מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב יד

שפיר תירץ התוס' דבעל לא משמע דהוא נקרא זר. והנה יש נ"מ בין הנך שיטות לב' שיטות הראשונים חללה היא כזר ואם אכלה תרומה חייבת מיתה אמנם משיטות הרמב"ם כספרא חללה שנבעלת לפסול אם אכלה תרומה הוי רק חייבי לאווין וחלל ממש שנולד מפסולי כהונה חייב מיתה, וכבר העיר המ"ל בפ"ד דרך מצותיך ח"ג דף קי"א והקשה ובא מבכורות מ"ז ע"א ומיבמות דף ע"ד דאמרי' דכהנית שנבעלה לפסול נעשית זרה ופ"ז דתרומות מ"ב פליגי אי חייבת חומש וקיי"ל כרבנן דפטורה עי"ש שהאריך טובא ונראה דרבנן דרבי מאיר בפ"ז דתרומות מ"ב הנ"ל הוא רי"ה והוא לשטתי' בת"כ הנ"ל דמוכח דט"י חשיבא זרה ואפ"ה שפיר אמרינן בפ' הערל דף ע"ד דלא מקרי זרע אהרן דזרע משמע דווקא זרע כשר כמ"ש בקדושין התוס' דף ס"ו ע"ב ד"ה ולזרעו אע"ג דבן אמרינן בת"כ ריש פ' אמור בני אהרן יכול אפי' חללים מקרי בן אהרן ת"ל הכהנים יש חילוק בין בן לזרע, זרע משמע דווקא כשר כמ"ש נמי הרשב"א בחי' קדושין דף ד' ע"א, מיהו הרש"בא סובר דגם בן משמע כשר עיי"ש וקשי' מהא דת"כ דאמר בני אהרן יכול אפי' חללים וכו' וצ"ע, וכיון שזרע פסול לא מקרי זרע אהרן ולכך שפיר גרע בת כהן הנבעלת לגוי מבת לוי' דלא נפסלת ולכך נקראת עדיין בת לוי אבל בת כהן שנפסלה לא מקרי זרע אהרן ולרשב"א הנ"ל לא מקרי בת כהן ולכך אינה פוטרת וא"ש. וע"ד שיטת הרמב"ם יש ליישב קושי' התוס' בקדושין ס"ז ע"א ד"ה והרי וכו' שהקשו כיון דהיא נתחללה אין ראי' דהולכין אחר הזכר דלהנ"ל היא לא נעשית זרה ממש משא"כ הבן ועכ"ח דהולך אחר הזכר. והנה לאו הזה כולל ב' ענינים כמ"ש החינוך והרמב"ם והא דלא חשיב ליה לאו שבכללות עי' מ"ש לעיל וא"ש

והנה המנחת חינוך האריך במצות אלו אי הואיל ובעי מתשיל עלי' הן בתרומה הן בבכורות ודעתו דגם באכל תרומה בשוגג דמשלם קרן וחומש וגם הקרן נעשה תרומה ולדעתו יכול למתשיל עליו וזה קשה מאוד דאי בעי מתשיל עליו שייך דווקא היכא דקאי בבל יחל כגון נדר והקדש אבל תרומה היא איני קדוש בפיו רק דהוא גזה"כ ואיך מה שקדוש עפ"י דיני תורה יכול לשאל עליו. אמנם בגוף הדבר דיכול למתשל עלי' כ' החק יעקב בסי' תנ"ז סק"י דלאחר שכבר אכל לא שייך למתשל עלי' עיי"ש. ויתבאר לקמן אי"ה ולע"ד דלכ"ע נראה דלאחר שכבר אכל כל העיסה מלבד החלה לא שייך היתר דהרי קודם שהפריש הי' טבל וכמו שכ' הרא"ש בנדרים דף י"ב ע"א דלכך אינו יכול להתפיס בחלת אהרן שהרי פיו לא אסר אדרבא הותר עי"ז האחר והיינו שהרי הכתוב צוה להיות אחד ממנו קודש ונהי דהיה יכול להפריש חלק אחר וא"כ זה קדוש על פיו היינו כ"ז שיש עדיין מן העיסה הראשונה כאן אבל כיון שלא נשאר אלא חלק זה הוא מוכרח להיות קודש וכאלו לא נתקדש על פיו וכה"ג נראה דלכ"ע אינו יכול לאתשולי עלה

ובזה אמרתי ליישב הקושי' מה שהקשה השאגת ארי' בסי' פ"א לדעת התוס' פסחי' דף כ"ט ע"ב דב"י הוא ניתוק לעשה ומשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו ומותר להשהותו ואם כן מאי כל החרדה הזאת גבי חלה זו ואפי' תחמיץ ואפי' חשוב כשלו מ"מ הא הוי משהה כדי לבערו ואינו עובר עליו עיי"ש. ועפ"י הנ"ל שאמרתי היכא דאין יכול לפרוש אין יכול למתשיל והיכא דכבר אכל הכל נראה כמו שהוכיח בתוספ' חדשים ס"פ כל הגט דאין יכול להפריש עליו ודלא כתוס' יו"ט שם וכן בשעה"מ בפ"ה מתרומות עי"ש וכיון דאינו יכול להפריש אחרת לא יכול לאתשולי ובלא"ה עי' לקמן בסמוך דנראה כדברי חק יעקב הנ"ל דאם אכל ממנו אינו יכול לאתשולי וא"כ בלש עיסה ואפה ביו"ט ובגוונא דמיירי במתני' דאפה ע"ג גחלים ואינו רשאי לחפות יותר ממה שצריך לצורך סעודת היום וא"כ מאחר שסעד אין לו עוד מאותה העיסה כ"א החלה וא"כ שוב אינו יכול לאתשולי עלי' ואי טובת הנאה אינו ממון ואינו עובר רק משום דיכול לאתשולי א"כ ע"כ החשש רק קודם הסעודה ותוך משך שיעור אפי' דהוא יתר ממיל הוא דחיישינן שמא יחמיץ ויעבור עליו וממילא לא משכחת דיקיים מ"ע דתשביתו דהרי מסתמא דווקא על חמץ שלו איכא מ"ע דתשביתו וכמ"ש הנוב"י דילפי' שאור שאור לגז"ש מלאו דלא יראה וכמ"ש נמי בתשו' סי'... וא"כ כיון דלאחר שסעד לא שייך אפשר לאתשולי ושוב לא נקרא שלו וממילא אינו יכול לנתק הלאו ולא שייך היתר שכתב התוס' משהה חמץ כדי לבערו דמותר משום דמנתק ע"י הביעור לבסוף משא"כ כאן וא"ש

ועפ"י האמור יש ליישב לישנא דהרי"ף דכ' דמסקינן דר"א ור"י פליגי בהואיל אי בעי מתשיל עלה והקשה הר"ן ב' קושיות חדא היכא אסיקנא כן הא אפשר לומר דפליגי בט"ה ממון ועוד הקשה למה צריך לומר דפליגי בהואיל אי בעי מתשיל הא בלא"ה פליגי בהואיל דאפי' דאי בעי בצע מכל חדא. וקושי שניה' איכ"ל עפ"י מ"ש למעלה דדווקא לר"א דס"ל גבי אותו ואת בנו דאסור להערים ואין כאן הואיל דל הואיל דכל חדא אלא הואיל דאי בצע מכל חדא שפיר אמר רמב"ח דר"א סביר' ליה כרבה דאית ליה הואיל אבל לדינא דקיי"ל כר' יהושע גבי אותו ואת בנו דרשאי להערים ואיכא מלבד הואיל דאי בעי בצע מכל חדא גם הואיל דכל חדא חזי' אין ראי' מר"א לרבה דהואיל אי מקלע אורחים גרע גבי אפי' איכא ב' הואיל כדלעיל וא"כ אין ראי' מהא דרבי פסק כר"א דס"ל גם כרבה ולכך הוצרך הרי"ף להביא ראי' אחרת ומיושב קושי' השניה, וקושי' ראשונה יש ליישב עפ"י הנ"ל דתירוץ דלעיל שייך אי טעמא דר"א משום הואיל אבל אי טעמא דר"א משום ט"ה ממון אין חילוק בין קידם לאח"כ בחוה"מ לעולם חשוב כשלו ועובר על ב"י ואיכא ג"כ מ"ע דתשביתו והוי ניתוק לעשה ועמדה הקושי' דהוי כמשהה חמץ כדי לבערו וע"ז איכ"ל דכיוון הרי"ף לפי מה דאסיקנא לקמן צ"ו ותוס' הוכיחו לעיל כ"ט ע"ב דחמץ הוי נתל"ע ומשהה כדי לבערו אינו עובר עליו וקשי' כקושי' השאגת אריה וע"כ דפליגי בהואיל וא"כ לא הוי נתל"ע כדלעיל וא"כ מוכח דר"א ס"ל כרבה וא"ש

והנה לעיל הבאתי דברי חק יעקב דלאחר שאכל ממנו אינו יכול לאתשולי ושמעתי מקשין עליו מנדרים נ"ט דמוכח לולי תרומה ביד כהן אפשר לאתשולי מדלא מוקי בכה"ג שכבר אכל מחולין מתוקנים. ותו דגוף הסברא לא ידענו למה לא יוכל לאתשולי ואי משום דאי מתשל יהי' עובר למפרע על מה שאכל טבל אפי' לא אכל נמי דאי מתשל יהי' שלו ויעבור בב"י למפרע. ולע"ד א"ש סברת חק יעקב דהרי בחגיגה דף יו"ד מסיק רבא כשמואל דהיתר נדרים ילפי' מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו. ובנדרים דף י"ו ילפי' דאבל מיחל חפצי שמים דאין השבוע' חל לעשות איסור וא"כ מינה נשמע הה"ד היתר נדרים דילפי' מהתם נמי דרשינ' הכא אבל אחרים מוחלין לו דברו אבל דבר שהוא חפצי שמים ויעשה איסור עי"ז אין ההיתר חל וא"כ אם אכל שע"י היתר אכל למפרע טבל לדעת תוס' חדשים הנ"ל דא"א להפריש על מה שאכל א"כ הוי כמו לעשות איסור ואין ההיתר חל ואפי' אכל רק מקצת וא"כ על מה שהוא נגד מה שלא אכל אין האיסור להתיר והוי כמו כולל וכיון דחייל ההיתר על מה שאינו איסור הרי הותר לגמרי דהרי ביו"ד סי' רל"ו סעי' ה' אמרי בלעבור בקום ועשה אפי' בכולל לא חייל וה"נ י"ל לענין התרה דאם יתיר יהיה עובר למפרע על מה שאכל בקום ועשה ע"ז לא חייל אפי' בכולל. ומדרבנן למ"ד נדר של איסור לא מהני לי' התרה ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ט"ו ג"כ יש לומר כיון דמדרבנן אין שייך לו התרה ליכא למימר הואיל ואי בעי מתשל ואינו עובר אפי' מן התורה וזו יש לקיים דברי החק יעקב, מיהו אי גם איכא דבר דשייך ביה התרה כגון דלא אכל נגד כל יש לומר דחייל מיגו דחייל על התירה וכעין שכ' הש"ך סי' רכ"ח ס"ק כ"ו והיינו לטעם שני משא"כ לטעם ראשון אפי' בכולל לא חייל וכדלעיל. מיהו איכ"ל דהיינו לדידן ולשמואל בחגיגה יו"ד דיליף היתר נדרים מלא יחל א"כ א"ש כנ"ל, אבל לר"א ולר"י לשיטתם בחגיגה שם דילפי היתר נדרים ממקום אחר איכ"ל אפי' לדבר איסור יש לו התרה ואיכ"ל בנדרים נ"ט קאי להנך מ"ד ולפי"ז לא שייך זה שכתבתי למעלה לתרץ קושי' השאגת ארי' על ר"א ור"י עפ"י דברי חק יעקב ומ"מ א"ש הדברים אם אכל כל השיריים מטעם שכתבתי בתחילה והנה כל זה שייך אם יש איסור לאתשולי בכל גוונא אבל לענין בל יראה אם לא הי' איסור בל יראה הרי לית כאן איסור לאתשולי ונקרא שלו וכיון דאי ליכא איסור בל יראה הרי לית כאן איסור לאתשולי ונקרא שלו וכיון דאי ליכא איסור בל יראה הוא נקרא שלו ורחמנא אמר לא יראה לך היינו מה שהוא שלך לולי איסור בל יראה אפי' עתה ע"י בל יראה אינו נקרא שלך עובר דהרי לכל חמץ שבעולם ע"י בל יראה נעשה כאינו שלו דהרי אמר ר"א שני דברים שאינם ברשותו של אדם וזה משום איסור ב"י וכעין שהאריך והסביר הרמב"ן בחי' בליקוטים ועכ"ח דכוונת לך הנאמר אצל ב"י היינו מה שלך לולי איסור ב"י אין הב"י מפקיע ועובר עליו הכי כמי כאן אע"ג דהשתא דאית ביה איסור ב"י לא מצי לאתשולי מ"מ לולי ב"י הי' שלו ועובר עליו כנלע"ד. ועי' באלי' רבה סי' קצ"ו ס"ק ה' שהביא דברי התוס' ריש ערכין ג' שאם אכל כהן ע"ה בהדדי ת"ח יוכל לצרף עם ישראלים משום דהכהן יכול לאכול עם ישראל ועוד שיכול הכהן למתשל על התרומה והקשה כיון דבא ליד כהן אינו יכול שוב למתשל עליו. ועי' ברא"ש נדרים כ"ט ע"א והביא בשם הרא"ם דגם ביד כהן יש לו היתר וכ"כ הכ"מ בפ"ד מתרומות דין י"ז אליבא דהרמב"ם בחד פי': מצוה רפ"ה והוא להרמב"ם ל"ת קע"ח. ולהרמב"ן מצוה רנ"ו ול"ת קע"א

מל"ת שלא לאכול טבל [ר"ל אוכל שחייב בתרומה ומעשר קודם שהופרשו ממנו נקרא טבל] שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לד' בעתידים לתרום הכתוב מדבר אפי' כהן אסור בטבל, האוכל כזית טבל קודם שהופרש ממנו תרומה גדולה