מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב טו

ותרומת מעשרות חייב מיתה בידי שמים, אבל אם הוא טבול למעשרות בלבד אפי' למעשר עני בלבד לוקה ואין בו מיתה ואזהרת טבול למעשר בכלל שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך והאוכל טבל של דבריהם מכין אותו מכות מרדות. והנה אסתפק לן אי טבל שלא כדרך אכילה אסיר כיון דלא כתיב אכילה בגופי' ומהאי דאמר אביי בפסחים כ"ד ע"ב הכל מודים בכלאי כרם שלוקין שלא כד"א ולא נקט טבל אין להביא ראיה דבלא"ה תני ושייר ע"ז ובב"ח ועוד, ואי הוי אמרינן כן לא היה קשה מה ששמעתי להקשות על מה שאמר התוס' בסוכה דף ל"א בד"ה משום מהב"ע בסופו להקשו דל"ל קרא במצה של טבל שאינו יוצא תיפוק לי' משום מהב"ע והקשו לפי מה שמסתפק במ"ל בפ"ה מיסודי התורה דאיכ"ל במ"ע יצא אם אכל שלכד"א וא"כ אצטרך קרא דר"ש בפסחים ל"ה מלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצא ידי מצה למעט אפי' בכה"ג שאוכל שלא כד"א דאין כאן מהב"ע אפ"ה לא יצא מהיקשא דלא תאכל ובאמת י"ל כמ"ש מרן הגאון זצ"ל בחתם סופר חאו"ח סי' קל"ז דתוס' הוקשו ר"ש לשיטתו דס"ל כל שהוא למכות גם שלכד"א אסור וכמ"ש מהרש"ל בשבועות כ"ג ע"ב אבל להנ"ל לכאור' לכ"ע בטבל שלכד"א אסור. אמנם מסתימת הפוסקים לא משמע כן וכן מרן זצ"ל בתשוב' הנ"ל לא ס"ל כן ולכאו' הטעם משום דבסנהדרין דף פ"ג ע"א ילפי' גז"ש חילול חילול מתרומה וא"כ כמ"ש התוס' בפסחים כ"ו ע"א ד"ה שאני וכו' גבי מעילה נהי דלא כתיב אכילה כיון דיליף חטא חטא מתרומה כמאן דכתיב ביה אכילה דמי ונהי דיש לחלק דגז"ש חילול חילול רק לענין מיתה נאמר מ"מ י"ל אין גז"ש למחצה מ"מ עי' שם במהרש"א בפסחי' כ"ו בתוס' ד"ה שאני הנ"ל דלפי"ז לאביי ולפי מאי דקיי"ל דכלאי כרם שלוקין שלכד"א גם בטבל לוקין שלכד"א וא"כ עדיין היה אפשר לומר דקו' התוס' לאביי ולדידן

מיהו זה ליתא דהרי לאו דלא יחללו קאי רק על טבל הטבול לתרומה אבל הטביל למעשר שני לא שמענו כדאיתא ביבמות פ"ו אלא דיליף לה מלא תוכל לאכול בשעריך ור"ש בפסחים ל"ה ע"ב אמר אין לי אלא בטבול לתרומה טבול למעשר שני או אפי' למעשר עני וכו' בכה"ג לא יליף מלא יחללו אלא מלא תוכל לאכול בשעריך ואפ"ה אתי' עלה מכח היקש דלא תאכל עליו חמץ וע"ז הקשו התוס' תיפוק לי' משום מהב"ע וא"כ עדיין יש מקום להנ"ל דדלמא מיירי בשלכד"א. אמנם מרן זצ"ל בתשו' הנ"ל דיישב הרמב"ם בזה דפסק במצה של טבל לא יצא דבאמת הטעם משום מהב"ע ומיירי באכל כדרך אכילה ולא שייך עשה ידחה ל"ת משום דאפשר לקיים דאכל שלכד"א ולהנ"ל להרמב"ם דמיירי בסתם טבל דהיינו טבול לתרומה בכה"ג עדיין תיקשי מכלן לדידן דיהי' מותר שלכד"א וצ"ע. והנה מדברי רש"י בפסחים ל"ה ע"ב הנ"ל מוכח דלא כמ"ש בס' ערוך לכר ביבמות פ"ו דר"ש דיליף ביבמות ע"ג מלא תוכל לאכול בשעריך לאכילת מעשר בטומאה לא ס"ל כר' יוסי דיליף מיני' לאו לטבל טבול למעשר עני. ובמח"כ אשתמטתי' האי ר"ש בפסחים ל"ה. ובקדושין ל"ח ע"ב ד"ה והה"ד ערלה בשתים וכו' כתבו בתוס' דטבל דאסור רק משום תרומות ומעשרות א"א שיהי' חמור ממנו והה"ד לענין שלכד"א כנלע"ד

והנה באכילת טבל מלבד הלאו הנ"ל ג"כ מ"ע הן בתרומה הן במעשר יש מ"ע להרים ובמעשר שני לאוכלו בירושלים ולפי"ז באמת ק"ל על השאגת ארי' צ"ח וצ"ט דהקשו על התוס' הנ"ל דאמאי יהיה מהב"ע גבי מצה של טבל הא יבא העשה וידחה הל"ת הא גבי טבל איכא נמי עשה, ועשה אינה יכולה לדחות עשה ול"ת, ומטעם הנ"ל אמרתי ג"כ ליישב קושי' הריטב"א שהקש' על שיטת הרשב"א דס"ל איסור דרבנן מותר לקטן לאוסופי בידים א"כ אמאי אמרו בפרק מפנין ובערובין דטבל הוי מוקצה וטבל דרבנן נמי הא לפי שיטת הרשב"א הנ"ל יהי' מותר לקטן לאסופי לי' בידים כמו תרומה דאינה מוקצה כמן דחזי' לכהן ולפי הנ"ל א"ש כיון דאם נתנו לקטן לאכול הגדול כמי מבטל המ"ע של תרומות ומעשרות ולכך אסור ושפיר הוי מוקצה מצוה רפ"ו והוא להרמב"ם מ"ע ק"ח ולהרמב"ן מצוה רנ"ה מ"ע פ"ז

מ"ע שיהיה כל קרבן תמים בלא מום שנאמר תמים יהיה לרצון גם יינות ושמנים וסלתות צריכין להיות מובחרים בתכלית הטוב שנאמר תמימים יהיה לכם וכן עצי המערכה לא יהי' אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת ומי ששחט או זרק או הקטיר בטל מ"ע חוץ הלאווין דבסמוך: מצוה רפ"ז והוא להרמב"ם ל"ת קע"ט ולהרמב"ן לא נמנה זה

מל"ת שלא להקדיש בעל מום כדי להקריב למזבח שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו ומפי השמועה למדו שזה אזהרה למקדיש בעל מום למזבח, ומי שהקדיש אעפ"י שלא הקריבה לוקה המקדיש בעל מום למזבח אף שלוקה הרי זה נתקדשה ותפדה בערך כהן ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן ועי' בחינוך שכ' דאינו לוקה דהוי לשב"מ והמעיי"ח הקשה דכן איתא בהדיא בתמורה דף זי"ן ושם ע"ב מוכח דלוקה ממש קאמר ונראה דכוונת החינוך כיון דאנן קיי"ל דאין לוקין על לאו שבכללות וא"כ עכ"ח הא דקתני בשריפה עובר בה' שמות היינו עובר אבל לא לקי וא"כ אין מוכרח דלקי. ובודאי כך הוא האמת דכשם שבמימר מלקין ה"נ במקדיש ובאמת התיו"ט ריש תמורה הקש' על ר"ע מברטנורה כיוצא בזה ולענ"ד כבר כ' השאגת ארי' על הרמב"ם שלא כתב הטעם משום דבדיבורא קעביד מעשה רק מפי שמוע' למדו כך דמימר לוקה, ותי' דהרי בשותפין ובציבור קיי"ל דאין תמורתן תמורה ואפ"ה לוקין ועכ"ח מפי שמועה היא וה"נ לענין הקדש י"ל על פי מה שכ' שיטה מקובצת ס"פ המפקיד דמפגל בקדשים דאמרי' דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דבדיבורא קעביד מעשה אפ"ה למ"ד פיגול הוי במחשבה אלא דא"א ללקות על המחשבה וא"כ כשמדבר אז לא בדיבורא קעביד מעשה דכבר הוי פיגול במחשבה וא"כ לענין הקדש נמי איכ"ל כיון דקיי"ל דהקדש היי במחשבה וא"כ אז כשמוציא אז הוי שוב לאו שאין בו מעשה ושפיר הקשה, ואפשר לומר דהא דאמרי' בהקדש סגי במחשבה זה דוקא בדבר שמצא להקדישו אבל אם מקדיש בעל מום שעושה עבירה נהי דאם הקדיש בפה גלי לן קרא דמועיל דכתיב ולנדר לא ירצה לנדר דוקא הוא דלא אבל אקדושי קדוש כדאיתא בתמור' דף ה' ע"ב אבל גבי מחשבה לא מצינו כן ואפשר דלא מהני ואז אפשר לומר דבדיבורא קעביד מעשה. אבל החינוך סבר דגם במחשבה נעשית הקדש והש"ס מיירי דהדיבור ומחשבה נעשית בפעם אחד ולכך הניח זה בצ"ע כנלע"ד. ובאמת בתמורה פ' ה' מ"ו איתא אם אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום והא לפי הגמרא הנ"ל משמע מלנדר לא ירצה ילפי' דאם הקדיש לא ירצה אבל מ"מ הנדר נדר משמע דיכולין לאקדשו וצ"ע. ובאמת לדעת הרמב"ם דס"ל כשיטת הרי"ף דס"ל דטעמא דיחסמה בקול דלוקה אינו משום דבדיבורא קעביד מעשה דעקימת שפתיו עצמו הוי מעשה וכמו שביאר הרי"ף בסנהדרין ס"ד א"כ בלא"ה א"ש בהקדש דלוקה וכן במימר: מצוה רפ"ח והוא להרמכ"ם ל"ת ק"פ ולהרמב"ם מצוה רנ"ה ול"ת קע"ב

מל"ת שלא להטיל מום בקדשים שנאמר כל מום לא יהי' בו ואינו לוקה אלא בזמן שביהמ"ק קיום אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בל"ת אינו לוקה ועי' מ"ש מרן זצ"ל בחתם סופר סי' שי"ח ד"ה ונחזה וכו' הטעם משום התראת ספק וכו' הא הרמב"ם פ' י"ו מסנהדרין פסק דשמה התראה וי"ל עפ"י מ"ש שם בתשוב' סוף סי' ט' דכה"ג חשיבא כאינו מפורש בקרא דלא שמה התראה מיהא הלח"מ פ"ה משבועות והכ"מ פ"ג מאבל דין ו' לא ס"ל כן ולפי דברי מרן זצ"ל תמוהים דברי החינוך סי' ת"ע עיי"ש הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר השני אינו לוקה אחד המטיל מום בקדשים או בתמורתן לוקה חוץ מבכור ומעשר שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה לפי שאין ראוי' לקרבן, ובסי' ש"מ כתב מרן זצ"ל הטעם דאינו לוקה בזמן הזה משום דכתיב כל מום לא יהיה בו בזמן שתמים יהי' לרצון וממועט הכל בין בעל מום בין בזמה"ז אכן כתיב כל לרבות אבל הוא רק איסור ותלי' בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י דס"ל בעלמא אע"ג דלא לוקין על ריבוי דכל מ"מ איסורא איכא כמ"ש תוס' פסחים מ"ד ע"א ד"ה לענין וכו' עיי"ש. והמעיי"ח כאן הביא ראי' לרש"י בע"ז י"ב דס"ל דהמטיל מום בזמה"ז בבכור הוא רק איסור מדרבנן מהא דקמבעי לי' בבכורות ל"ד בצורם אוזן בכור אי קנסו בנו אחריו וקאמר באת"ל בכיוון מלאכתו במועד לא קנסו משום דלא עביד איסורא וכו' ולא קאמר דבצורם יש לקנוס דהואיל ועביד איסור דאורייתא. ועוד מקו' התוס' ד"ה הטיבה בני זורעה וכו' ומאי פשיט צורם שאני דאיכא איסור דאורייתא ומכח זה הכריח דכאן בבכורות קאי בזמה"ז והא דאמר בגיטין ובמ"ק את"ל צורם אוזן קנסו משום דמה"ת היינו בזמן הבית. ולע"ד להרמב"ם לשיטתו אין כאן ראי' דאיכ"ל דהרמב"ם מוקי