מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קטז

ואדרבה קשיא מאי מספקא לי' למ"ל מיהו אפשר דתלי' זה בפלוגתא דדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא דפליגי תנאי בכמה דוכתי ועיי' בחולין ק"כ ע"ב ולפי"ז אין ראי' מהרי"ף סוף אלו עוברין עיי"ש דאיכ"ל דאזיל למ"ד דון מינה ומינה ואין ראי' לדינא ושם בסנהדרין דף ע"ג ע"ב בתוס' ד"ה חד למעוטי ע"ז וכו' וא"ת וכו' ואיך יחלל שבת כדי שחבירו לא יחלל שבת וכו' והנה תוס' כ' דלא חשיב מקלקל ולעיל דף ל"ה ע"א ד"ה אין כתבו דלא הוי מקלקל משום דלהוי לי' כפרה ועיי' מ"ש שם להקשות מיהו כאן עדיף שמתקנו דלא ימות חייב שיחלל שבת ולכאורה הוי לי' לתוס' ג"כ לומר הטעם למה לא חשבי' כה"ג למלאכה שא"צ לגופה דלמה יגרע זה מהורג נחש כדי שלא תזיק לו ובפרט לרש"י בשבת צ"ד דמפרש כל מידי דברצונו לא באה לו חשיב מלאכה שא"צ לגופא מיהו זה ל"ק דכבר כ' התוס' בשבת ק"ה ע"ב ד"ה הא ובשאר דוכתי דהיכא דקעביד מצוה בודאי מקרי צריכא לגופא והה"ד הכא אבל מתקן כ' התוס' שם בדף ק"ו דמשום מצוה לחודא לא חשיב תיקון הוכרחו לומר דמתקן גברא

ג) אמנם בגוף קושי' תוס' דאיך יחלל שבת כדי שלא יחללו שבת לא אדע וכי לא משכחת לה להרגו ולא יחלל שבת ע"י שניים שעשו מלאכה למ"ד בשבת דף צ"ג דאפי' בזה יכול וזה יכול שניהם פטורין או ע"י גוי או בין השמשות לפמ"ש הר"ן בביצה ריש פ' המביא דלהרמב"ם דסובר ספק דאוריי' מה"ת לקולא בפ"ט מה' טומאת מת ובסוף ה' כלאי' והוי ספק בה"ש של ע"ש הוא מותר מה"ת א"כ משכחת לה ברודף לחלל תחילתו יום השבת וניתן להצילו להרגו בבה"ש וכיוצא לכך איצטרך קרא למעוטי וא"ש: מצוה תר"ב ל"ת שס"א

מל"ת שלא להשהות ברשותו מדה או משקל חסר שנאמר לא יהיה בכיסך אבן וכו' איפה ואיפה אעפ"י שאינו שוקל ואינו מודד בה אסור ולא נמנה רק ללאו אחד שהשני בא להשלי' הענין ועי' מ"ש בסדר קדושים ועל הלאו הזה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל החינוך כ' עוד טעם משום דניתן לתשלומין ולכאורה קשה ע"ז מ"ש מלקיחת משכון ל"ת תקפ"ה דלולי הוי נתל"ע הוי לקי ולא קרי לי' ניתן לתשלומין או להשבון וכמו שמבואר היטב במ"מ פ"ג ממלוה דין ד' דלא מקרי ניתן לתשלומין דלא מכח חיסור ממון נאסר וה"נ ולק"מ דנהי דהשהי' לית בי' חיסור ממון מ"מ הטעם שלא יבוא לידי חיסור ממון עיקרו משום חיסור ממון וא"כ נטילת משכון אינו משום סרך חיסור ממון וא"ש: מצוה תר"ג מ"ע רמ"ב

מ"ע לזכור מעשה עמלק שעשה לנו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק: מצוה תר"ד מ"ע רמ"ג

ומ"ע להכרית זרעו של עמלק שנא' מחה תמחה את זכר עמלק ועי' בחינוך שמזה בא המנהג שאנו קורין פ' זכור ועי' ברמב"ן בחומש ועי' מ"ש בתשו' אלא שגוף הדין צ"ע לי דנהי דקריאה בעינן דנפקא לן דזכור בפה אבל מנלן דבעי' בס"ת כשר דהרי כמה זכירות מנו מוני המצות שהם מה"ת ולא בעי' ס"ת ומ"ש זכירת עמלק ולכאורה נראה הטעם דכל דברי' שנאמרו בכתב אי אתה רשאי לאומרה בע"פ אבל עדיין קשה בס"ת חסר אעפ"י שהוא פסיל מ"מ לא מקרי בע"פ ותו דאדרבה לפי סברת תר"י המובאי' בב"י סי' מ"ט באו"ח עדיף טפי דאפשר לפי סברתו מותר לקרות פ' זכור אפי' בעל פה ומטעם זה ג"כ לא הבנתי דברי הפר"ח בסי' קמ"ג שרצה להביא ראי' מכה"ג ביוה"כ דקורין בו אם החסר בחומש אחר ויש לומר דשאני התם משום דמותר לקרות ג"כ בעל פה לפי סברת תר"י אמנם לפי סברת הריטב"א ראיתי המובא בס' קול הרמ"ז ביומא שם דוקא בעשור שבחומש הפקודי' מצד שכבר קרא באחרי מות אין צריך בזה להוציא רבי' ומותר לקרות בע"פ משא"כ באחרי עצמו וצ"ע: מצוה תר"ה ל"ת שס"ב

מל"ת שלא לשכוח מעשה עמלק שנאמר לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו ממנו הנה לכאורה משמע כמ"ש לעיל דס"ת בעי' וכן כ' הפרמ"ג בסי' קמ"ג דבפ' זכור דהוי מה"ת צריך ס"ת כשירה ואם נמצא מוטעת צריך להוציא אחרת א"כ ג"כ פשיטא לי דבעי' ס"ת כשרה ונראה דמוכח כן במגילה י"ח דיליף מגילה דאסור בע"פ מדכתיב כתוב זאת זכרון בספר ויליף זכירה זכירה ומנה דזכור בעי' בספר אמנם הרמב"ן בחומש פ' כי תצא כ' דמסתפק לי' בכונת מ"ע זו אם נימא שמצוה לקרוא פ' עמלק בציבור ונמצינו למדין מה"ת בשני' זכור וגו' והנכון וכו' שנספר לבנינו אחרינו דומי' דזכירת מרים היא המצוה אמנם בס' החינוך מצות תר"ג כ' ג"כ דמקרא זה אנו למדין לקרות בציבור והרמב"ם במנין המצות מצוה קפ"ט כ' שנצטוינו לזכור מה שעשה וגי' ונעורר הנפשות במאמרי' להלחם בו ומזה כבין למה עיקר המצוה בציבור כיון דהזכירה תכלית הוא המחיי' והמלחמה עם עמלק וכשם שמצות המלחמה עיקרו על הציבור כמ"ש תה"ד וברמב"ם סוף מנין עשה לכך גם הזכירה עיקר מצוה בציבור לא קיים המצוה אם לא קרא בציבור ולכך נסמכו ב' המצות בקרא מצות זכירה ומצות מחיי' להורות כשם שמחיי' עיקרו שייך בציבור שהם כח בידם למחות הה"ד הזכירה ומ"מ גם ביחיד נמי המצוה אם לא הי' אפשר בציבור וכמ"ש הרמב"ן ובזה מיושב דברי הרא"ש שכ' בברכות פ"ג שאכלו דפ' זכור בעי' עשרה

ב) והנה מצוה זו אנו מחוייבין לקרות בציבור פעם אחת בשנה והטעם אמרי' בפרק אלו מציאות דאבידה משתכחת בי"ב חודש וכן על המת נגזר גזירה שבתוך י"ב חודש ישתכח וכאן צותה לנו התוה"ק שלא תשכח ובודאי צריכים לזכור פעם אחת בכל שנה ושנה, ופעם אחת שאל הרב מו"ה משה מעיר חדש שאח"כ נסע לאה"ק שבשנת העיבור יהי' יותר מי"ב חודש, והשיב מרן זצ"ל בעח"ס שהיא באמת מתכווין לצאת בפ' תצא על תנאי. וכאך ראוי לנו לעשות: פ' כי תבא ג' מ"ע ג' ל"ת מצוה תר"ו מ"ע רמ"ד

מ"ע לקרא פ' בכורים כשמביא בכורים למקדש שנאמר הגדתי היום לד' אלקיך כו' במצוה זו כבר הארכתי לעיל בפ' משפטים מצוה צ"א ולכך כתבתי פה בקצרה ואבאר מקצת מצות קריאת בכורים שחייבים אנו לקרוא את הפרשה ואינו שולח ע"י שליח אלא שמביאו בעצמו כבר כ' התוס' רי"ד דבמעשה הגוף אינו יכול לעשות שליח והסביר כן כי המצות הגוף צריך לפעול על האדם כגון תפילין צריך שישעבד א"ע להשי"ת וכן בשאר מצות הגוף משא"כ במצות שאינן בגוף כגון תרומה אז לא הקפידה תוה"ק שיפעול על אדם רק שיהי' לכהנים ג"כ חלק. וכן אני מסביר כאן דמצות בכורים צריך שיפעול על אדם לכך לא יכול לעשות שליח להקרות. וכבר כתבתי לעיל דלכאורה גם על קנין פירות ראוי' לקרות פ' בכורים שהרי עיקר נתינה לישראל הי' רק קנין פירות כמ"ש א"י מוחזקת הוא לנו מאבותינו, כמו שהארכתי לעיל בזה עיי"ש במצוה צ"א. והיכא אמרי' דקנין הגוף הוא עיקר דוקא כשהקנין הגוף הוא סותר את קנין פירות אבל היכא שהקנין הגוף אינו סותר קה"פ וע"י קה"פ נשלם קנין הגוף בכה"ג ודאי מקרי נתינה גם לר"ל ובזה אמרתי ליישב הרמב"ם דפסק אין ברירה ואפי"ה פסק קנין פירות לאו כקנין הגוף ואיך יכול לומר אשר נתתה לנו כר' יוסף בגיטין מ"ח. ואמרתי דהיכא אמרי' לא כקנין הגוף דוקא היכא דסותרים זא"ז לאפוקי בכה"ג באחים שנ' שנה שייך לזה ונ' שנה שייך לזה ואינו סותר א"ע אז בודאי אמרי' דקנין פירות הוי כקנין הגוף, לאפוקי ר"י דקרי' לי' לקוחות בכה"ג ודאי מקרי כסותרים זא"ז ואז לא אמרי' דקנין פירות כקנין הגוף, ועי' בר"ן נדרים כ"ט דסבר דקנין לזמן מקרי רק קנין פירות

והנה הרמב"ם פסק דגר מביא וקורא בה' בכורים פ"ד הלכה ב' עיי"ש במ"ל שהקשה על הרמב"ם מדבריו דפסק בסוף ה' מע"ש דגרים אינם מתוודים שאין להם חלק בארץ. וגם הלשון בהרמב"ם שם בה' בכורים שאמר ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ, ואני אמרתי בודאי קנין הגוף הי' נמי לגר מכח אב המון גוים נתתיך, אבל קנין פירות לא הי' לו אבל כשנתגייר בודאי הי' לו גם קנין פירות ושפיר יכול לומר אשר נתת לי, אבל בווידוי מעשר שכתב אשר נשבעת לאבותינו ושם נאמר ישראל בודאי שם הגרים אינן בכלל מצוה תר"ז מ"ע רמ"ה

מ"ע להתודת לפני ד' ודוי מעשר שנאמר ואמרת לפני ד' אלהיך בערתי הקודש מן הבית, ואין מתודין ודוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני, דהיינו במנחה ביום אחרון של פסח של רביעית ושל שביעית שנאמר כי תכלה לעשר כו' ברגל שכל המעשרות כלין בו ומתודין ודוי זה בכל לשון: מצוה תר"ח ל"ת שס"ג

מל"ת שלא לאכול מעשר שני באכילות שנאמר לא אכלתי באוני ממנו: