מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קיד

אבל שם בסנהדרין קאי אליבי' דלישנא דיליף לה מלעשות וא"כ לפי תי' זה בעי' מעשה ממש ועכ"ח ס"ל דעקימת שפתים הוי מעשה ממש ופריך שפיר. ומה שהקשה המעיי"ח ל"ל קרא בב"ב פ"ח ע"ב מכנפשך למעוטי דאינו עובר בלא תחסום אם חוסם לאדם בשעת מלאכתו תיפוק לי' מדרש שדרשו בב"ק נ"ד דנהי דילפי' שור שור משבת ואיכ"ל דגם אדם בכלל מ"מ ממעטי' מלמען ינוח למעוטי להנחה הקשתיו וכו' ועיי"ש בתוס' ד"ה ה"א וכו' וא"כ ה"כ ל"ל קרא בפ"ע למעוטי שאינו עובר בלא תחסום. ולא אדע מה קשיא לי' הא שם בב"מ אמרי' דאי לית לן קרא דכנפשך הו"א שעובר באדם לא תחסום מק"ו מבהמה שאינו מצוה עלי' להחיותו עיי"ש עוד וא"כ שפיר איצטרך מיעוט בפ"ע

ב) אמנם דעת הרי"ף וסייעתי' בסנהדרין דף ס"ה משמע בדרך אחר דאפי' דיבור דלא מתעבד מעשה על ידו אפ"ה כל שצריך לדיבור ההיא עקימת שפתים מקרי מעשה אלא א"כ הוא דבר שאפשר בלא עקימת שפתים כלל כגון עדות העדים שאפשר שאחר יעוד לפניו והעד הזה יקבל דברי האחר כן פי' החי' הר"ן ושיטת הרב המגיד ושיטת רי"ף הנ"ל הם סוברים דלא קיי"ל כר' יוחנן דאמר בדיבורא קעביד מעשה ולכך צריכים לאמור או משום עקימת שפתיו עצמו הוי מעשה או כשיטת הרב המגיד אבל ר"י לעצמו לכ"ע מצי למימר דסבר כפי' שלישי כפי' תוס' דע"כ לוקה דבדיבורא קעבד מעשה ולכך נקרא חסמה מעשה דר"י לשיטתי' דהוא הוי מעשה וא"כ א"ש קושית הגמ' בסנהדרין מעדים זוממין דשם הקשה לר"י ולר"י הוי הטעם משום דבדיבורא קעביד מעשה ושם בעדות נמי הוי בדיבורא קעביד מעשה ושפיר קמדמי להדדי

ג) והנה הש"ך בח"מ סי' של"ח תמה טובא על הב"ח שכ' דהטוש"ע נקט בכל הנך אבעיות בב"מ דף צ"א ע"ב דישב לה קוץ ואינך דאסור ואינו לוקה וכ' הב"ח דנ"מ בהא דאינו לוקה דאם הי' לוקה הי' פטור מתשלומין. והש"ך תמה דהא דקיי"ל כר"פ דגבי חוסם לוקה ומשלם משום דמשעת משיכה נתחייב במזונותי' ותו דהא בלא אתרו בי' אין מלקות פוטר והה"ד בזה"ז אין מלקות פוטר עיי"ש. ולענ"ד עוד תמוה על הב"ח דאם הי' האמת כדבריו דחיוב מלקות פוטר מתשלומין א"כ כיון דלא נפשטו האבעיות דלעיל וא"כ אפשר דמחוייבים במלקות וכיון דס"ל להב"ח דחיוב מלקות אפי' בלא אתרו בי' פוטר א"כ כיון דהדבר ספק המע"ה ויהי' פטור מלשלם ואיך פסק הב"ח בהיפך דלכך קאמר דאסור ואינו לוקה שעי"ז הוא מחוייב לשלם, וקו' הש"ך יש ליישב דהש"מ הקשה דמאי קאמר דמשלם ד' קבין הא אם ירצה יכול להאכילם פקיעי עמיר ותי' היינו אם מאכילן אבל אם חסמה קנס אותו לשלם ד' קבין תבואה ולפי"ז קשה מאי תי' ר"פ שם דמשעת משיכה נתחייב הא משעת משיכה נתחייב רק בפקיעי עמיר רק בשעת חסימה ושוב נימא קים לי' בדרבה מיני' וצ"ל דמיד כשחסמה קודם דישה כבר קנסו אותו לשלם ד' קבין ואח"כ כשדש בה נתחייב מלקות וכ"ז לעיל דמיירי שחסמה ודש בה שפיר איכ"ל כנ"ל אבל גבי ישב לה קוץ ואינך דלא הי' חסימה וא"כ משעת משיכה נתחייב רק בפקיעי עמיר ובשעת דישה נימא דקנסו אותו בד' קבין ע"ז שפיר אמר הב"ח דראוי' לומר דקים לי' בדרב' מיני' ולא בעי' לשלם ד' קבין לפיה עיי"ש וכיון כנ"ל דנהי דצריך לשלם לה מזונות מיהו ד' קבין לא צריך וא"ש. ועפי"ז יש ליישב גם קושי' שני' דודאי גם הב"ח מודה דחייבי מלקות שוגגין או לא אתרו בי' או בזה"ז אין פוטרין אלא דס"ל דזה שייך אם התשלומין הוא מן הדין אבל בכה"ג דהוא רק קנס וכיון שבזמן שהי' סמוכין והי' הדין דלוקה לא קנסו ולא הי' חייב לשלם רק מאכל פקעי עמיר נהי דבזה"ז אפשר לגזר מ"מ כיון דבזמנם לא קנסו ממילא נשאר הדין על עיקר הדין ואנן לא קנסי' ולא גזרי' וא"ש גם קושי' שני' של הש"ך ועפי"ז יש ליישב קצת מה שהקשתי כיון דבזמנם נמי הי' ספק ולא הי' לוקה שוב איכ"ל דקנסו לשלם ד' קבין

ד) שם בתוס' ד"ה דש באווזין וכו' כיון דבעי' ריב"י דומי' דשור ועי' במהרש"א דמנ"ל לפ"ז להקיש חוסם לנחסם כיון דאצטרך לאשמעי' דומי' ותי' דבאמת לריב"י פליג ע"ז וזה קשה דהרי גם בפועל ס"ד לריב"י כן ועכ"ח דיליף משור ומשום דמקיש חוסם לנחסם וכפרש"י בד"ה כי שור וכו' ולכך נראה כפי' מהר"ם. ועוד יש ליישב עפ"י מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שכל הדרש של היקש חוסם לנחסם הוא משום דהוי לי' למכתב לא תדוש שור חסום כיון דהאיסור אין החסימה אלא הדישה עיי"ש ובודאי לעיל פ"ט רע"א נקנו הש"ס לישנא דהוי לי' למנקט לא תדוש בחסימה מיהא שם איכ"ל כן לרבנן אבל לריב"י דאצטרך שור שפיר נוכל למדרש חוסם לנחסם מכח דלא נקט לא תדוש בשור חסום והנה ברש"י ב"מ דף ד' ע"א נראה דס"ל דאיסור לא תחסום אפי' התבואה אינו של ישראל אבל בתוס' משמע דוקא אם הוא של ישראל: מצוה תקצ"ז ל"ת שנ"ט

מל"ת שלא תנשא אשת המת בלא בנים לזר שנאמר לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר, ומדכתיב לא תהי' אמרי' ביבמות דף צ"ב דאין קדושין תופסין עיי"ש: מצוה תקצ"ח מ"ע רל"ט

מ"ע לישא אשת אחיו שמת בלא בנים שנאמר כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו יבמה יבא עליה: מצוה תקצ"ט מ"ע ר"מ

ומ"ע שתחליץ היבמה נעל היבם אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו כו' וחלצה נעלו מעל רגלו וכו' והרמב"ן בסוף השגותיו כ' שהרמב"ם שכח למנות הלאו שדרש שאחר חליצה אסורה לאחיו לייבם שנאמר אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה והמעיי"ח כ' דהרמב"ם לטעמי' שכ' בפ"א מיבום דין י"ב שזה מד"ס. עוד הא דלא מנו שאם יבם האחת שאסורה השני' משום ביתו אחד בונה ולא ב' או בעשה או בלאו עי' בתוס' יבמות י"א ד"ה חד כו' וכ' דהתם הפי' דלולי קרא הוי בכלל אשת אח שלא במקום מצוה והמיעוט בא לנתקו שלא יהי' אלא בעשה או בלאו ומזה הקשה למאן דסובר בסי' קס"ה שגם בחליצה אסור לחלוץ נמי לשני' עי' בב"ח שם א"כ תיקשי דלימני זה למ"ע או ללאו בפ"ע

ב) והנה אפי' היו לו נשים רבות אינו רשאי לייבם אלא אחת, וביבמות מ"ד ע"א פריך הש"ס דלמא אם יש לו נשים רבות אין כאן יבום כלל ופריך א"כ צרת ערוה דאסר רחמנא ל"ל ודחי סד"א ערוה אבראי קאי וכאילו אינו אשתו אבל שתי יבמות אכתי דלמא אין כאן יבום כלל ומשני דכתיב יבמתו יבמתו ב' פעמים ותוס' הקשו דל"ל יבמתו ב' פעמים תיפוק לי' מדאיצטרך קרא על צרת צרה ושם לא שייך דאבראי קאי ותירצו דמשכחת לה דאסירה עליו בעשה או בלאו ומקשין דאכתי עמדה קו' התוס' לר"ע דסובר דאין קדושין תופסין אפי' בלאוין ועשה א"כ אי אסורה בעשה הוי' לי' ערוה ועכ"ח דאינו אסורה א"כ תיפוק לי' מצרת צרה ול"ל יבמתו יבמתו ובפרט לר"ע לשיטתי' לא צריך יבמתו יבמתו להא דדרשי' ביבמות כ' דיש יבמה דעולה לחליצה ולא ליבום דהיינו חייבי לאוין דהא לדידי' חייבי לאוין ערוה הם וא"כ קשיא ל"ל יבמתו יבמתו לדידי'. ונלענ"ד ליישב דלכאורה קשיא לי מאי קאמר דא"כ צרת ערוה דמיעט רחמנא ל"ל דנהי דמוכח דלולי דמיעט צרת ערוה היינו אומרים שתי יבמות מתייבמת חדא מ"מ אכתי יש לומר השתא דגלי לן קרא דצרת ערוה אסורה לייבם יש לן לומר דב' יבמות ג"כ אינו מתייבמת שום אחת דהא ילפי' אחת מהשנים נשארת ערוה עליו ואסורה לייבם דילפי' מקרא דבית אחד הוא בונה וא"כ הו"א דשני' הוי צרת ערוה ומנ"ל דמתייבמת אידך ואין לומר דב' יבמות לא דמי' לצרת ערוה שהרי אחת מהשניים שנאסר אינו אסורה מחמת עצמה אלא מחמת אידך וא"כ לא דמי' לערוה מ"מ עדיין תיקשי על התוס' מאי הקשו תיפוק לי' מצרת צרה ומאי קו' דנהי דמוכח דלולי קרא דצרת צרה הוי אמרי דב' יבמות מתייבמת מ"מ השתא דמ"ע קרא אפי' צרת צרה דאפי' אינו מחמת עצמה ערוה עליו אלא מחמת חברתה אפ"ה אוסרת צרתה וא"כ הו"א דהה"ד אחד מב' יבמות דנעשית ערוה ע"י חבירתה היא גופא תיאסר לחברתה ואצטרך יבמתו יבמתו ומאי הקשו מיהו יש לומר דקו' התוס' א"ש לדידן דקיי"ל כר' יוחנן לעיל ביבמות דף יו"ד ע"ב דיבמה שני' לית בה איסור כרת אלא לאו או איסור עשה לדעת הרמב"ם דפסקו בש"ע אע"ז סי' קס"ב וא"כ לא הוית ערוה וליכא למימר דהו"א למעט אידך מיבום משום צרת ערוה ועכ"ח אי הו"א דלא לבעי יבום היכא דאיכא ב' יבמות הוא משום דקרא לא מיירי בכה"ג אלא היכא דאיכא בית אחד וכיון שכן שפיר הקשו תוס' מצרת צרה וכ"ז לדידן אבל לר"ע דס"ל דחייבי עשה ערוה מקרי א"כ שפיר י"ל דלבתר דגלי קרא צרת צרה אסורה הו"א דב' יבמות א"א לייבם אפי' חדא דאחת השני' הוי לי' חייבי עשה ואידך הוי צרת ערוה ולכך איצטרך יבמתו יבמתו ואיש היטב דלר"ע לשיטתי' בלא"ה לא קשה קו' התוס' רק לדידן שפיר תי' התוס' דמשכחת לה בחייבי עשה וא"ש

ג) והנה שמעתי תי' מהרבני המופלג מו"ה מרדכי ליב קליין ני' דתי' קושי' הנ"ל דביבמות דף י"ג ע"א תי' ר' ירמי' תברא וכו' דיש פלוגת' דתנאי אי נשואין הראשונים מפילין או מיתה מפלת וא"כ נ"ל דר"ע סובר נשואין מפילין א"כ משכחת לה צרת צרה באח הראשון שמתה הערוה ונשארת הצרה ולאחר מיתת הערוה לקח עוד אשה והוא צרת צרה והצרה הראשונה כיון שאסורה על אחיו איכ"ל כתי' הש"ס דהו"א ערוה אבראי קאי ואצטרך יבמתו יבמתו וא"ש הא. ואם אמנם שדבר שכל אמר מ"מ אינו מספיק לתרץ קושי' הנ"ל דהרי