מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב יז

בידי. והנה בש"ע אה"ע סי' ה' איתא דבאשה ליכא איסור סירוס ומשמע שם דמותרת לשתות כוס של עקרין ומזה הבאתי ראי' בהגהות בגליון מצות השם דאשה אינה מחוייבת על לשבת יצרה, מיהו אין ראי' כ"כ דאיכ"ל כגון שקיימה כבר לשבת יצרה: מצוה רצ"ג והוא להרמב"ם ל"ת קפ"ה. ולהרמב"ן מצוה רס"א ל"ת קע"ה

מל"ת שלא להקריב בעל מום של עכו"ם שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו אלה לה' ובגמ' בגיטין דף נ"ה בהתחלת חרבן משמע משום אימת מלכות מותר כמו שהביא המג"א ואע"ג דאיהו ל"ת דאורייתא מ"מ הוי חשש ספק נפשות ומותר וחי בהם כתיב אפי' ספק: מצוה רצ"ד והוא להרמב"ם מ"ע ק"ט ולהרמב"ן מצוה רס"ב ומ"ע פ"ז

מ"ע שיהי' קרבן בן שמונת ימים שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן ועי' ברש"י פ' אותו ואת בנו דמפרש מחוסר זמן הוי כלאו הניתק לעשה וא"כ היא כמנה בכלל הלאווין ולתוס' הוא נמנה בכלל העשין, וחכז"ל אמרו דלכאורה דדיוקים סותרים בתחלה אמר שבעת ימים תחת אמו משמע אבל ליל שמיני מותר וכתיב מיום השמיני והלאה ירצה משמע אבל בלילה פסול כמו שהביאו ג"כ בזבחים דף י"ב ע"א קו' דר' אפוטרקי ומשני לילה להקדישו יום להקרבה ומובא בתשו' חתם סופר זצ"ל דבפ' משפטים מובא ג"כ האי קרא ושם הקשה קו' הנ"ל ולא שייך תי' הנ"ל כי בכור קדוש ועומד הוא. ואני אמרתי ליישב עפ"י דברי התוס' זבחים דף י"ב ע"א ד"ה יום להרצאה וביאר דהרי שם אמרי' בגמ' דר' ישמעאל סבר ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר ופירש"י הטעם משום דלילה זה לא הוי מחוסר זמן וילפי' זה מרבי אפוטריקי דלילה לקדושה והתוס' שם כתבו הא בלא"ה בלילה פסול משום וביום צוותו ותי' שם דאי משום לילה הו"א אם עלו לא ירדו והשתא קמ"ל דהוי מחוסר זמן ותרד ולר"י דאמר לקמן דף פ"ד בשחיטת לילה אם עלה תרד י"ל למ"ד בפ"ב דף ק"ב אין לילה בבמה השתא שהוא מחוסר זמן אם שחט לילה אחר שביעי פסול אף בבמה וא"כ קשה על ר' אפוטריקי דלימא האי תירוצא תוך שבעת ימים אם עלה ירד ובלילה לא ירד דלא הוי מחוסר זמן ומיום השמיני והלאה ירצה אפי' לכתחלה אבל בזה הוי תלוי תירוצו דר' אפוטריקי לילה להקדישו משום דלא הוי מחוסר זמן דאם עלו לא ירדו וא"כ כיון דמוכח מהאי קרא דלילה לא הוי מחוסר זמן וא"כ בבכור נמי איכ"ל כן ז' ימים יהי' תחת אמו אפי' אם עלו ירדו ובלילה דלא הוי מחוסר זמן אם עלו לא ירדו אע"ג דאין רשאין להקריבו אבל מ"מ אם עלו לא ירדו ומיום השמיני והלאה ירצה אפי' לכתחלה ובלא"ה יש איכא בינייהו בין השבעת ימים ללילה גם לענין איסור וכפי' רש"י בשבת דף קל"ו בשבעת ימים הוא כספק נפל אבל בלילה כבר יצא מתורת נפל ונהי דאסור להקריבו מצד גזרת הכתוב מ"מ הא הוי א"ב דאם נשחטו תוך שבעה הוי ספק נבילה ואפשר אי אמרו מקרי אתחזק איסורו תוך ח' הוי מודאי כפל משא"כ בלילה נבילה לא הוי כודאי רק הוי כקדשים פסולים וא"ב טובא בין נבילה לקדשים פסולים אלא דהגמ' עדיפא קאמר: מצוה רצ"ה והוא להרמב"ם ל"ת קפ"ד ולהרמב"ן מצוה רס"ג ל"ת קע"ו

מל"ת שלא לשחוט בהמה טהורה וולדה ביום אחד שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ואיסור אותו ואת בנו נוהג בין בחולין בין במקדשים כדאיתא ריש פרק אותו ואת בנו ובחולין אם עבר ושחט שניהם כשרים ופי' רש"י שם דנקט זה רק דרך אגב משום דתני סיפא שניהם פסולים בקדשים נקט בחולין שניהם כשרים, ולכאורה קשה דבלא"ה הוי רבותא גדולה, מלבד מה שכתב הרשב"א והר"ן דהו"א דיהי' אסור משום בל תאכל כל תועבה איכ"ל גם שם קשה לרבא דנימא אי עביד לא מהני ועכ"ח צ"ל כתירוצים המובאים בש"ך ח"מ סי' ר"ח לענין שוחט בשבת או כמהרי"ט דהעבירה נשארת או כסמ"ע שם דרק יומא קגרים ולמחר יהי' מותר ואיכא רבותא קמ"ל מתניתין דשניהם כשרים ונראה דלרש"י קשי' דנהי דבשני איכא איסור מ"מ בראשון לא הוי איסור דאז אינו עושה שום איסור ולא שייך תי' הרשב"א והר"ן וגם תי' שלי לא שייך לא הוי לי' למיתני רק השני כשר דהוי רבותא לכך נקט רש"י דרך אגב וקאי על ראשון

ב) והנה חנניא ורבנן פליגי אי אוא"ב נוהג נמי בזכרים ולדידן אסור מצד ספק אם נודע' מי הוא האב, בגמ' שם פלפלו בזה ואמרו ואם נפשך לומר אותו זכר משמע אמרו כחכמים בנו משמע שהוא כרוך אחריו ולכאו' קשה לפי האמת מאי קאמרו חכמים בנו מי שכרך אחריו אכתי ינהוג בתרווייהו כיון דכתיב אותו וכתיב בנו נהי דאותו לרבנן אצטרך לחלק וכדר' יאשי' מ"מ מפשטא יליף דזכר ומבנו יליף דנוהג בנקיבה ונראה דרבנן ילפי' מיתורא דבנו דהיינו הוי"ו דבנו משמע בנקיבה ואי סק"ד דנוהג בתרווייהו לא לכתוב רק אותו ונימא אותו לחלק ומפשטא דקרא יליף זכרים ונקיבות ויליף בק"ו מה דאם על הבנים דאינו נוהג בזכרים נוהג בנקיבות או"ב דנוהג בזכרים אינו דין דנוהג בנקיבו' ול"ל וי"ו דבנו אלא ודאי לגלות לן בא דדוקא נקיבות וכ"ז לרבנן דס"ל כר' יאשי' אבל חנניא דסובר כר"י וא"כ לא אצטרך לחלק ואי לא כתיב וי"ו דבנו הו"א דאותו בא להורות אותו אחד ולא שנים ולא הוי דרשינ' בק"ו מאם על הבנים לכך אצטרך בנו ולעולם דנוהג בתרווייהו כנלע"ד. ועפי"ז י"ל קושי' התוספ' לקמן בחולין ד"ה עייל וכו' שהקשו מלקמן קל"ב דאמרי דלר"א אם לחלק א"כ עכ"ח סובר כר' יאשי' ואיך מספקא לר"א בשמעתין אי חוששין לזרע אב ולהנ"ל י"ל דלכאו' אכתי קשה מנ"ל לרבנן דלמא לעולם נוהג בתרווייהו וכ"ת כנ"ל א"כ בנו דכתב רחמנא ל"ל דלמא אצטרך בנו להורות כמ"ש הטור בסי' י"ו דאפי' לא נודע לן שהוא בנו אלא מצד שהוא כרוך אחריו אפ"ה אסור לשחוט, וי"ל כבר כ' הש"ך שם דהטור כ' כן רק לאיסורא אבל אין לוקין עליו דהוי אבעי' דלא אפשטא בבכורות דף כ"ד וא"כ נראה דזה עצמו הוא ספיקא דר"א דלעולם דסובר כר' יאשי' ואפ"ה מסתפק אי נוהג בזכרים דאולי אחרי' דבנו בא לגלות אחריו דמהני וכמ"ש הטור ומאותו ילפי' לחלק ומפשטא ילפי' זכרים ומק"ו מאם על הבנים ידעי' נקיבות ובנו בא לגלות על כרוך אחריו או דלמא על כרוך אין לוקין ומבנו למענו זכרים וממילא נמי דאין חוששין לזרע האב וזה הוא הספק וא"ש קושי' התוס': מצוה רצ"ו והוא להרמב"ם ל"ת קפ"ז. ולהרמב"ן מצוה רס"ד ול"ת קע"ז

מל"ת שלא לעשות שום דבר שימשך ממנו חילול השם שנאמר לא תחללו את שם קדשי. עון הזה נחלק לג' חלקים שנים על הכלל וא' על הפרט ח"א של הכלל שכל מי שיבוקש לעשות עבירה בעת צרת שמד והיה האנס מתכוון להעבירו מן דת וכו' יע"ש דאפ"ה חייב וכו' הלאו הזה כולל הרבה כמו שביאר הרמב"ם בהל' יסודי תורה בחילוק בשלשה חלוקים דג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד אפי' בצנעה יהרג ועל יעבור ושאר עבירות חלוק בין בפרהסי' ובין בצנעה ובצנעה אין חייבין והג' בשעת גזירות השמד דהיינו שגזרו גזרה על ישראל דייקא כדי להעבירם דמחייב למסור עצמו וע' ביו"ד סי' קנ"ז דיש הרבה פרטי דינים. והנה דעת הבעל המאיר דגם לענין ג' עבירות הנ"ל אם עושין להנאת עצמן פטור והביא ראי' מהא דהיתר רבא בקמאנקי ודמונקי משום להנאות עצמן שאני מוכח דאפי' בע"ז מהני להנאות עצמן והרמב"ן ור"ן השיגו דהתם האיסור רק משום לפני עור ולא חשיב זה אביזרא דע"ז יעי"ש. ובאמת תמהני טובא הלא בע"ז דף וי"ו קמבעי ליה הטעם למה אסור לשאת ולתת עמהם ביום חגם אם הטעם משום לפני עור או משום דקאזיל ומודה דאז האיסור משום לא ישמע על פיך והבעי' לא אפשטא שם והר"ן בריש ע"ז כ' דמסתברא דאפשטא דהטעם משום דאזיל ומודה ואפי' לא אפשטא הוכיח שם דוקא בלשאת ולשאת ענהון דכנותן דמי אפשר דאין הטעם משום דקאזיל ומודה אבל להלואת ולהשאיל דלא נתן דמים לכ"ע הטעם משום דקאזיל ומודה כן הוכיח הר"ן שם וא"כ האיסור משום לא ישמע על פיך וזה לאו דשייך רק בע"ז ומקרי לכ"ע אביזרא דע"ז וא"כ בהנך קמאנקי ודמונקי דמיירי בלהשאיל להם ביום חגם שפיר קשי' קו' בעל המאור דהא אסור משום אביזרא דע"ז ואיך מהני להנאות עצמן וכהוכחת הבעל המאור וצ"ע על הרמב"ן ור"ן. והנה לכאורה ק"ל על הבעה"מ וגם על הרמב"ן ור"ן דפליגי עלי' שס"ל בהנך ג' עבירות לא מהני להנאות עצמן מיהו היינו לדידן דקיי"ל כר"א דס"ל דילפי' מואהבת אבל גם לר' ישמעאל דס"ל דגם בע"ז אמרינ' דחי בהם בצנעא יעבור ואל יהרג. ונהי דבפרהסי' ר' ישמעאל מודה מ"מ כיון דמחלק בין צנעא לפרהסיא עכ"ח אינו משום מימר עבירה אלא משום קידוש השם וא"כ שוב שייך סברת להנאות עצמם שרי וא"כ איך אמרינ' דלא הניח ר' ישמעאל לבן דמא להתרפאות משום דבפרהסי' הוי וקש' הא להנאות עצמן הוי ולר' ישמעאל גם הרמב"ן מודה ונראה