מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב יב

הוא בפ"ע שאם עבד שם עבודה של יחיד חייב על כל עבודה וא"כ לא קשה קושית הש"ס דאיכ"ל דקושיות הש"ס קאי לאידך מ"ד דלא אמרי גבי אשתרי הואיל והותרה הותרה. אבל רמב"ם לשיטתו פסק דחוי' ואמרינן כיון דאידחי אדחי א"כ שפיר משכחת לה כגוונא דלעיל דהודחה לענין עבודת ציבור שוב אינו חייב על ביאת מקדש

ד) עוי"ל עפימ"ש בחי' לשבועות על הא דקמבעי לן שם דף י"ז דאם תלה עצמו באויר העזרה אי חייב על השהי' ובתוס' הק' שם ועיי' מל"מ פ' י"א מהלכת שגגות דין ד' שהקשה כמה קושי' ואמרתי ליישב דהרי שם בשבועות אמרינן צריכותא דלכך כתיב מקדש ומשכן דמקדש לא נמשח אבל היא קדושת עולמים ובמשכן הוא נמשח אבל אינו קדושת עולמים עיי"ש והנה קרקע בודאי הוא קדושת עולמי' דשם האבן השתי' דמשם נשתת כל העולם אבל אויר העזרה אי עולמית אמרינן דלא נתקדשה על עולמית אפשר דאינו חייב כרת על השהי' שם והיינו דקמבעי ליה דוקא משכן דכל אחד יש לו מעלה דהיינו קרקע אבל האויר קמבעי ליה אי הוא חייב עליה אי הוי קדושת או לא אבל לענין שאר דברים אמרי' דהוא נתקדש ומיושבים הקושי' א"כ משכחת לה בתלה עצמו באויר ועבד עבודה חייב מיתה אלא דא"כ תיפשוט האבעי' ופרי' שפיר. אבל לדינא שפיר משכחת לה תלה עצמו באויר ולפי הסברא דאינו חייב כרת ועבד עבודה ואצטרך לאשמיענן דכה"ג חייב על עבודה מיתה בי"ש. כנלע"ד: מצוה ר"פ והוא להרמב"ם ל"ת קע"ג. ולהרמב"ן מצוה רנ"א ול"ת קס"ו

מצות ל"ת שלא יאכל כהן טמא תרומה שנאמר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ואיזה קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקיבות הוי אומר זה תרומה ובמ"ל בפי"ט מסנהדרין הקשה מנ"ל להרמב"ם למעט אוכל בטומאה תרומה טמאה מן המלקות ומיעוט כי יחללוהו כתיב רק ממיתה והמעיי"ח תי' דלהרמב"ם טעם המיעוט משום אין אחע"א כמ"ש בחולין ולענ"ד זה אינו מספיק שהרי מסיים הרמב"ם דלאו אית ביה וא"כ ע"כ דאיסור לאו חל על עשה דאחר יאכל מן הקדשים וצ"ל לדבריו דהאי לקברו בין רשעים גמורים כדאיתא ביבמות דף ל"ג ע"ב מיהו בלא"ה קש' הא הוי איסור טומאת הגוף ואיסור כולל ואין לומר דהוי קל על חמור ואמרי' ביבמות ל"ג דאיסור קל על חמור אינו חל ז"א דהרי אמרינן בחולין דף ק"א דמאי חזית דטומאת הגוף חמירא דלמא טומאת בשר חמור שאין לו טהרה במקוה ופי' שם בתוס' כיון דזה חמור וזה חמור הוי כשוה ואי הוי כשוה יכול לחול איסור כולל והאיך אפשר דהטעם יהי' משום אחע"א. ועו' קש' לפ"מ שהוכיח בפרמ"ג בפתיח' לה' שחיטה דלהרמב"ם פ"ה מה' שבועות כ' דאם נשבע לאכול ח"ש נבילה השבועה חל והקש' בפרמ"ג דהא הרמב"ם סובר מוזבחת דלא כריצב"א בשבועות דף כ"ד וא"כ איכא בנבילה איסור עשה לבד מהלאו ובאיסור עשה דלא כתיב אכילה אלא על היתר אבל על האיסור דייקינן מיני' דלא כתיב אכילה וחייב על פחות מכזית אפ"ה חל השבועה עכ"ח ס"ל להרמב"ם דשבועה חל על איסור עשה וא"כ ליכא למימר שוב אין אחע"א ובאמת סברת פרמ"ג אינו מוכרחת אדרבה קשה עליו הרבה קושיות מהש"ס בשבועות דף כ"ג ע"ב דמוקי ר"ל במפרש בח"ש דנבילות וטריפות ואי נימא כסברת פרמ"ג דעל איסור עשה בכ"ש חייב א"כ גם ר"ל מודי דח"ש אסור ואיך חל עליו השבועה ובחדושי הארכתי גם מצד הסברא דלא מסתבר כפרמ"ג דיהיה איסור עשה חמור בזה מאיסור לאו דהרי גם באיסור עשה ילפינ' זבחת ואכלת אם תרצה לאכול וזבחת ואם לא תרצה לאכול וא"כ הוי נמי דכתיב גבי' אכילה וע"כ נראה העיקר כדעת הרמב"ם דבאמת הטעם דס"ל דטמא שאכל תרומה טמאה אין לוקין כמש"כ הרמב"ם כיון דנטמא התרומה הוי מחוללת ועומדת וכתירוץ הראשון דמשני שם חולין דף קי"ג ע"ב על שמואל דלכך סובר שמואל דטמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב כיון שהוא מחוללת ועומדת אין בו איסור מיתה ומלקות ואפ"ה היא באזהרה דהרי בשבת דף כ"ה ע"א דילפינן מקרא דהנה נתתי לך משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה והשוה תרומה טמאה לתרומה טהורה וגם איכא למילף מקרא לא בערתי ממנו בטמא דכתיב דדרשינן מלשון ממנו אי אתה מבער אבל אתה מבער בתרומה טמאה אבל לאכול אסור בלאו שאינו מפורש בקרא כתב הרמב"ם בפי' המשנה בריש פ"ק אלו הן הלוקין דהוי כמו לאו שבכללות דאין לוקין אבל אזהרה איכא. כנלע"ד: מצוה רפ"א והוא להרמב"ם ל"ת קע"ד ולהרמב"ן מצוה רנ"ב ול"ת קס"ז

מל"ת שלא יאכל זר תרומה שנאמר וכל זר לא יאכל קודש ורמב"ם פ"י מה' תרומות פסק דזר שאכל תרומה בין תרומה טהורה בין תרומה טמאה חייב מיתה בי"ש והק' עליו שאר מפרשי הרמב"ם דהרי מיתה בי"ש ילפי' מטמא שאכל תרומה טהורה ושם קיי"ל דוקא בתרומה טהורה לאפוקי טמאה שכבר מחוללת ועומדת. ולענ"ד עיי' בשעה"מ שם שהביא ראיות לדברי רמב"ם והסברא כ"ל להסביר כבר כתבתי במצוה הקודמת דאין הטעם משום דאין אחע"א דהא הוי איסור כולל ובזר לא צריכים לזה שהרי זה איסור משעת לידה ותרומה אפי' לאחר שנטמא מ"מ היא נקרא קודש וכפי' רש"י שבת דף ש"ה כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה ופירש"י דדמי' לקודש ואמרי' ג"כ שם ונתתי לכם את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה טהורה וא' תרו' טמאה וא"כ איך אמרי' כיון שכבר נטמאה כבר חיללוה הא עדיין היא נשאר בקדושתה הראשונה וע"כ דהכונה שהרי האוכל מיירי הקרא שהוא כהן אלא שהוא טמא והוא חילול מקרי' רק לפי שעה וא"כ לא הוסיף חילול על מה שהיה מעיקרא שגם מעיקרא היתה התרומה נתחללה מעט ע"י הטומאה וגם עתה לא הוסיף חילול ולכך אמרינן כה טמא שאוכל תרו' טמאה מעיקרא היה טמא וגם עכשיו הוא טמא ולא הוסיף חילול אבל זר האוכל תרומה נהי דמעיקרא היה ג"כ חלול מ"מ לא היה רק חילול כ"ש וע"י זר שאכל ירדה עוד למטה ולכך אפי' לענין תרומה טמאה מקרי חילול וזה יש למילף מדקרינ' ליה קודש שנאמר וכל זר לא יאכל קדש ומצינו ג"כ בפ' תזריע בכל קדש לא תגע ואמרי' במכות דף י"ד ע"ב דקאי על אזהרת קדש ממש וא"כ איכא גז"ש קדש קדש דבקודש קיי"ל כת"ק דריוה"ג דס"ל בחולין דף ק"א דאפי' אם אכל קדש חייב וא"כ בכלל קדש דקאי אזהרה על אכילת קדש גם קדש טמא בכלל וגם כן כאן בכלל קדש דנקט ולא נקט תרומה שהוא לשון התרוממות וקדש חמור משמע גם קדש טמא היא בכלל ושפיר כ' הרמב"ם דבין תרומה טמאה בין תרומה טהורה חייב מיתה ולא קשיא דילפי' התם ומתו בו כי יחללוהו ולא זו שמחוללת ועומדת דשם הוא רק חילול אבל כאן דבא לגוף הזר ודאי חייב אפי' על תרומה טמאה: מצוה רפ"ב והוא להרמב"ם ל"ת קע"ה ולהרמב"ן מצוה רכ"ג ל"ת קס"ח

מל"ת שלא יאכל זר תרומה אפי' הוא תושב כהן ושכירו שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש תושב זה שכיר עולם ושכיר זה שכיר שנים, המעיי"ח הקשה להרמב"ן בשורש ט' דמנה לעיל סי' זי"ן דנא ומבושל בתרתי א"כ הה"ד תושב ושכיר לחשבו בתרתי ומכח זה הכריח היכא דלאו לבסוף מודו. ולענ"ד הרי אמרו אם נאמר תושב למה נאמר שכיר דכיון דאפי' קנין עולם אינו אוכל כ"ש קנין שנים רק דאם לא נאמר שכיר הוא תושב קנין שנים אבל לפי האמת תרווייהו מתושב נפקא לכן לא נחשבו לשתים כיון דתרתי מחד שמעת מניה אלא דהו"מ לטעות ובכה"ג לר"ע אינו נמנה עי' לעיל סי' זי"ן. המעיי"ח הקשה להרמב"ן שלא מנה לקמן סי' תר"ט ל"ת דלא בערתי בטמא לאו שלא לאכול מעשר בטומאת הגוף א"כ הו"ל למחשב ללאו ולא נאכל מן הקדשים עד אשר ירחץ ולהרמב"ם ידעי' זה מלאו ההוא אבל להרמב"ן קשה. עוד לרמב"ם ילפי' מקרא דאחר יאכל מן הקדשים איסור עשה לאכול תרומה טמא ול"צ למחשבי' והרמב"ן חשבו רק מקרא אחר בשעריך תאכלנו כדאיתא ביבמות ע"ג ועי' במ"ל בפ"י מתרומה: מצוה רפ"ג והוא להרמב"ם ל"ת קע"ו ולהרמב"ן מצוה רנ"ד ול"ת קס"ט

מל"ת שלא יאכל כהן ערל תרומה וקדש אע"פ שלא נמול מחמת שוגג או אונס דהיינו שמתו אחיו מחמת מילה וזה לא ילפי' מקרא אלא מגז"ש נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה פסח ערל אסור בו אף תרומה ערל אסור בו ואם אכל לוקה מן התורה. וגם ילפינן מגז"ש דתושב ושכיר ר"פ ערל והיינו כר"א שם וכבר הקשה בלח"מ פ"ט מקרבן פסח על הרמב"ם בזה דהרי ביבמות דף ע"א ע"א אמרינן דר"ע סובר גר שמל ולא טבל כאלו לא מל לדידיה תושב ושכיר אינו מיותר לגז"ש ור"א לטעמי' דסובר דבמילה לחודא סגי לגר וגם אמרינן שם דלר"ע אצטרך לנולד מהול ור"א סובר דנולד מהיל א"צ להטיף דם ברית וא"כ הרמב"ם דפסק בפי"ג מא"ב דאינו גר עד שימול ויטבול וגם פסק בהלכות מילה דצריך להטיף דם ברית לדידי' אין הקרא מיותר לאפנויי ומנ"ל גז"ש עיי"ש ובאמת