מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קיג

דרש טעמא דקרא ובעלמא דרש דלמא שאני הכא דלא אפשר לי' למדרש טעמא דהרי אמרו שם קי"ג ע"א דלא תחבול בבית משמע ולפי טעמא דקרא עכ"ח האיסור אפי' במנתח נתוחי ולכך לא דרש ולעולם בעלמא דרש ונראה בעזהי"ת דעיקר קו' הש"ס לר"ל ומכח כ"ש אבל לר"י באמת איכ"ל כנ"ל ובזה מיישב הרמב"ם מקו' הלח"מ דהקשו כאן בפ"ג ממלוה פסק הרמב"ם דאחד עני' ואחד עשירה ממשכנין ועכ"ח לא דרש טעמא דקרא ובה' איסורי ביאה פ"י פסק כר"ש עיי"ש ולהנ"ל אע"ג דבעלמא דרש כאן לא דרש ומטעם הנ"ל. ובלא"ה הרמב"ם פסק רק להקל לא דרשי' ולא סמכי' אטעמא דקרא כמ"ש לעיל הואיל ויש כמה טעמי' לכל מצוה ול"ת אבל להחמיר פסק דרשי' טעמא דקרא כמ"ש הגאון מרן חת"ס סי' רנ"ד

ולכאורה יש עוד להקשות האי פריך הש"ס שם ר"י אדר"י דלמא בעלמא דרש אבל כאן ס"ל כרשב"ג לעיל דף קי"ג דאפי' אצטלא יפה אינו רשאי ליטול ממנה דכל ישראל ראוי' לאיצטלא וסובר ג"כ מסדרין ולפי"ז לדעת הר"ן ורמב"ן דמיד בשעת נטילת משכון מסדרין והקשו א"כ איך משכחת חזרה ותי' בעבר ולקה או באיצטלא יפה דנוטלין ממנו ונותנין הראוי' לה וא"כ אי אמרי' תרוויי' לא משכחת לה לומר טעמא דקרא משום חזרה דממ"נ אם היא משכון שצריכא לה אין נוטלין מיד ומסדרין להו אי אין צריך לה אין מחזירין ועשירה היא ומשכנין לכך לא דרש טעמא אפי' עשירה ממשכני' וכ"ת א"כ האי מ"ע דהשב ול"ת דלא תשכב היכא משכחת לה או בעבר או בדברי' דלא שייך כל ישראל בני מלכי' כגון מחרשתא דכספא כמ"ש הש"ס בב"מ קי"ג ע"ב וצ"ל דאכתי הא בלא"ה האי קרא מיירי בעבר בלא"ה איסור דהא מוקי לקרא בב"מ קי"ג לעבור בב' לאוין וא"כ דלמא מיירי נמי בעבר ומשכנה אפי' במקום דמן הדין מסדרין

ד) והמעיי"ח הקשה דברי החינוך אהדדי דכאן השיג על דברי דפסק הרמב"ם דאם נשרף לוקין והקשה עליו דאינו לוקה ומשלם ולעיל סי' תקפ"ג הביא דעת הרמב"ם בסתמא ולא השיג עליו ולענ"ד אפשר ליישב דלעיל כתיב לא יחבול וכונתו לא יחבול החובל יהי' מי שיהי' אפי' שליח ב"ד וא"כ משמע דשליח החובל עובר בלאו דלא יחבול אבל כאן בבגד אלמנה כתיב לא תחבול וקאי על המלוה והוא עובר וכן נראה מלשון החינוך עצמו דלעיל כ' ל"ש בעצמו ול"ש ע"י שליח ב"ד וכאן לא כ' כן וא"כ לעיל שפיר איכ"ל דהחיוב מלקות קאי על השליח דהשליח אינו משלם דכ"ז שהוא קיים היא ניתן להשבון ואפי' שליח אינו עובר משא"כ כשנשרף דהפטור רק כל המשלם אינו לוקה והשליח אינו משלם אבל כאן בבגד אלמנה דקאי על המלוה שפיר קשיא לי': מצוה תקצ"ב ל"ת שנ"ו

מל"ת שלא לשוב לקחת עומר ששכח בשדה שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו: מצוה תקצ"ג מ"ע רל"ז

ומ"ע להניחו עומר השכחה לעניים שנאמר לגר ליתום ואלמנה יהי' והנה אם עבר ולקחו אינו לוקה מפני שניתק לעשה שיכול לתנו לעניים אפי' טחנו ואפאו יכול לתנו לעניים ואם א"א לו לקיים העשה כגון שנשרף לוקה: מצוה תקצ"ד מ"ע רל"ח

מ"ע להלקות המחוייב מלקות שנא' והפילו השופט לפנו והכהו כדי רשעתו במספר ארבעים. והנה בכל הלאווין קיי"ל דאין לוקין אלא דומי' דלאו דחסימה שיש בו מעשה ושאר ענינים אמרי' דבעי' דומי' דלאו דחסימה, ופעם אחד הקשה אותו הרב הגדול המנוח מו"ה דוד צבי זצ"ל חתן מרן הגאון בעח"ס זצ"ל דא"כ מאי אמרי' לרבא כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא הא לא דמי' לחסימה דשם נשאר המעשה שעשה משא"כ היכא דהמעשה לא נשאר כגון ממיר מנלן דלקי, ואני אמרתי לתרץ דהנה זה ידוע דיש כמה מיני עבירות ובוודאי ליכא שום הו"א דכל העבירות יהי' שווים בפגימתו בנפש בוודאי עבירה גדולה פוגם יותר בנפש מקטנה, אבל מה שעבר על מה דאסר לן הקב"ה זאת הוא בשוה לכל העבירות כי זה אסר לן רחמנא וזה אסר לן רחמנא, וז"ש רבא הא דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנא בכל העבירות דהם שוות ועל גוף העבירה יקבל עונשו אח"כ מה שפגם בנפשו או יתקן ואח"כ אפי' בחייב מיתות אמרי' דיומתו דשם אמרי' קים לי' בדרב' מיני'

ועכ"פ על כל עבירה מחייבים עליה מלקות הוא משום דחטא כנגד הש"י ועבר על מימרא דרחמנא, ועד"ז אמרתי ליישב בדרך הגדה מה שאמרו חז"ל במכות כ"ב ע"ב כמה טפשאי שאר אנשי דקיימי מקמי' ס"ת ולא קיימי מקמי' גברא רבה דאלו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא, ומה שמסיים בצרי חדא זה אינו מובן וכי רבנן בצרו הלא הוא דרשא גמורה, ואמרת ע"ד הגדה שאמרו למה ילקה ארבעים י"א משום דפגם בס"ת דניתן במ"ם יום וי"א הטעם דפגם בבריאתו דהרי יצירת הולד מ"ם יום וא"כ לפי טעמים הנ"ל הי' צריך להיות ארבעים שלמים, אבל חכמים למדו מן הקרא דבעי' רק ל"ט היינו לפי הנ"ל למדנו לאו משום פגם התורה ולאו משום הגם יצירתו אלא משום דעבר אמימרא דרחמנא דכתיב את אלקיך תירא וממנו מרבינן יראת ת"ח וא"ש בגמ' דאלו בס"ת כתיב והו"מ למימר דילקה ארבעים או משום פגם התורה או יצירתו ואתו רבנן ואמרו דילקה משום דעבר אמימרא דרחמנא וממילא ת"ח הוא מרבה מאת א' אלוקיך תירא וא"כ בוודאי הי' צריך לעמוד מפניו

ב) והנה אני אמרתי להסביר מה שלמדו חז"ל מן הקרא במספר ארבעים דהיינו ל"ט ודחקו המפורשים איך רימז במספר ארבעים מנין המשלים לארבעים, ואמרתי עפ"י מה שהביאו החוקרים דאחד אינו מספר דלשון מספר שייך רק ברבים דהקב"ה דהוא אחד יחיד ומיוחד בכל העולם הוא אינו מספר וא"כ במ"ם אינו רק ל"ט דהא' אינו מספר וזה שאמרו מנין המשלים לארבעים דהוא אינו רק משלים דע"י הוא הסכום הארבעים כנלענ"ד להסביר: מצוה תקצ"ה ל"ת שנ"ז

מל"ת שלא להוסיף על ל"ט מלקות שנאמר פן יוסיף ופן הוא ל"ת. והנה הרמב"ם פ"י מה' סנהדרין ה' א' נראה מדבריו דס"ל מה"ת באמת מחוייבים ללקות מ' אלא שרבנן אמרו למעט אחת כדמשמע לישנא ואתא רבנן ובצרו לי' חדא דהרבנן בעצמם בצרו לי' מיני' והכ"מ שם מסתפק כיון דהרמב"ם סובר דכל דבר שאינו מפורש באורייתא נקרא רק מדרבנן ואפשר שגם זה שאין לוקין רק ל"ט הוא מדאורייתא רק כיון שאינו מפורש נקרא מדרבנן אבל הלח"מ אמר דהוא רק מדרבנן. ובס' ערוך לנר כתב לפי"ז אם הכוהו ארבעים ומת תחת ידו פטור מגלות, ועוד מסתפק שם בספק אם הלקוהו פחות אי חייב וגם מסופק שם באמדוהו לקבל כ' דאין לוקין אלא י"ח שאין עומדין אלא במכות הראוית להשתלש ואם הוסיף לו אחד ולקה י"ט ומת אי גולה על ידו או לא אי נימא כיון שאמדוהו לקבל י"ט לא מקרי מוסיף על האומדן ואינו גולה או לא עיי"ש. ולענ"ד צ"ע וודאי בכה"ג חייב דהנה בשבועות דף י"ח אמרי' אם פרסה אשתו נדה תחתי' חייבים כקרבן. אע"ג דהם אונסים שלא הי' בשעת ווסתה אבל כיון דרבנן אמרו שצריך לפרוש מאשתו סמוך לווסתה והוא לא פרש לא מקרי אונס וכן כתב הצל"ח ליישב שיטת הטור שפסק דאם מצא חמץ בתוך פסח עובר בכל יראה אע"ג דהוא אונס מ"מ כיון דרבנן אמרו הבודק צריך שיבטל ואיהו לא בטיל לא מקרי אונס, וממילא ה"נ כיון דרבנן אמרו דאין לוקין אלא ל"ט משום דחשו לחיות האדם והוא לקה אותו מ"מ בוודאי כה"ג חייב גלות וצע"ג. ולכך נראה לענ"ד פשוט אפי' כדעת הרמב"ם שמה"ת הוא חייב מ"ם אלא רבנן בצרו חדא ואפי' אם נימא דמת חייב גלות מ"מ איכא נ"מ אם התרו בו שלא יוסיף להכות מל"ט אז מחייב מלקות הלוקה ע"ז אמר הרמב"ם דמלקות אינו חייב הלוקה אע"ג דהתרו בו וא"ש

ב) והנה לפמש"כ לעיל דהטעם דרבנן דבצרו לי' הוא משום דחשו לחיות האדם אפשר לומר דזה הוא הטעם מה דאיתא סוף יומא וספ"ק דכתובות דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב והטעם כנ"ל משום דהתורה צותה להכותו ארבעים רק רבנן חשו ואמרו דאינו לוקה רק ל"ט ושפיר הוכיחו דאין הולכין בפיקוח נפש אחה"ר: מצוה תקצ"ו ל"ת שנ"ח

מל"ת שלא למנוע בהמה מאכיל בעת מלאכתה שנאמר לא תחסום שור בדישו ואם חסמה בקול לוקה והה"מ פי"ג משכירות כ' טעמו הואיל ומשכחת בה מעשה ולכאורה משמע דוקא בחסימה שעיקרו במעשה וכן כ' המעיי"ח ולפי"ז תיקשי קו' הלח"מ דמאי פריך בסנהדרין ס"ד מחסמה דלמא כסברת הה"מ ומ"ש הלח"מ דגם עדות משכחת במעשה בכתב עיי"ש דלפי מ"ש המעיי"ח דהה"מ דוקא בחסימה אמר הה"מ דעיקרו במעשה משא"כ בעדות ולי נראה דסברת הה"מ הוא כעין קו' התוס' בב"מ ד' ע"ב על ר"ל כיון דבמכות י"ג ע"ב אמר טעמא דמשום דבעי, דומי' ללאו דחסימה ולפי"ז כיון דחסימה עצמה לית בי' מעשה ראוי' ללקות בכ"מ וס"ל כתי' הראשון של תוס' שם אלא דס"ל דבאמת הפירוש כל שיש בו מעשה דהיינו שמשכחת לה מעשה היינו שעיקרו נעשה על ידי מעשה וכו' אי ילפי' מלאו דחסימה