מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קכ

מנה כלל זה ובכל מקום קיי"ל כרבא וכבר כתבתי ליישב דברי הרמב"ם בגליון ס' מצות השם וכעת מצאתי ממש בס' מעיי"ח, אמנם יותר נלענ"ד דוקא במכירה סובר הרמב"ם כן דגדר המכירה הוא שמוכר ראשון לשני כל זכות שיש לו בדבר ומסירת הכח הזה הוא הנקרא מכירה אלא שצריך שיהי' אות ומעשה על המסירת הכח ההוא וגמר וקנין על זה הוא המשיכה ואידך קנינים. וא"כ י"ל במוכר דבר שאינו שלו או בדבר שהוא של גבו' לא שייך כלל לשון מכירה ואפי' לרבא דסובר בעלמא אע"ג דלא מהני מלקי היינו היכא שעשה מעשה ההוא שאסר לן הקרא כגון אונס שגירש הרי גירש ועשה מעשה דאזהיר רחמנא עלי' משא"כ כאן דמכר ממון גבו' דמחייב ממון גבו' הא לפי מה דמשמע שהרמב"ם סובר בפ"ד ממעילה דין ח' דלא כריה"ג עי' מ"ש במצוה שס"ב ליישב סתירתו לכך לא מקרי כלל שמסר כוחו שהרי אין לו כח כלל ולכך אינו לוקה שלא עשה כלום ולפי"ז על לאו דבכור שנאמר בו לא יפדה וגו' איכ"ל דמודה דלוקה ולפי"ז מיושב דעת החינוך דס"ל בסי' שצ"ג בבכור דלא יפדה אינו לוקה משום אין בו מעשה עיי"ש, והקשה הגהות מ"ל דבסי' שס"א גבי מעשר הביא דברי הרמב"ם הנ"ל דלא לקי משום דלא מהני וא"כ ל"ל טעם אחר בבכור ולפי הנ"ל בלאו דלא יפדה גם הרמב"ם הי' מודה דלקי שהרי עבר אמימרא דרחמנא, וגם מיושב הא דפסק החינוך בסי' של"ט גבי מוכר לצמיתות דשניהם לוקין אע"ג דלא מהני דס"ל דשם לא שייך ממון גבוה כיון דיש לו רשות למכרו על אלף שנה וא"כ הא דלא מהני הוא רק משום דלא מהני וכמו שהביא שם דברי רמב"ן ולכך לוקה כיון דעבר אמימרא דרחמנא. אמנם מהרמב"ם משמע דגם שם גבי מוכר לצמיתות אינו לוקה עי' שם בהגהות מ"ל וסובר דגם שם לא מסר לו השי"ת רק על תנאי זה שלא ימכור לצמיתות וכיון שמכר לצמיתות אינו שלו

ועוד יש לומר דוקא בלאו דמעשר דמכירה נאמר בלשון גאולה ומדאפקה קרא בלשון גאולה דהיינו כמ"ש הרמב"ן בחומש פ' וארא דהיינו הפקעה מדבר אחד ויכניס אחר תחתיו וכיון דלא קנה הרי לא עשה אפי' מעשה הגאולה דהרי במכירה סתמא אינו גאולה אלא ע"י קנין נעשה הגאולה וכאן שלא קנה אין כאן גאולה ולפי"ז תלי' דינו דהרמב"ם בפלוגתא דרב אשי ורבא בבכורות דף ל"ב סע"א וע"ב אי יליף דין זה דאסור למכור מעשר מקרא דלא יגאל אם מבנין אב דחרמים דכתיב בהדי' לא ימכר וכו' עיי"ש, ובזה מיושב יותר דברי החינוך שלא יסתרו דבריו אהדדי ודוקא במעשר ס"ל להאי כללא ולא בעלמא אפי' במכירה ומיושב ג"כ קו' המ"ל מזבחים דף ט' ע"א דקאמר שם דלקי דשם איכ"ל דקאי אליבא דרבא בבכורות דיליף מלשון לא ימכר דכתיב בחרמי כהן וע"ש ג"כ לשון הש"ס לא ימכר ולא יגאל וכו' עיי"ש, ובלא"ה כתבתי במצוה שס"ב דשם קאי הש"ס אליבא דרבא מכח קו' התוס' שם בד"ה למאי וכו'. אמנם מדברי הרמב"ם בפ"י דבכורות דכ' דהוי כמוכר חרמי כהנים ויפת תואר וכו' לא משמע כן אלא בהנך דכתיב בי' הלאו על המכירה אמרי' דלא לקי וסובר דגם בלשון מכירה הוא דוקא על קנין וכתי' ראשון שכתבתי לעיל דלשון מכירה היינו מסירה

ואפשר עוד לומר דהרי מכירה צריך שיהי' כוונת שניהם המוכר יתכוון להקנות ולוקח מכוון לקנותו ונהי דלא לקי קשה לן איך אפשר להלקות דלמא לא הי' ללוקח כוונת קנין ובלי כוונה אינו קונה דע"ז שפיר אמרי' כיון דמתרין בי' וקיבל התראה עכ"ח מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ושפיר לוקין ואע"ג דכל אחד בפ"ע לא גמר מעשה עבירה ואיך ילקה אחד עבור חבירו מצינו ג"כ בעלמא היכא דזה אינו יכול וזה אינו יכול ונגמר העבירה בין שניהם חייבים וה"נ נראה דהלאו דכתיב לא ימכר על שניהם נאמר וכמ"ש החינוך בלאו סי' של"ט במוכר לצמיתות ואיכ"ל דשניהם חייבים מ"מ סובר הרמב"ם דזה איכ"ל בדבר דמהני מעשיו ונגמר בין שניהם והגמר הזה מחבר אבל היכא דלא מהני מעשיהם ואין כאן דבר המחבר אותם שלא נגמר על ידיהם שפיר יש לומר דאין ללקות כל אחד עבור חבירו נהי דבין שניהם עברו אמימרא דרחמנא אין כאן דבר המחבר כנלענ"ד. בהא סלקי' דוקא במכירה סובר הרמב"ם דלא מקרי מכירה אלא היכא דמהני מטעמים דלעיל: כלל ג' לאווין יתרין אי לוקה עלייהו

הרמב"ם במנין המצות בשורש הט' האריך בזה והנה בלאו הבא לברר לאו אחר וללמוד עליו יצא בדין מן הדיני' כגון לא תלבש שעטנז וכתיב שעטנז לא יעלה עליך חוץ מבה"ג לכ"ע אינו בא להוסיף מלקות אלא ללמד ולברר העלאה דומי' דלבישה דנהנה ממנה והה"ד בכל כיוצא בזה שאפשר לומר שבא ללמד ולברר דבר לא מוקמי בלאו יתירה ובזה אין כאן מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן שגם הרמב"ן בהשגות מודה לזה אמנם היכא שא"א לומר שבא ללמד עליו ועכ"ח שבא בלאוין יתירי' לחזק בזה פליגי הרמב"ן שם בהשגות הביא כמה ראיות דבכה"ג כיון דרבה הכתוב לאוין יתרץ לוקין על כל אחד שריבוי הלאוין לחזק האיסור מרבה מלקות נמי שהרי המלקות אליבא דרבא בתמורה הנ"ל משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שביארתי לעיל בכלל ב' א"כ יש ללקות על כל מימרא ומימרא ואפי' לאביי דסובר דעיקר המלקות על המעשה דמהני וא"כ לדידי' תקשו איך אפשר לומר כרמב"ן דבלאוי יתירי לוקין על כל אחד הא ליכא רק חד מעשה והרמב"ן שם הכריח דגם לאביי אמרי' דלוקה על כל לאוי מדאמר אכל נא לוקה שתים וגו' ונראה דס"ל לרמב"ן דמ"מ גם לאביי היכא דמהני מעשיו ראוי' ללקותו על כל מימרא ומימרא וממעשה אחד עולה לכאן ולכאן

אמנם הרמב"ם שם פליג וסובר כיון דריבוי הלאוין אינו בא לחדש שום איסור אלא שירדה התורה לסוף דעת הבריות שקל בעיניהם זה האיסור או שהיצר להוט אחרי' הרבה או שמורים התירא לכך רבתה התורה הלאוין לחזק וא"כ ריבוי הלאוין לא בא אלא להשלי' שיהי' כמו לאו אחד בדבר שאין היצר מכשילו כל כך וא"כ אין כוחו אלא לאו אחד ואע"ג דנראה לכאורה דיש איסור שכופל הלאו משום חומר האיסורין ולא משום יצרו מ"מ זה אינו מפורש והוי שוב כמו לאו שאינו מפורש שיתבאר בכלל ד' שאינו לוקה ואפי' הרבה בהם לאוין אינו לוקה רק אחד כנלענ"ד להסביר סברת הרמב"ם ולפי"ז מובן היטב דהיינו דוקא היכא דאין הלאו בא להוסיף ולחדש איסור חדש אבל היכא דכל לאו בפ"ע בא לאסור ענין בפ"ע ענין שאין אחד נשמע מחבירו ונראה לי מדברי הרמב"ם דאפי' אם הענין ההוא הי' אפשר למילף מענין אחד בבנין אב או במה הצד מ"מ טרח וכתב לה קרא אז לוקין על כל חדא בפ"ע ואם נתקבץ בגוף אחד שני ענינים אז לוקין לפי מספר הענינים שמקובץ בה

ועפ"י האמור יש ליישב כל קו' הרמב"ן בהשגות שורש ט' מה שהקשה על הרמב"ן מפסחי' כ"ד ע"א דפריך דלמא אתי' קרא לעבור עליו בב' לאוין כדאמרי' גבי פוטיתא וגו' דע"כ לא קאמר הרמב"ם דאין לוקין אלא היכא דבא לחזק או ללמד דין כדלעיל דאז כולם כלאו אחד וכמו שהסברתי לעיל אבל היכא דכל לאו קאי על ענין מיוחד כגון התם דלאו דלא בערתי ממנו בטמא נאמר במעשר ולאו דבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נאמר בבשר קדשי' כיון שהם עניני' נפרדים בהתקבץ ב' עניני' כגון בבשר קודש דיש ק"ו ממעשר והיקש כדאי' שם וגם יש בו ענין מקודש מצד שהוא קודש אז גם להרמב"ם לוקין כמו בפוטיתא וגם הקו' שהקשה מהא דס"ל לאביי דלוקין על נא ומבושל וגם על לאו הכולל דכ"א צלי אש וכן גבי רחיים ורכב דליקה גם על נפש הוא חובל אע"ג דס"ל להרמב"ם דאפי' אם לאו אחד פרט ולאו אחד כולל אינו לוקה ב' כדמוכח ממה שכ' הרמב"ם שם מצות ל"ת קע"ט מ"מ נראה ברור לפי הנ"ל דגבי לאו כ"א צלי אש ונפש הוא חובל מודה הרמב"ם דלוקין דע"כ לא כ' הרמב"ם דאין לוקין ב' אלא התם דלאו הכולל אינו מוסיף שום דין וחומרא מלאו הפרט ונהי דבא ללאו על שרץ המים אבל הא דכולל גם שרצי' עמו אינו אלא לחזק ולא לקי עליו אבל כאן שפיר מוסיף לאו הכולל דהנה קיי"ל אכילה בכזית ולפי"ז אם אכל חצי זית נא וחצי זית מבושל פשוט דאינו לוקה עליו דכיון דכל אחד נפרד מחבירו דהו"ל כאלו כתיב לא תאכלו נא ולא תאכלו מבושל לא מצרפין כמו שפסק הרמב"ם פ"ד ממ"א דין י"ז אבל אם שניהם באין מקרא אחד דכ"א צלי אש פשוט דחצי זית נא וחצי זית מבושל לוקין עליו דשם אחד ומקרא אחד אתי' ובזה ישבתי קו' התוס' בפסחי' דף מ"א ד"ה. איכא דאמרי וכו' דלענין מאי נ"מ מאי דאמרי' חדא מיהו לקי משום כי אם צלי אש ולהנ"ל נ"מ אם אכל חצי זית מזה וחצי זית מזה אבל גבי שרצי' לאו הכולל דלא תשקצו לא כתיב בי' אכילה ומיירי באוכל ברי' כברייתא דחייב בכ"ש ולכך אינו מוסיף וכן גבי רחיים אם חבל חצי רחיים אינו עובר מצד לא יחבול רחיים אבל מצד כי נפש הוא חובל כל שמבטל מלאכתו עובר וא"כ בין הלאו הכולל בא להוסיף דבר חדש וכן לאו הפרטיי בא להוסיף שאם אכל נא ומבושל יהי' חייב על כל אחד אפי' בהתראה דהוי ב' שמות וא"כ בא להוסיף ענין ולכך שפיר לקי עלי' וגם שאר קו' הרמב"ן יש ליישב בהנ"ל שכל המקומות שהביא שם לא באו הלאוין לחזק אלא לרבות ענין מעניני' ולכך לוקה לכ"ע וכן בלאו דלא תביא תועבה ולאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם הלאו דלא ידבק מוסיף דאפי' כ"ש אסור ולאו דלא תביא בא לפרוט

ועפ"י האמור מבואר דל"ק מה שהקשה הלח"מ בפ"א מתמורה דפסק הרמב"ם דלוקה מ"ם דקשיא ללקה שמוני' דלהרמב"ם לטעמי' דס"ל דלאוין כפולין אינו לוקה עליהן תרתי ל"ק דשם גבי תמורה לא נאמרו אלא לחזק ואע"ג דבתמורה דף ט' ע"א מפרש דלא יחליפנו היינו בשל חבירו ובאומר תצא זו ותכנס זו ולא ימיר היינו בשלו ובשניהם קודש מ"מ הרמב"ם עכ"ח לא פסק כן דא"כ הוי שני עניני' וראוי למנות לב' לאוין וטעמו יתבאר לעיל על מקומו בפ' בחקותי ועכ"פ א"ש דאינו לוקה שם ב':