מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב יא

דמצוה בעינן דוקא ודאי מצוה ולא ספק מצוה וספק מצוה אינה מצוה כלל ושפיר דהכא נמי היי מצוה ושב אל משפחתו וכיון דרגיל להתפשט ואינו ודאי שב אל משפחתו לכך אינו רשאי לרצוע ועכ"פ בזה ישבתי דברי המנחת חינוך שג"כ פילפל בקושי' זו ולא הביא דברי המ"ל וירושלמי ואפשר דס"ל כמו שכתבתי לעיל דירושלמי קאי אליבא דרבי מאיר: מצוה רע"ח והוא להרמב"ם ל"ת קע"א ולהרמב"ן לא מנה גם זה למצוה

מל"ת שלא יכנס בעל מום למקדש מן המזבח ולפנים שנאמר אך אל הפרוכת לא יבא ואל המזבח לא יגש בין בעל מום קבוע בין בעל מום עובר ואם עבר ונכנס אע"ג שלא עבד לוקה. ואם נכנס ועבד לוקה גם על העבודה כנ"ל ואפי' שלא לעבוד חייב מלקות בקריבה למזבח ומן המזבח ולפנים ואם עבד עבודה תמה חייב שתים וזה שכ' הרמב"ם בפ"ט מביאת מקדש שאינו חייב אלא באזהרה היינו באינך ובבע"מ. נ"מ דאינו עובר רק חד לאו על הביאה ולשון הכ"מ שם הקשה המעיי"ח שהיא תמו' דהרי הרמב"ם מפרש לא יקריב אפילו בלא עבודה ומה שהקשה המעיי"ח דלהרמב"ם עמדה קושי' התוס' בסנהדרין פ"ג ע"א ד"ה אלא וכו' שלהרמב"ם לא מיירי קרא בפסול הגוף דעבודה יש ליישב לפי מ"ש המפורשים דסיפא דקרא ולא יחלל מקדשי בודאי קאי בין על עובד בין על הביאה וא"כ א"ש גם להרמב"ם תי' תוס' אמנם הרמב"ן פליג על הרמב"ם וס"ל דוקא להקרבה ולעבודה אסור ביאת בעל מום אבל ביאה ריקנית אין בו אלא מעלה בעלמא בין אולם למזבח כדתנן ספ"ק כלים וביאה ל"ב אמה של מזבח אין איסור כלל אפי' מצד מעלה ומעיי"ח הקשה על הרמב"ן דאי לימא דהוי רק מעלה אמאי אמרינן סוף עירובין דאם צריכין לתיקון המקדש טמא קודם לבעל מום וזה תירוץ רמב"ן עצמו דשם מיירי בביאה ריקנית ובהיכל ולא בין אולם ולמזבח ואינו אסור אלא משום מעלה אלא מיירי בהיכל עצמו שאסור משום ביאה ריקנית כמו שמנה הרמב"ן עצמו ריש פרשת אחרי מות מיהו תי' זה קשה לא מבעי' לרמב"ן לשיטתו ריש אחרי מות דכ' שם דנכנס להשתחות אין בו משום ביאה ריקנית והא יכול הבעל מום לכנס ולהשתחוות דזה אינו אסור רק משום מעלה מיהו גם להרמב"ם עמדה הקושי' למה עדיף לכנס הטמא שהוא בכרת מבעל מום שהוא רק איסור לאו וגם נראה דאיסור טומאה חל על ביאה רקנית וא"כ למה יהיה טמא קודם לבעל מום ולע"ד הטעם דאתי' כמ"ד דטומאה הותרה בצבור ולתיקון ביהמ"ק הוא צורך הצבור ואמרינן הותר' ולכך עדיף ובמגלת אסתר הביא ראי' ממה שאמרי' בפ' בתרא דזבחים היוצק והבולל וכו' והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות א"ח עליהם לא משום זרות ולא משום טומאה ולא קאמר משום בעל מום ש"מ כהרמב"ם דבע"מ בל"ז אסור לכנס אפי' שלא לעבודה וכתב בס' התורה והמצוה על ת"כ דאיכ"ל דגם לרמב"ן איכא איסור בביאה רקנית אלא דקשיא הלא גם זר אסור בביאה רקנית בהיכל ואפי' כהן שלא לצורך כמ"ש הרמב"ם פ"ב מביאת מקדש ולענ"ד אי משום הא לא ארי' דהרי לדעת הרמב"ן שכתבתי ריש פ' אחרי דלרמב"ן אי משתחווה בהיכל אין בו משום ביאה רקנית ועוד הבאתי שם דעת האומרים דאם אינו בא דרך פתח כדרך ביאה אינו עובר משום ביאה וא"כ א"ש ראיית מגלת אסתר דלא נקט שם בעל מום דבע"מ בלאו הכי אסור ולא משום ביאה רקנית דע"ז יש תקנה או שישתחוה או יבא שלא כדרך ביאה אלא ודאי כהרמב"ם משום בע"מ אסור לבא אפי' בין אולם ולמזבח דאך אל הפרוכת לא יגש ולא כתיב לא יבא: מצוה רע"ט והוא להרמב"ם ל"ת קע"ב ולהרמב"ן מצוה ר"נ ול"ת קס"ה

מל"ת שלא יעבוד במקדש כהן טמא שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו והנה הלאו הזה כולל בין בטומאת מת בין בשאר טומאות, וטומאת מת איתא פלוגתא בגמ' אי טומאה דחוי' אוי הותרה יומא דף ח' ובלשון הקרא וינזרו מקדשי בנ"י וכו' ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי ובת"כ ילפי' דגם קרבן של כהנים אית ביה משום הלאו הזה אבל בקרבן ציבור אם אין כאן כהנים אחרים קיי"ל טומאת מת דחוי' או הותרה בצבור ולדינא אי קיי"ל דחוי' או הותרה הנה הרמב"ם פ"ד מה' ביאת מקדש פסק דטומאה דחוי' בצבור וצריך להדר אם אפשר אחר כהנים טהורים אפי' של משמר אחר והיינו כר' ששת וללישנא בתרא ס"ל ר"נ דא"צ להדר אחר כהנים טהורים אפי' באותו בית אב דטומאתה הותר' לגמרי ובאמת הדבר קשה להסביר איך אפשר לומר דלמ"ד הותרה ל"צ כלל להדורי אחר כהנים טהורים, בתשו' שבות יעקב ח' ראשון סי' ל"ז כתב בהדי' דאפי' למ"ד הותרה מ"מ מצוה מן המובחר להדר אחר טהורה והקשה מאי מייתי ראי' דאם יש שם אחרת יביא אחרת דלמא משום מצוה מן המובחר ומכח זה הוכיחו היכא דעוסק במצוה שוב אם נזדמן לו דבר שיכול לעשות יותר מן המובחר אין צריך לדחות את הראשון ובאמת בספר ח"צ סי' מ"ה דחה דבריו וס"ל דלית כאן מצוה כלל לעשות בטהרה ואפי' מצוה מן המובחר ליכא דאל"כ גם להדר אחר כהן אחר היה צריך דטומאת הגוף חמורה. ולענ"ד אפשר לומר כיון דאותו משמר ואותו בית אב זכה במצוה זו וללישנא בתרא אפי' באותו בית אב כיון דאותו כהן זכה בפייס והמצו' דידי' לכך אם טומאה הותר' אין אנו יכולין להעביר ממנו. ובגוף הפלפול של שבות יעקב וחכ"צ אם יש מצוה מן המובחר לעשות בטהרה מבואר במגיני שלמה שבת דף ק"ל בתוס' ד"ה שלא ברצון וכו' וכ' ב' סברות בזה ואם עי"ז ממהר בקיום המצוה ואם עושה בטומאה ויש לה מעלה דזריזין מקדימין נראה ודאי כדעת ח"צ מהש"ס דהתם שאמרו שהביאו דרך גגין שלא ברצון ב"א דכתבו התוס' דק"ל ע"א ד"ה ר"א וכו' דהיכא דממהר במצוה אין נהדר לר"א וא"כ אין ראיית שבות יעקב ראי' מהכא דאיכ"ל דקושית הש"ס מהא דתני' סתמא באם יש אחרת מביא משמע אפי' אם יתאחר בהקרבת עומר אפ"ה יביא אחרת ולמ"ד הותר' ודאי בכה"ג לא מהדרינן אחר טהרה ואם כן אין ראי' שב"י ראי' ונראה כמ"ש הח"צ מראיות אחרות: ולכאורה קשי' לשב"י מלקמן דף ח' ביומא. אי ס"ל לר' יוסי הותרה למה ומאי קושי' דלמא לעשות מצוה מן המובחר ועכ"ח כח"צ אפי' מצוה מן המובחר ליכא ואפשר לדחות כמש"כ תוס' שם בד"ה אי סבר כיון דליכא רק חשש הכא דהותרה ליכא למיחש משום ממה"מ ואדרבה אפשר להבין יותר תי' הש"ס דמשני מעלה עשו ולמה עשו מעלה זו. אמנם רשב"י משום ממה"מ מיהא אין ראי' מזה לשב"י דאיכ"ל לכך עשו מעלה זו משום קו' התוס' ותירוצם ד"ה אי דלגבי אילו מדרבנן אמרינן דטומאה דחוי' וכיהי דמדינא אין לחוש מספק דרבנן עשו מעלה זו ועפ"ז ישבתי קושי' השעה"מ שקשה לפי תירו' התוס' בד"ה מכלל שכתבו דיש חילוק בין קרבן פסח דאתי' בכנופיא לא חשיב לגמרי קרבן צבור והקשה השעה"מ דס"ל לרבא הותרה א"כ מאי קאמר רבא הלכך כה"ג דלאו בדידן תליא מאי קאמר דמ"ש רביעי משלישי הא בכל הימים אינו רק משום מעלה בעלמא ולפי הנ"ל א"ש דבשלישי איכא עכ"פ מעלה משום חשש וכמש"כ לעיל אבל ברביעי אינו אפי' חשש וא"ש. ועפי"ז אפשר ליישב גם כן לשון רש"י לקמן דף ח' ע"ב ד"ה כל אימת וכו' כ' רש"י אע"ג דמבטל שני ימים והקשו על דברי רש"י הא בכה"ג מבטל שלשה ימים דהא אם אינו מזה בשלישי גם בשביעי אינו מזה וגם בשביעי בלא"ה אינו מזה ולהנ"ל כונת רש"י אע"ג דמבטל ב' ימים היינו מן הימים דראוי' לחוש עליהם שנטמא משא"כ רביעי דבלא"ה אין נ"מ להזות בו

ב) והנה לפי מה שכ' למעלה קיי"ל טומאה דחיי' וכן פסקו כל הפוסקים ואפ"ה הביא הרא"ש בפ' יוה"כ אות י"ד בשם הר"ת לענין פקוח נפש בשבת הותרה ולכאו' קשה זה דבסברא תליא זה בזה דאי אמרינ' ט"ד ה"נ בשבת דחוי' לענין קרבנות והה"ד לענין פקוח נפש וכ"כ הב"י באו"ח סי' שכ"ח וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכת שבת דלענין פ"נ שבת דחוי' כמו לענין טומאה וצ"ע על הה"מ דלמה כ' דבפקוח נפש שבת הותרה. ובאמת גם על ר' חסדא ביומא דף מ"ו דמתרץ רבא אליבי' דלכך לענין שבת אפי' סיפו דהיינו אברים ופדרים אינו דוחה לעשות מערכה בפ"ע מהם וקשה הא שבת וטומאה מחד קרא נפקא מבמועדו ואמרינן במועדו אפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה במועדו מ"ש בשבת דהותרה ועוד מלשון הגמ' משמע דפשיטא לי' דשבת הותרה וקשה קושי' אביי לעיל הא כלהו מחד קרא נפקא ומ"ש בשבת מבטומאה וצ"ע ואפשר משום דילפי' ספ"ק דשבת ומובא בתוס' שם ד"ה אבל לא משלם וכו' דילפי' מקרא דלא תבערו בכל מושבותיכם אבל אתה מבער אברי' ופדרי' שאינן מעכבין ואפ"ה מותר להקריבן ומזה ילפי' דשבת הותרה לענין קרבן ומזה ג"כ נוכל למילף דמילה הותרה כדאיתא בשבת דף קנ"ב ופקוח נפש ילפי בסוף יומא לרשב"א ממילה בשבת

ג) והנה כבר כתבתי ריש פ' תזריע דהקש' על הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש שכ' דטבול יום דעבד עבודה חייב מיתה בידי שמים ובגמ' שבועות דף י"ז הקשה תיפוק לי' דחייב כרת משום ביאה ותי' כאן בדרך הלוכו הפך בצנורי וכגון שנטמא במקדש וצריך לצאת דרך קצרה עיי"ש ובטבול יום לא שייך זה. ולהנ"ל אמרתי דהרי בזבחים דף ל"ב ע"ב פליגי אביי סובר אמרינן דהואיל והותר לצרעתו הותר לקרי' ואידך מ"ד סובר גבי אשתרי לא אמרי' הואיל אבל גבי דחוי אמרי' הואיל ואידחה אדחה וא"כ אפשר דגם בטומאה שייך זה דהיינו אם עבד בטומאה בציבור אי דחוי' אמרי' הואיל ודחוי' היתר להשהה שם אפי' על דבר אחר א"כ ל"ק קושי' הש"ס דמצד שהי' ליכא איסור דשהי' כבר דחוי' דזה הכל חדא אבל עבודה כל עבודה