרח מיהושע ואי אמרי' לאחר ירושה וישיבה א"כ י"ל כפ' האבן עזרא. ועל קושי' התוס' שם על הרשב"א דבפרק ע"פ ילפינ' מהאי קרא דרשות י"ל אי משום רשות מ"מ הלשון מוטעה איך חמר שזה ימים ועכ"ח לדרשא דהכא אלא דקשיא הא עשה דוחה ל"ת וא"כ אפשר שיאכל גם ביום הראשון אמנם כבר תי' האחרוני' עפ"י מ"ש דשבעת ימים תאכל מצות. דבעינ' מצה הנאכלת לז' וא"כ ממילא מוכח דאינו חובה דאל"כ שוב אפשר לאכול כל זי"ן

ב) והנה המתירין חדש בח"ל מביאים ראי' ממנחות פ"ד סתם משנה דאין מביאין עומר מח"ל ואמרי' שם מאן פליג עלי' ריב"י דסובר בח"ל נוהג חדש וכי תבואו אל הארץ היינו זמן ביאה עיי"ש והנה מבואר סתם משנה במנחות ובמקומה דחדש אינו נוהג בח"ל עי' בפר"ח שהאריך. איברא דהרמב"ם פסק לתרווייהו ועי' בלח"מ פ"ז מהלכות חו"מ דין ה' שעמד בזה וגם הקשה על לשון הרמב"ם דיליף שם מלשון ראשית קצירכם דאינו בא מח"ל דהל"ל מרישא דקרא דכי תבואו אל הארץ. ונראה ליישב בעזהי"ת דהנה המהרש"א בשמעתין הקשה ביאה דכתב רחמנה בחדש ל"ל ואשתמוט מניה במח"כ סוג' הנ"ל דזה הוא קושי' הש"ס ומשני לזמן ביאה ולפי פי' הרמב"ם ילפי' מינה דעומר אינו בא מח"ל ולכאורה ק"ל על תי' הש"ס לזמן ביאה דקודם ביאתם לא לקרבו עומר כיון דדרשינ' קצירכם ולא של עכו"ם וקודם ביאה היה הכל של גוים א"כ ל"ל מיעוט דכי תבואו ונראה דאיכ"ל דריב"י ס"ל כאידך תנא דר"י דביאה היינו לאחר ירושה א"כ אצטרך זמן אע"ג דבז' שכבשו וחלקי הי' קציר ישראל אפ"ה ממעטין מזמן ביאה וקצירכם אצטרך אפי' אחר זמן הזה אם יש קציר העכו"ם אין להביא עומר ממנו ותרתי אצטרך. או י"ל עפ"י דברי הטור דכ' דאי חלקו ויש ברירה מקרי חלק ישראל קצירכם מכח ירושה להם מאבותיהם מכח הזריעה א"כ אצטרך מיעוט דזמן ביאה דריב"י איכ"ל דסובר יש ברירה ואפי' קודם ביא' משכחת לה קציר ישראל וא"ש. עכ"פ לפי"ז לדידן דסוברים דאין ברירה וגם לא ס"ל לרמב"ם כאידך תנא דבר"י א"כ ליכ"ל דקרא דכי תבואו בא להורות זמן ביאה דתפ"ל מנועם קצירכם. ועכ"ח צ"ל כס' הרמב"ם דהעומר בא להורות דאינו בא מח"ל ואין עומר וחדש שווין וזה כוונת הרמב"ם דמראשית קצירכם