מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב טז

לה בבכור בח"ל לא מבעי' לפי דעת החינוך לעיל במצוה ח"י דבח"ל רק מדרבנן א"כ פשיטא דיש ליישב כאן בח"ל ושם קאמר את"ל בא"י צורם מה"ת ואפי' לדעת המעיי"ח לעיל דסובר דגם בח"ל קדוש אלא שאינו מתנות כהונה ונאכל במומו מ"מ איכ"ל דבבכור בח"ל הרמב"ם מודה דאין בו איסור דאורייתא להטיל מום ובא"י שאני משום שמא יבנה המקדש כמ"ש מרן הגאון זצ"ל בספרו חתם סופר בסי' שי"ח

ב) והנה בהרבה תשובות אחרונים וגם בדברי מרן בעח"ס זצ"ל היכא דאיכא כמה צדדים להתיר התירו להטיל מים ע"י גוי קטן לכה"פ ואני כתבתי במקום אחד בתשובה דאני מסתפק בזה דנהי דאמרי' בעלמא דעל מעשה הגוי דאין שליחות לגוי ולא מקרי כאלו הוא עשה זה דוקא אם אין הגרמה איסור דאורייתא כמו מעשה שבת דרק עשי' אסור אבל לא הגרמא אז אפשר לומר דע"י גוי הוא הגרמא. אבל כאן דגלי לן קרא דאפי' ע"י הגרמא אסור מה"ת משום דכתיב לא יהי' לא יהווי' אפשר לומר דע"י גוי הוי כגרמא ואסור אפי' על ידי הגרמא ואפי' נאמר דדוקא הגרמא שהוא עושה מקרי גרמא אבל גוי שעושה אדעתא דנפשיה לא מקרי אפי' גרמא מ"מ בגוי קטן לכאורה לפי"ז דאין לו דעת בפ"ע ועושה רק מה שישראל אומר לו ולא שייך אדעתא דנפשי' קעביד וזה ע"י גוי קטן גרע טפי לענין זה מגוי גדול דיהי' אסור מה"ת מצד הגרמא וצע"ג

ג) והנה כבר מנו חכמים כל מומים ששייכין באדם ובבהמה ומובא ברמב"ם הא"מ ובשאר מפרשים ואין להאריך בזה אלא מה דילפי' מחרום ילפי' בת"כ דאם היה שפתו נסדקת או ריסי עיניו וחוטמו וכיוצא הוי מום אפי' אינו בעצם ולכאור' היינו כדמסיק בבכורות דף מ"א ע"א אמרינן דר' ישמעאל סובר דאנדרוגנוס אין לך מום גדול מזה ואמרי' בגמרא דלא אמר לא כאביי ולא כרבא דלא בעי' במקום עצם כשבור ולא כרבא נמי עיי"ש ולכאו' דבר תמוה בעיני לפי מש"כ הרמב"ם בה' א"מ פ"ג דין ג' דאנדרוגנוס הוי שינוי גדול וגדול עוד ממום כמו מחוסר אבר וא"כ מנלן דדייק הש"ס מר' ישמעאל דלא סבירא לי' כאביי ורבא דלמא לעולם ס"ל כאביי דוקא במקום שבר עצם הוי מום ואנררוגנוס אינו פסול משום חרום אלא משום שינוי כמחוסר אבר דאפי' בעוף פוסל וצע"ג. והא דהקשה שם הלח"מ על הא דפסק הרמב"ם דגם טומטום הוי מום ואז ודאי הוי רק משום שינוי ולענ"ד דהא דאמרינן בגמ' דיש לפסול אנדרוגנוס וכן טומטום משום חרום אפי' הוא זכר היינו למ"ד אנדרוגנוס זכר אבל לדעת האומרים אנדרוגנוס מחצה זכר ובמק"א הארכתי בחלוקי שיטות הזו וגם בפרמ"ג בפתיחה כוללת על או"ח חלק ג' אות כ"ו אז לא הוי שום מום הא דחרום רק משום שינוי וצ"ע: מצוה רפ"ט והוא להרמב"ם, ל"ת קפ"א ומצוה ר"צ, ל"ת קפ"א ומצוה רצ"א, ל"ת קפ"ג, ולהרמב"ן רפ"ז, רפ"ט ר"צ רצ"א, הד' מצות הללו נמנו ללאו אחד, והוא להרמב"ן מצוה רנ"ט ול"ת קע"ג

מל"ת שלא לשחוט בעל מום לשם קרבן שנאמר עורת או שבור לא תקריבו אלה לה'

ומל"ת שלא להקטיר אימורי בעל מים למזבח שנאמר ואשה לא תתנו מהם אלו החלבים

ומל"ת שלא לזרוק דם בעל מום על מזבח שנאמר ומעוך וכתות וכו' לא תקריבו לה' ואחז"ל שזה אזהרה לזורק, כל הל"ת אלו בא ללמדנו להרחיק מבעל מום שלא להביאו לפני ממ"ה הקב"ה הן בהקדש הן בשחיטה ומי שמביאו הוא מוסיף והולך ועובר כי ביזה ממ"ה כמו שאמרו הקריבהו נא לפחתך א"כ מצד זה היה ראוי דיהי' הד' מצות כאחד כמו שפי' הרמב"ן וא"כ קשה על הרמב"ם דמנה זה לד' מצות ועי' ברמב"ן בשורש ט' אי חשיב לאו שבכללות לחייב על המקצת עיי"ש. ולכאו' הוא כ"ז שהמום בו הוי מגונה יותר וא"כ בשעת הקדשו נעשה עיקר העבירה לפני בוראו ראוי שיהי' אסור טפי כיון שרואין המום. הכהנים כשהם שלוחי דרחמנא אם שחטום אותם אדרבא רוצים לסלק הגנאי ממנו שע"י שחיטה והפשט נשתכח הגנאי וא"כ סק"ד שלא יהי' אז אסור מצד הסברא הקריבהו לפחתיך ויהיה הכהן עושה מצוה בזה שלא יראו בני אדם העבודה שעשה פלוני. ורמב"ם שפיר עשה דמנה זה ללאוין בפ"ע. דמשחיטה עשה איש אחר וכונתו היה כדי לסלק הרע מן העולם שלא יתחלל שמו של השי"ת אם יראו שפלוני מקדיש בעל מום. א"כ הו"א דאיני עושה שום עבירה לכך אצטרך לאו בפ"ע על כל מעשה ומעשה כנ"ל להסביר שיטת הרמב"ם

ב) והנה לכאור' י"ל כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני נימא דהוי שחיטתו נבלה ולא מהני וזה ג"כ הקשה כבר בנוב"י ח"ש מה"ת סימן.. ולענ"ד דהרי באמת הקשה כן בתמורה דף ו' למה מועיל ההקדש לימא ל"מ. ותי' דהתורה גלי לן ולנדר לא ירצה אבל ההקדש נשאר וא"כ ק"ו מה בהתחלתו שניכר הגנאי לעין כל מכ"ש באינך עבודות ודאי אמרי דמהני ולדעת הרמב"ן א"ש בפשיטות: מצוה רצ"ב והוא להרמב"ם ל"ת קפ"ד ולהרמב"ן מצוה ר"ס ול"ת קע"ד

מל"ת שלא לסרס זכר משום ומעוך וכתות ונתוק וכרות וכו' ובארצכם לא תעשו וגו' וקיי"ל דאסור לסרס בין אדם בין בהמה בין חי' בין בעוף ולדעת י"א דגם ב"נ מצוה על סירוס כמובא באה"ע סימן ה' אפי' מסרס אחר מסרס קיי"ל דאסור ובת"כ יליף לה מנתוק וכרות דמנתק אחר כורת ג"כ חייב עיי"ש ובפרישה סימן הנ"ל מביא קרא אחר ובארצכם לא תעשו לשין רבים והקשו עליו דהא בת"כ יליף לה מקרא אחר עיי"ש שתי' התורה והמצות. ולענ"ד לבאר עפ"י מ"ש השלטי הגבורים סוף שבועת העדות שכ' דהא דמסרס אחר מסרס חייב היינו אם הוסיף סירוס על סירוס ודבר קשה מאי יכול להוסיף מיהו לפימש"כ בהתורה והמצות דנתיק וכרות דכרות לאו לגמרי אלא מקצת ונתוק הוא לגמרי וכיוצא בזה אפשר להסביר גם באינך. וא"כ לפי דברי השלטי הגבורים דסרוס אחר סרוס היינו מוסיף ואם אינו מוסיף הו"א דאינו עובר קמ"ל סיפא דקרא ובארצכם לא תעשו בשום אופן אפי' אינו מוסיף כלל. ודברי השה"ג צ"ע לי לפי דברי התורה והמצות על ת"כ הנ"ל נראה דכונתו דבמעוך וכתות הו"א דסרוס אחר סרוס אינו חייב רק בקדשי' ומקרא דארצכם לא תעשו דקאי על חולין קמ"ל דגם בחולין אסור סירוס אחר סירוס

ב) והנה אפילו גורם לסרס לשתות כוס של עקרים אסור כמבואר בש"ע ושם הביא הרא"ש והתוס' בשם שאלתות דאפי' שותה כוס של עקרים לרפואה ואינו מכוון לסרס אפ"ה אסור דאפי' דבר שאינו מתכון אסור כאן והתוס' הקשו עליו מגמ' דבכורות ל"ד דפריך על שמואל דפסק שם הלכה כר"ש בבכור שאחזו דם ואם אינו מתכוון לעשות מום מותר והקשה הש"ס הא אמר שמואל חדא זמנא גבי סוחרי דנזייתא מותר גבי שבת וא"כ מוכח שבת ושאר איסורים שוים וגם הקשו עליו מהא דאמרי' בשבת דף פ"א דר"י ס"ל כר"ש מסתם בנזיר חופף וזו אין קושי' דקושי' הש"ס היא מכח כ"ש כיון דאפי' בשאר איסורים ס"ל כר"ש כ"ש בשבת ואי קשי' גם אנן נפסוק כסתמא דנזיר זה אינו קושי' על השאלתות דאיהו ס"ל דסתמא דגמרא דאסור למשתי כוס של עקרים עדיף למסמך עליה לפסק הלכה אמנם הקושי' שני' היא קשי' טובא מבכורות ל"ד דקשי' שם על שמואל דקאמר שם כר"ש ופריך ועד השתא לא שמיענן דשמאל כר"ש ס"ל דהאמר רבי חייא דשמואל כר"ש ואי סק"ד דיש סברא לחלק בין שבת לשאר איסורים א"כ מהא דרב חייא מוכח רק בשבת אבל בשאר איסורים אכתי לא שמענו ומאי פריך. ולענ"ד ליישב דהנה בדבר שאינו מתכון קיי"ל דשרי ובמלאכה שאינה צריכה לגופא קיי"ל דפטור אבל אסור צריך טעם למה באינו מתכון העמידו על דין תורה ובמלאכה שאינה צריכה לגופא אסרו מדרבנן ובתוס' יומא דף ל"ד ע"ב באמצע הדיבור מרומז הסברא לחלק בשלמא דשא"מ דמותר בכל התורה כולה למ"ד דשרי ולכך לא ראוי חכמים טעם מסברא לאסור משא"כ משאצ"ל אפי' למאן דשרי אינו מותר אלא בשבת ובשאר איסורין חייב על מלאכה שאצ"ל מה"ת ראו לגזור בשבת אטו שאר איסורין והנה זה א"ש לר"ש, אמנם להשאלתות הנ"ל דקיי"ל כר"ש בשבת ובשאר איסורין משמע דחיובי מחייב וא"כ קשי' איך בשבת יהי' שרי לגמרי מ"ש ממלאכה שאצל"ג דרק פטור אבל אסור ונראה ליישב דהואיל וכל דבר שאינו מתכון הוא מלאכה שאינו צריכה לגופה ויש ב' סברות להתיר משום אינו מתכון וגם משום שאצל"ג לכך מותר משא"כ באינו צריכה לגופה דאיכא רק חד סברא גזרו אטו שאר איסורין. אמנם כ"ז למ"ד כר"ש דאצל"ג פטור אבל מאן דס"ל דאינה צריכא לגופא חייב עכ"ח לא שייך טעם זה ועמדה הקו' מ"ש ועכ"ח דס"ל דבכל התורה אינו מתכון מותר ולכך לא גזרו וא"כ שמואל לשיטתו דס"ל כר"י לענין אצל"ג דחייב ואפ"ה פסק דבשא"מ כר"ש דשרי לגמרי אפי' בשבת לצרף מותר, וקשה כנ"ל מ"ש ולדידי' לא שייך לומר דאית תרתי למעליותא ועכ"ח איהו ס"ל דדבר שאינו מתכון שרי בכל התורה אבל השאלתות פסק כסתם הש"ס גבי שתית כוס עקרין ומינה מוכיח דאנן לא קיי"ל כר"ש בשאר איסורים ואפ"ה בשבת שרי לגמרי משום דאיהו פוסק כר"ש לענין מלאכה שאצל"ג וא"ש תי' הב' דשא"מ איכא תרתי למעליותא וא"ש

ג) והנה בפתחי תשובה מביא בשם תשובת רדב"ז דגם בדגים אית הו איסור סירוס ולפי הנראה מדברי המפרש על ת"כ התורה והמצוה דוקא כלב של ים דהולך ובורח ליבשה והוא בכלל ובארצכם לא תעשו ולפי"ז בדגים אין בהו איסור סירוס וס' רדב"ז אינו