מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קטו

רבא שם ביבמות י"ג פליג עלי' דר' ירמי' דלכ"ע מיתה מפלת וא"כ אכתי עמדה קושי' התוס' לרבא. והנה הנ"ל הוסיף לאמור דהא דקאמר הש"ס דצרת ערוה דממעט רחמנא ל"ל א"ש אפי' למ"ד נשואין הראשונים מפילין וליכא למימר דאיצטרך במתה הערוה ואפי"ה נשארת צרת ערוה משום נשואין דא"כ גם מכח ב' יבמות נשארת דכמו דאמרי' לדידי אם הי' בשעת נשואין צרת ערוה אסורה לעולם ה"ה אם הית' פעם אחת ב' יבמות לפי סק"ד זו לעולם נשארת באיסורה ואכתי ל"ל צרת ערוה תיפוק לי מכח ב' יבמות עכ"ל ולא נראה לי דא"כ למ"ד נשואין מפילים והי' לו בנים ואח"כ מתו היא נשארת באסורה דבשעה שהי' לו בנים היא ערוה אשת אח ושוב נשארת באסורה וזו אי אפשר דהרי מקרא מלא נאמר וכי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו מבאר דאם לא הי' לו בנים בשעת מיתה איכא מצות ייבום ועכ"ח כיון דאין האיסור בעצמה אכתי מצות ייבום מתלי תלי' וקאי עד שעת מיתה אפי' למ"ד נשואין מפלת מיהו אפשר דבנים עדיפא אבל אכתי הרי תוס' ביבמות למ"ד ע"א ד"ה ונאסרה וכו' כ' דדוקא לענין צרת ערוה אמרי' כיון דנאסרה פעם אחת אבל לענין אחות אשה לא אמרי' כן ונראה מתוס' דוקא לענין צרת ערוה גזיה"כ ואשה אל אחותה לא תיקח לצרור להיות הצרה כמו הערוה וכמו הערוה אין לו היתר כך הצרה אין לה משא"כ באחות אשה לאחר מיתת אחותה דהתורה הותרה בפי' דהרי' כתיב בחיי'

ועכ"פ לפי דברי התוס' משמע דוקא לענין צרת ערוה אמרי' כן וא"ש בב' יבמות לא אמרי' כן ולכאורה באמת דברי התוס' תמוהין שהרי ביבמות ק"ט ע"א אמרי' לר"א דאי נשואין מפילין אם היתה פעם אחת גרושת אחיו נשארת באיסורה ואיך כ' התוס' דוקא בצרת ערוה מיהו יש לחלק דשם גבי גרושת אחיו עדיין שם גרושת אחיו עלה וכיון דנשואין הראשונים מפילין ועדיין שם זה עלה נשארת באיסורה ואדרבה יש ראי' לזה מיבמות דף מ"א ע"א דאמר טעמא דר"א משום דל"ח בשעת נפילה ועכ"ח היינו משום דשם גרושת אחיו עליה ועיי"ש ברשב"א וא"כ גם משם משמע דאפי' נשואין ראשונים מפילין מ"מ אי משכחת לה גוונא דהותרה הותרה ולכל הפחות אם בשעת נשואין היתה חזי' ליבום ושוב נדחת וחזרה והותרה לדידן דקיי"ל כרב הוא עולה ליבום א"כ בב' יבמות דודאי לא לקחם בבת אחת ואי אפשר לצמצם א"כ הראשונה שהותרה ושוב אי נדחות ע"י יבמה שני' והותרה ע"י מיתתה אכתי בת ייבום הוא ולענין גרות עכ"ח אין חילוק בזה דאל"כ קשי' לי' מאי פריך לעיל דף י"ג ע"א ממתני' דמשמע אפי' כנס ולבסוף גירש או מת נתחייבו הא מתני' ריש יבמות תנן ולו הי' אשה אחרת משמע דהצרה לקח מעיקרא וא"כ כבר הותרה ונאסרה ולכן שוב אם בשעת מיתה א"כ ערוה הצרה מותרת משא"כ לקמן בפ"ד אחין דמיירי בכנס אח"כ ונידחת מעיקרא ולכן אין היתר לה וא"כ מאי פריך אליבא דרב וצ"ע ועכ"ח צריך לומר דצרת ערוה שאני דהכתוב השוה צרה לערוה וכמש"כ התוס' הנ"ל

ועפ"י האמור לחלק בין היתה חזי' בשעת נישואין או לא נראה לישב דעת הגאונים המובאים בתה"ד סי' רכ"ג שכ' לחלק במומר אפ הי' יבם מומר בשעת נישואין או לא והתה"ד הקשה עליהם דמ"מ סוף סוף אתא איסור ומפקא זיקה ונראה דכונתם דחיישי' אולי יחזור אח"כ בתשובה ובשלומא אי מיתה מפלת כיון שאז הי' מומר ואין אני קורא יבמה יבא עליה שוב אין כאן חיוב משא"כ אי נשואין מפילין והיתה אז ראוי' ושוב נשתמד אי אח"כ יחזור בתשובה הוי לי' יבמה שהותרה וחזרה ונאסרה דאם הותרה אח"כ חזרה להיתרא הראשון לפי מאי דקיי"ל כרב וא"כ גם למ"ד נשואין הראשונים מפילין יש לומר כן וכדמוכח מהש"ס א"א הנ"ל. אמנם גוף דברי רב קשי' לי הא בסוכה דף ל"ג קמבעי' לי' אי נראה ונדחה חוזר ונראה והוי איבעי' דלא איפשטא ואדרבה דיחוי מעיקרא קאמר דלא הוי דיחוי וכאן נאמר בהיפך ונהי דגלי קרא דדיחוי מעיקרא יהי' דיחוי מכ"ש נראה ונדחה לפי הש"ס דהתם וצ"ע. והרמב"ם והש"ע באו"ח סו' תרמ"ו פסקו אפי' נראה ונדחה חוזר ונראה עיי"ש מיהו לפי דברי הרשב"א ביבמות שם דודאי מצוה ליכא מ"מ ס"ל לרב דאינו נאסרה א"ש עיי"ש ואפשר דטעמא דרב מהכא עיי"ש

ד) והנה המצוה אם אינו יכול לייבם אז חולצת ואנן קיי"ל כמ"ד דחליצה קודם וגם בש"ע יש דיעות בזה ולענין חליצה קי"ל דבעי' דוקא כוונה ועי' בח"צ בסי' א' דכ' דהאי כוונה הוא כעין כוונת קנין, ובסברות ח"צ הנ"ל אמרתי ליישב איזה קושיות, ביבמות דף ק"ב ע"ב אמרי' דאין חוששין שמא חלצה לאחד מהן כו', והא תניא גו' חליצתה פסולה, ועי' בריטב"א שהקשה דקארי לי' מאי קארי הרי גם בעלמא חליצתה פסולה ופסלה מן האחין ונלענ"ד ליישב דעוד הקשה תוס' לקמן דף ק"ד ע"ב ד"ה והא דלמה לי למעט קטן וקטנה מקרא תיפוק לי' דאינם בני כוונה ולשיטת ח"צ הנ"ל דמשום קנין בעי כיונה א"כ איכ"ל דנ"מ בדעת אחרת מקנה אותן דלא בעי' קנין כוונה. ובקצות החושן רל"ה הקשה עליו א"כ אמרי' דחליצה פסולה עד שיתכוונו שניהן הא אם רק הוא כיוון הוי אצלה דעת אחרת מקנה ולא בעי כוונה ולענ"ד ליישב מרן הגאון זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' שי"ג כ' דהא דמהני דעת אחרת היינו מידי דהוא זכות אבל במכר דלפעמים הוא חוב לא מהני דעת אחרת וא"כ ה"נ בחליצה לפעמים רחמא לי' וחוב הוא לה ולכך אינו מועיל כאן דעת אחרת מקנה ותי' הח"צ בקטן וקטנה משכחת לה היכא דבלא"ה הם אסורים זה לזה כגון חייבי לאווין אבל מסתמא היכא דשרי' ומשום לא פלוג מדרבנן אפי' בחייבי לאווין בעי' שיכוונו שניהם, אמנם זה א"ש אם חלצה בלי כוונה אינו פוסלת אבל אי חליצה בלי כוונה פוסלת לעולם היא אסורה א"כ זכות הוא לה ועמדה קו' הקצות החושן הנ"ל וא"כ מיושב היטב קו' הריטב"א הנ"ל דל"ק סובר הטעם כוונה כח"צ והקשה שפיר אבל אידך לישנא סובר כאידך פוסקים דטעם כוונה הוא כוונת מצוה וא"כ שפיר איכ"ל דפסולה ופוסלת כנלענ"ד

ה) אמנם אמרתי ליישב דאיכ"ל דגם הל"ב סובר כח"צ ואפ"ה ל"ק קו' הקצות החושן דכבר כ' שם מרן זצ"ל בתשובה הנ"ל דדעת אחרת מקנה מהני רק מטעם שליחות וחליצה קיי"ל דליתא בשליחות ולכך אינו מועיל דעת אחרת מקנה ונהי דח"צ כ' ליישב קו' התוס' דאיצטרך לימוד על קטן וקטנה משום דעת אחרת מקנה אותן היינו דלא נטעה כן אבל לפי האמת דפסול בקטנה איכ"ל משום דבחליצה אינו מועיל ואינו שייך דעת אחרת מקנה משום דליתא בשליחות כנלענ"ד

ו) והנה ביבמות פ' מצות חליצה איתא מצות חליצה בשלשה ואפי' שלשתן הדיוטות והנה הרמב"ם כ' דבדיעבד אפי' אם הי' עם הארץ שלא ידעו להקרות כשרי' וא"כ קשה מתני' היכא מיירי אי לכתחלה בעי' מומחי' ובדיעבד הא כשר אפי' באינם יודעי' לקרות ולכך נראה הא דכ' הרמב"ם דהדיוטות כשרי' דוקא בשעת הדחק היינו לא דבעי' מומחין אלא דאנן קיי"ל בח"מ סי' ג' דאע"ג דלענין ממון קיי"ל דסגי' בג' הדיוטות מ"מ לדעת הרמ"ה בטור שם בעי' ג' דגמירי אע"ג דלא סבירי ולדעת הרא"ש לכל הפחות בעי' חד מג' יהי' גמיר והרי חליצה הוי כדין משום כתובה דבעי למשקל ואמאי כשר אפי' בהדיוטות דלא גמירי כלל ונראה להרמב"ם דמתני' מדאורייתא ואפי' לכתחלה קאמר דכתובה דרבנן אבל לדידן דלא גרע מדיני ממונות כיון דאיכא כתובה למשקל ולכך לא סגי בהדיוטות לגמרי וצריך לכה"פ גמירי

ז) והנה בתוס' ד"ה מצות חליצה כתבו דאפי' לא ידעו שאר הדינים כשרי' דיכולי' לשאול וזה תימה מלתא דלא רמי' קיי"ל ביו"ד סי' א' דלא מהני בשוחט קודם שלמד דישאל אח"כ ושוב ראיתי בס' נחלי דבש על ה' חליצה וצ"ל שהיבם עצמו הוא גמיר ויודע אלא שהוא אינו נאמן ע"ז אלא מכח שהם יכולים לשאול והוי כמלתא דעבידא לגלויי' דאיכ"ל דע"א וכן בעל דבר בעצמו נאמן ועי' בס' נחלי דבש שהאריך ולענ"ד קשה מאוד שיטת התוס' מהא דאמר רבא בסוף פרקין דעדי' שראו החליצה יכולים לכתוב כיון שאין חולצין אלא א"כ מכירין ולב"ד טועין אין חוששין וקשה לדברי תוס' איך יכולין לכתוב כיון דהב"ד אין צריכי' לידע הדיני' א"כ הם הדיוטות שאינם יודעי' הדיני' ואיך יסמכו העדי' עליהם לכתוב וצ"ע ולענ"ד זה ראי' גדולה לדברי הנמק"י דצריכין לידע הדיני': מצוה ת"ר מ"ע רמ"א

מ"ע שהרואה רודף אחר חבירו להורגו שיצל הנרדף שנאמר וקצותה את כפה: מצוה תריא ל"ת ש"ס

ומל"ת שלא לחוס על הרודף שנאמר לא תחוס עינך והנה קיי"ל דאם יכול להציל את הנרדף אם יחתוך אחד מאבריו של הרודף אינו רשאי להמיתו והמ"ל בסוף ה' חובל ומזיק פ"ח דין יו"ד הביא בשם הריב"ש דהנרדף עצמו יוכל להרגו אפי' ביכול להציל באחד מאבריו א"כ אכתי קשי' דקים לי' בדרבה מיני' ויש ליישב עפ"י דברי תוס' בכתובות דף למ"ד ע"א בד"ה רב אשי שכ' בשם הריב"א דממון לזה ונפשות לזה חייב מיהו רודף חייב לכ"ע ולכך פטור וא"כ א"ש כיון דביכול להציל באחד מאבריו רק לדידי' הוא בר מיתה וא"כ כאן בסנהדרין דף ע"ד שהקנס לאביה וחייב מיתה הוא לה לכך א"ש דחייב

ב) והנה המ"ל בפכ"ד מה' שבת דין זי"ן מספקא לי' אי בעריות דניתן להצילה בנפשו אי גם בשבת כן ולכאורה קשה מהיכא תיתי דכל מצוה שדוחה שבת בעי' קרא מיהו יש לומר דהרי ברוצח כ' המ"ל דפשיטא לי' דניתן להצילו אפי' בשבת כמו כל פ"נ דדוחה שבת וכדדרש נמי בסנהדרין דף ע"ב ע"ב דאין לו דמים ואפי' בשבת וא"כ כיון דילפי' מקרא דעריות דומה לכאשר יקים איש על רעהו וכו' ואתקש לרציחה א"כ אין היקש למחצה ולגמרי איתקש דאפי' בשבת