מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב יג

גוף הקושי' כבר יישב הרמב"ן במלחמות שבת דף קל"ה ע"א בשמעתין דנולד מהול ושם כ' דאנן קיי"ל דהא דאין גר עד שימול ויטבול זה ילפי' מאבותינו וכדס"ל לר' יהושע ביבמות מ"ו ע"ב וכמו שהקשו תוס' שם בד"ה כי פליגי וכו' וא"כ אייתר תושב ושכיר וגם על נולד מהול לא צריכים קרא דממ"נ אי וודאי ערלה כבושה היא א"כ תיפוק ליה מסברא מכח ערלה וכ"ש אי ספק ערלה כבושה היא לא שייך קרא ע"ז ואי וודאי אינה ערלה כבושה באמת לא צריך הטפה עיי"ש ברמב"ן שדרך בש"ס דקאמר תרווייהו וקאמר דמתרץ תרתי משום חדא וזה צריך ביאור וצ"ל דר"ל דלאו דוקא אלא לרווחא דמלתא מתרץ כן

ולענ"ד לומר אפשר שכיוון הרמב"ן לזה דהנה לכאורה קשה מאין קאמר הרמב"ן וכן הקשו התוס' ביבמות מ"ו הנ"ל כיון דילפי' מאבותינו דאינו גר עד שימול ויטבול א"כ ל"ל קרא הא אכתי אצטרך דנהי דידעינן דאינו כישראל מ"מ כיון דאינו ערל וכמ"ש הרשב"א בחי' יבמות כיון דמל לשם מצוה שוב לא מקרי ערל וגם אינו בן נכר כיון דלבו לשמים דהרי בן נכר מפרשי' שם דהיינו מי שאין לבו לשמים וא"כ מנ"ל למעוטי אותו מפסח לא מקרא דערל ולא מקרא דבן נכר וא"כ אצטרך תושב ושכיר למעוטי ומאי הוקשו התוס' ורמב"ן ונרא' דרמב"ן פליג על הרשב"א בזה שכ' דכיון דמל לשם מצוה לא נקרא ערל דלפי"ז תיקשי בע"ז דף כ"ז ע"א דר"ל גוי שנימול ופריך והני מולין נינהו וכו' ומאי קושי' לשני דמל לשם גירות וא"כ מקרי מל אבל ואתה את בריתי תשמור לא שייך בי' כיון דעדיין כגוי אלא וודאי דגם מל לשם מצוה מקרי ערל והא דאמרינן כאן דאצטרך תושב ושכיר לזה היינו לאשמעינן זה גופא דהו"א דבמילה נעשה גר וממילא מהני מלתי' קמ"ל דאינו גר עד שימול ויטבול וממילא שוב הוי ליה ערל ולכך שפיר הקשו כיון דידעי' זה מאבותינו א"כ ל"ל תושב ושכיר. אמנם נראה לקיים דברי הרשב"א וליישב דבריו ולומר דזה תלי' בפלוגתא בוודאי למ"ד לעיל ביבמות מ"ו דערבי מהול שבא להתגייר בעינן הטפה וכר' יוסי לעיל וא"כ סובר עכ"ח דמילה היה חלק מהגירות ויש לגירות משך זמן ממילה עד הטבילה וא"כ שפיר י"ל כרשב"א כיון דכבר התחיל הגירות שוב לא מקרי ערל. אמנם אי אמרינן כמ"ד בשבת קל"ה דלא בעינן הטפה א"כ נהי דאם יש לו ערלה לא מהני טבילה דהוי כטובל ושרץ בידו אבל אין המילה חלק מהגירות ואפי' אם מל לשם גוי מהני א"כ הה"ד אפי' מל לשם מצוה כיון דאינו גר עד שיטבול עדיין מקרי ערל וא"ש כסברת התוס' הנ"ל. ונראה דפלוגתא זו אי בעינן הטפה בגר תלי' אי נולד מהול בעינן הטפה דהרי ילפי' מאבותינו ומנ"ל אצל אבותינו הטפה ועכ"ח דס"ל דנולד מהול בעי' הטפה וא"כ איכ"ל דמסתמא אצל ס' ריבוא ישראל היה בנמצא אחד נולד מהול וכמ"ש הר"ן בנדרים ס"פ אין בין המודר על הא דילפינן מקרא דכל הגוים ערלים דגוי אפי' נמהל מקרי ערל דמסתמא נמצא ביניהם אחד נולד מהול הה"ד הכא וא"כ גם אבותינו נכנסו בברית בהטפה ומינה ילפי' דהה"ד גר יכנס בברית בהטפה וממילא בעי' ערבי מהול הטפה וא"כ המילה חלק מהגירות ואיכ"ל כהרשב"א הנ"ל דהיכא דמל לשם גירות לא מקרי ערל וא"כ אע"ג דידעי' מאבותי' דאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ מהיכא תיתי למעוטי מפסח לא מכח ערל ולא מכח בן נכר ואצטרך תושב ושכיר וא"כ שפיר אצטרך לר"ע תושב ושכיר וזה כוונת הש"ס לר"ע אצטרך בגר שמל ולא טבל וכו' וקסבר צריך להטיף דם ברית וכו' דהאי קסבר צריך ליישב דאצטרך לגר שמל ולא טבל וא"ש דברי הרמב"ן במלחמות דאצטרך תרתי משום חדא וכל זה לר"ע אבל לדינא הא קיי"ל דנולד מהול אין צריך להטיף דם ברית אלא משום ספק ערלה כבושה וא"כ גר ג"כ ערבי מהול א"צ להטיף דם ברית ואע"ג דהרמב"ם פסק דגר צריך להטיף מ"מ אינו מברך ועכ"ח דרק משום חומרא בעלמא או מדרבנן צריך הטפה וא"כ נהי דאינו גר עד שימול מ"מ אין המילה חלק מן הגירות וא"כ אפי' מל לשם מצוה מקרי ערל ולא אצטרך קרא לזה כיון שכבר נודע לן מאבותינו דצריך מילה וטבילה ממילא הוי ערל ומיותר תושב ושכיר לאפנויי וא"ש ליישב דברי הרמב"ם ובחי' בקונטרס יבמות ע"א כתבתי עוד ישוב לזה עיי"ש

והנה החינוך כ' דגם אם אכל תרומה טמאה בהיותו ערל חייב מלקות ולפי"ז לכאורה קשה מאי קאמר ר"ע לר"א ביבמות עי"ן דאין צריך לגז"ש דתושב ושכיר דהא הרמב"ם ברפ"ז מתרומות פסק דאם אכל כהן טמא תרומה טמאה אינו לוקה וא"כ אי ילפי' מקרא דאיש איש דערל כטמא א"כ באכלו תרומה טמאה אינו לוקה לכך אצטרך גז"ש לאסרו מטעם ערל לחייבו אפי' בתרומה טמאה וכמ"ש החינוך וא"כ אכתי אצטרך גז"ש. ולענין פסח עצמו אי ערל אסור בפסח טמא לא מצאתי אלא מדדרשי' בפסחים צ"ו ע"א בו בשבירת עצם למעט ובו דערל ובן נכר לא דרשי' לזה משמע דאיסור ערלה פוסל אפי' בטמא וצ"ע. ולברר מה הוא הנקרא ערל עיי' מ"ש לעיל מצוה י"ז: מצוה רפ"ד והוא להרמב"ם ל"ת קע"ז ולהרמב"ן מצוה רנ"ה, ל"ת ק"ע

מל"ת שלא תאכל חללה תרומה וחזה ושוק שנאמר ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ועיי' ברמב"ם בפ"י מתרומה דין ז' שב' ענינים נכללו בכלל הפסוק הזה וא"כ ק' דה"ל להיו' לאו שבכללות. ולע"ד יש לפרש דהנה פשטא דקרא הפסוק בא ללמד על בת כהן לישראל אמנם חז"ל למדו זה כבר מוכל זר עי' בחינוך כאן וכיון שידעי' שהנשאת לזר היא כזר א"כ נהי דהתירה התורה כשמת בעלה מ"מ הא כתיב מלחם אביה תאכל א"כ משמע דווקא בתרומה הותרה אבל בחזה ושוק לא הותרה ונשארת באיסורה בלאו אמנם מהיכא תיתי דיש חילוק לכך קמ"ל קרא בתרומת הקדשים לא תאכל לאסור חללה או זר בין בתרומה בין בקדשים א"כ ממילא ידעינ' שוב דיש סברא לחלק בין חזה ושוק לתרומה וא"כ כשהותר' כשמת בעלה ישראל לחם אבי' רק תרומה הותר ולא חזה ושוק ולכך אין זה לאו שבכללות. אמנם אי יש לחייב חללה או החוזרת בחזה ושוק מיתה כזר ממש או לא עיין במ"ל בפי"ט מסנהדרין. וגם כ"כ הלשון בחינוך ולכאור' לשון זה אינו מדוייק שהרי כבר כתבנו למעלה מצוה רס"ז דאין חללה אלא מפסולי כהונה ולאו זה כולל אפי' הנבעלת לאחד מן הפסולי' דלאו פסולי כהונה. ועיי"ש מ"ש למעלה רס"ז. אמנם לשון רמב"ם בפ"י מתרומות דין זי"ן מדוייק יותר שקאי על זונה וחללה לאו לאסור בתרומה. אמנם במנין המצוות מצוה קל"ז כ' ג"כ כלשון החינוך. והנה יש בענין לאו זה כמה שיטות דעת הרא"ש בפ' הבא על יבמתו סימן וי"ו סובר דלאו זה כולל דווקא זר אצלה מעיקרא אבל מי שאינו זר מעיקרא אפי' חייבי כריתות או חייבי מיתות כאשת איש כיון דאיסור בא רק מכח קדושין ואינו זר מעיקרא אינו בכלל לאו זה ואינו אסורה בתרומה אלא משעה דנטמאה וזה כדעת הר"י בתוס' יבמות ל"ה ע"א אלא שהר"י יש לו שיטה ד' דסובר על זונה ל"צ לאו מיוחד דיליף מחללה וכי אצטרך קרא בגוונא דלא נעשית זונה. עי' לעיל מצוה רס"ו ובחי' יבמות מ"ד ע"א הארכתי. מיהו משמע גוי ועבד דזר מעיקרא הוא אע"ג דאין קדושין תופסין והו"א דאינו בכלל כי תהיה דהוא לשון קדושין מיהא לבתר דגלי קרא ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה דמינה ילפי' ביבמות ל"ח לפסול נבעלת לגוי ועבד שוב ילפי' גם לאו מקרא קמא ואפשר כיון דאיכא איסור עשה שוב איכ"ל ק"ו משאר חייבי לאווין דקדושין תופסין איכא לאו ק"ו לעבד דאין קדושין תופסין וס"ל כשיטת הה"מ בפ"ד ממאכלות אסורות דהיכא דכבר איכא עשה שוב מזהירין מן הדין אמנם דעת התוס' ביבמות מ"ד דכל חייבי כריתות ומיתות אפי' מי שאינו זר מעיקרא כיון שהוולד ממזר מקרי כזר אצלה מעיקרא והוא בכלל לאו זה ואע"ג דלא תופסי' ביה קדושין מ"מ הא שייך תפיס' קדושין אבל גוי ועבד דאינו בר קידושין כלל יש ב' תירוצי' בתוס' יבמות מ"ד דהא הכי הוי רק איסור עשה מקרא דאלמנה גרושה או אמרינן הדרא לאיסור קמא ובאמת לפי חד תירוץ דבגוי ועבד הוי רק איסור עשה קשה מיבמות דף מ"ה ע"א דיליף גוי ועבד ק"ו מאלמנה לכה"ג וקשה מה לאלמנה דאינו לאו וצ"ע ועיי' בחידו' יבמות שם ישבתי ישוב לזה אבל לכל ב' השיטות אין בכלל הזה חייבי לאווין שאינן זר אצלם מעיקרא ולא חללה ואע"ג דנהי הנבעלת לחייבי לאווין שאינו זר מעיקרא לדידהו באמת מותרת בתרו' אבל חללה לכ"ע אסירה בתרומה צ"ל דס"ל כיון דנתחללה הרי היא כזרה והיא בכלל וכל זר לא יאכל והרי בתוס' יבמות דף ל"ה סובר דגם זונה לאו מהאי קרא נפקא אלא מהיקש לחללה וכי אצטרך לאו הזה היכא דלא נקראת זונה כגון באונס או למ"ד ביבמות דף ס"א דלא מקרי זונה אמנם הרמב"ם והחינוך ס"ל דבכלל לאו זה גם הנבעלת למי שאינו זר מעיקרא וגם חללה מהאי קרא נפקא וטעם הרמב"ם דלא פסק כש"ס יבמות דף ס"ט דמי שאינו זר מעיקרא אינו בכלל כתבתי בחי' יבמות דף מ"ד ובשער המלך פי"ח דין ג' וכבר כתבתי לעיל דסמך על הספרא בת"כ פ' אמור מלאיש איש המאכיל אלמנה לכה"ג עי"ש, וא"כ מוכח דגם חללה בכלל ובזה מיושב קושי' התוס' ביבמות ס"ט ע"א ד"ה כי תהי' וכו' דהקשו דלמא מיירי בפסולי כהונה ובאמת תי' התוס' לא א"ש כולו האי דלמא ס"ל לר"ע דלא יחלל לא קאי על חייבי עשה וכת"ק דראב"י בדף ס"א וא"כ אכתי אצטרך על בעולה לכה"ג אבל להנ"ל א"ש דא"כ לשתוק מלאיש וממילא ידעינן דמיירי מפסולי כהונה מדכתיב כי תהי' ועכ"ח כי תהי' כי תבעל וא"ש וראי' להרמב"ם דסתם ספרא ר"י וכולן אליב' דר"ע כדאיתא ריש מגילה דגם הש"ס דידן סובר כן

אמנם מ"ש התוס' עוד שם להקשות דלמא מיירי בסוטה שבא עליה בעלה הוא תמו' מאד ולא זכיתי להבין וא"כ היא אסורה מצד שנבעלה לפסול דחייבי כריתות שממנו נעשית זונה וצ"ל דתוס' מיירי לספק סוטה דמצד ספק אינה נאסרת בתרומה אלא משום עשה דנטמאה והשתא קמ"ל קרא דאם נבעלת מבעלה אח"כ היא בלאו וע"ז