מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קיב

ד) ועל דבר קו' הנ"ל דאיך חשבי' לנתל"ע הא בעשיר לית בי' עשה עי' מ"ש בכללים ולענ"ד כיון דמצוה להחזירו בעני גם בעשיר אי משיב מהני מגו דאי בעי מפקיר נכסי והוי עני וחזי' לי' וא"כ תלוי זה בדעת הלוה ולכך אין מלקות עליו. ובערב ושאר דברים שאינם הלואה רשאי לבוא לביתו למשכנו: מצוה תקפ"ו ל"ת שנ"ב

מל"ת שלא למנוע משכון מבעליו בעת צרכו שנאמר לא תשכב בעבוטו. ואע"ג דלאו זה נאמר בכסות לילה מ"מ אין חילוק כיון דכבר גלה לן קרא לענין עשה דבין לענין כסית יום ובין לענין כסות לילה מצות השבה עליו כדכתיב בפ' משפטים דגם בכסות יום עד בא השמש תשיבנו לו א"כ גם לענין לאו לא מסתבר לחלק והוי שפיר גילוי מילתא וזה אפשר כונת הספרי שקאמר השב תשיב לו את העבוט לרבות בין כסות יום ובין כסות לילה וקשה לענין עשה בהדי' כתיב כסות יום אלא דבא ללמוד מעשה ללאו דכשם שהעשה בכל זמן ה"נ הל"ת דיליף מלשון השב תשיב או מכפל לשון או מלשון את העבוט לרבות כל העבוט אפי' כסות יום וללמד על הל"ת ובזה הסיפרי מבואר לשון הרמב"ם בפ"ג מה' מלוה דאין הלשון מדוקדק, ולענ"ד כונתו כהסיפרי והמ"ע מגלה על הל"ת ועיי"ש בלח"מ ומ"ש ראי' משכיר כונתו כפשוטו דהרמב"ם סובר ג"כ שם שכירות חד הוא ועובר שכיר יום גם על לא תבוא כשיעבור כ"ד שעות לאח"ז וכן שכיר לילה עובר משום לא תלין כשלא ישלם לאחר כ"ד שעות ולא אדע מדוע השיג על הלח"מ במעיי"ח ועכ"פ כונת הרמב"ם נראה כנ"ל ואין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ועי' בכללים: מצוה תקפ"ז מ"ע רל"ה

מ"ע להשיב משכון לבעליו בעת צרכו שנאמר השיב תשיב לו את העבוט וחכז"ל למדו בין באיסור ובין שלא באיסור והתומים בסי' צ"ז כ' שאם הי' עשיר בשעת נטילת משכונו ואח"כ העני חייב להשיב ובזה יישב הא דכ' הרמב"ם דהוי נתל"ע סתמא בין עני ובין עשיר ולכאורה נראה מדברי הנמק"י בב"מ דף קי"ד וברמב"ן בחי' שם דלא ס"ל כן דהקשה שם איך אמר דבערוכין מסדרין ואין מחזירין כיון דמסדרין למאי נ"מ מחזירין ותי' באיצטלא יפה וכו' עיי"ש ותיפוק לי' דמשכחת לה דבשעת הנטילה הי' עשיר ואח"כ העני דמצד סידור אין כאן אבל מצד מצית השב תשיב יש אלא מכח קו' זו משמע דלא ס"ל דין זה ומ"מ נראה דין דתומים אמת מסברא וחדא מנייהו נקטו הרמב"ן ונמ"י. ויש יושב יותר אדרבה יש ראי' לדבריהם דכבר הקשו בש"מ בב"מ קי"ד דאמרי' ואם איש עני לא תשכב בעבוטו אצלך אבל עשיר אתה שוכב ועבוטו אצלך, ובספרי אמרי' ואם איש לרבות עשיר ולמה נאמר עני ממהר הוא לפרוע בעני יותר מבעשיר ואפי' נאמר דסיפרי מיירי דעשיר היא בקרקעות אבל הוא עני במטלטלין וצריך היא לאותו דבר כמו שתי' הרא"ש מ"מ קשה איך אמר בסיפרי וא"כ למה נאמר עני הרי צריך שיאמר עני למעט עשיר במטלטלין, אמנם לפי הנ"ל נראה דסיפרי דריש ואם איש עני הוא מלשון הוא דרשי' שהוא עני מתחלתו ועד סופו כמו שדרשי' בערוכין ובב"מ קי"ד ע"א מך הוא שהוא במכותו מתחלתו ועד סופו ה"כ דרשי' כן עני הוא ואם איש מרבה עשיר ר"ל אפי' הוא עשיר בתחילה וע"ז שאל וא"כ למה נאמר עני ר"ל עני הוא וע"ז משיב דממהר לפרוע וא"ש סוגי' דידן וספרי בחדא מחתא ולפ"ז א"ש נמי הא דלא תי' הרמב"ן והר"ן הנ"ל כגון שהי' עשיר בתחלה דהרי הקו' עדיין יהי' על הקרא דכתיב עני הוא מתחלתו ועד סופו לא תשכב ועבוטו אצלך והשב תשיב לו וקשה הא בכה"ג תיפוק לי' דמסדרין ומניחין לו מיד הצריך לו וצ"ל או שעבר וע"ז עדיין הי' קשה דהרי דרשי' השב תשיב אחד ברשות ואחד שלא ברשות וקשי' עדיין ברשות היכא משכחת לה וע"ז תי' כגון באיצטלא יפה

ב) אמנם הי' אפשר להקשות הא סתם ספרי ר"ש ור"ש סובר בב"מ קי"ג מ"ב דכל ישראל בני מלכים הם כגון מחרשתא דכספא דאפי' בן מלך אין ראוי' לפנוקי כולי האי כמ"ש הש"ס בב"מ שם ונלענ"ד דבערב והקפת חנותו אינו חייב להחזיר דהא המ"ע והל"ת קאי על משאת מאומה: מצוה תקפ"ח מ"ע רל"ו

מ"ע ליתן שכר שכיר ביומו שנאמר ביומו תתן שכרו. והנה הרמב"ם במנין המצות כ' שזו המ"ע מחוייב בכל שכיר יום בגוי בין בישראל וזה דבר תימה ואינו לפי סוגיות הש"ס ב"מ קי"א ע"ב ממעט גוי ונהי דהתם ממעטי' לי' מלא תעשוק מאחיך וגו' וא"כ אפשר דעשה איכא מ"מ ממילא כיון דעשה ביומו תתן שכרו קאי על מאי דכתיבא ברישא דקרא ושם ממועט גוי בודאי גם עשה ליכא דסיפא דקרא ארישא דקרא קאי ובחיבור הגדול של הרמב"ם בפי"א משכירות לא כ' אלא גר תושב עוברים בו משום ביומו תתן שכרו ומזה נראה שודאי ט"ס הוא במנין המצות וצ"ל בין בגר תושב. אמנם בחינוך סי' ר"ל כ' ומה שאמרו בגר תושב מפורש במשנה וגו' וכ' הרמב"ם דהה"ד לבן נח ובחיבור לא כ' הרמב"ם כן ועכ"ח שכונתם על דברי הרמב"ם במנין המצות הנ"ל וסובר נהי דממעטי' גוי לא ממעטי' רק מלאו כשם שגזל גוי לית בי' לאו אלא איסור עשה לדעת הרמב"ם ה"כ לענין שכר שכיר בגוי לית בי' לאו אבל מעשה דביומו שכרו אינו ממועט דאדעתא דהכא עביד אצלו שיתן לו מיד שכרו ואם אינו נותן לו הוי כאלו לוקח משכיר שלא מדעתו והוי לי' כגזל באיסור עשה כנלענ"ד בכונת החיכוך ואפשר שכונת החינוך דנהי דבזה"ז אין מקבלין גר תושב מ"מ אם גוי אחד מעצמו קיבל עליו זי"ן מצות דינו כגר תושב לענין זה וכמ"ש הכ"מ ספ"י מע"ז לענין ישיבת א"י וזה שקרא לי' ב"ב: מצוה תקפ"ט ל"ת שנ"ג

מל"ת על הב"ד שלא לקבל עדות קרוב שנאמר לא יומתו אבות על בנים ואין פסולי' מה"ת אלא קרובי' ממשפחת אב בלבד אבל שאר הקרובי' מן האם או מצד אישות מד"ס הם פסולי' ועי' בסנהדרין כ"ז ומה שלא נמנה זה לב' לאוין סיפא דקרא ובנים לא יומתו על אבות משום דבא רק לברר דינו עיי"ש עי' במעיי"ח: מצוה תק"צ ל"ת שנ"ד

מל"ת על הדיין שלא להטות משפט גר יתום שנאמר לא תטה משפט גר יתום ואפי' להרמב"ן וסמ"ג דמנה נא ומבושל לב' לאוין מודה בהכי והטעם כתב המעיי"ח משום דלא כתיב וי"ו גר ויתום: מצוה תקצ"א ל"ת שנ"ה

מל"ת שלא למשכן בגד אלמנה שנא' ולא תחבול בגד אלמנה והרמב"ם פסק ג"כ דאפי' בשעת הלואתו אין משכנין ואחד עני' ואחד עשירה וגו' וכבר הבאתי לעיל בל"ת תקפ"ג דכל המפורשי' חלקו עליו והקשו מהש"ס דב"מ קי"ג ע"א דפריך מקרא דלא תחבול על שמואל דתיפוק לי' משום לא תבוא אל ביתו וקשה דלמא מיירי בשעת הלואתו עיי"ש מה שתרצתי והוא עולה לכאן ולכאן ויש עוד ליישב דודאי לר"ש דסובר דרשי' טעמא דקרא אפי' להקל ואמרי' בבגד עשירה שאין מחזירין מותר למשכן הה"ד בשעת הלואתו דאין מחזירין ממשכנין ומן אלמנה ילפי' כמי חובל רחיים ורכב והרמב"ם פסק זה לדינא דלא סמכי' אטעמא דקרא וקיי"ל כר' יהודא דעשירה נמי אין ממשכנין דלכל מצוה ומצוה יש כמה טעמי' וטעמי' וכמו שהסביר נמי הרמב"ם בפי' המשנה בב"מ קט"ז דיש לומר דגבי לאו דלא תחבול בגד אלמנה יש טעם אפי' בשעת הלואה ואפי' עשירה יש לחוש לחשד בשעה שהם עוסקי' בנתינת המשכון עיי"ש וכונתו דאע"ג דלא דרשי' טעמא דקרא הפי' דיש הרבה טעמי' לחדא מצוה ולכך אין לסמוך להקל על טעם אחד דאולי מטעם אחר יש להחמיר עכ"פ לפי מאי דקיי"ל כר"י י"ל דאפי' בשעת הלואה אסור וא"כ שם בדף קי"ג פריך קודם דאסיק דמימרא דשמואל תנאי נינהו א"כ מדר"ש נשמע לדר"י מדקשיא לר"ש קרא דלא תחבול תיפוק לי' מכח שמואל ועכ"ח דליתא דשמואל אבל למסקנא דקיי"ל דתנאי נינהו א"כ שפיר י"ל דקרא דלא תחבול מיירי בשעת הלואתו אליבא דר"י ור"ש באמת פליג על שמואל

ב) ועפי"ז מיושב נמי מה דמקשין למה לא משני הש"ס בב"מ דף קי"ג דקרא דלא תחבול מיירי בערב והקפת חנותו וכיוצא בהן דלית בהו איסור לבוא אל ביתו אמנם להנ"ל דעיקר קו' הוא דמר"ש נשמע לר' יהודא א"כ לר"ש דסובר טעמא דקרא משום חזרה ליכא למימר דקרא בערב והקפת חנות מיירי דבהנך לית בהו מצות השבת עבוט

ג) והנה בתוס' ב"מ קט"ו ע"א הסכימו דאפי' מנתח נתוחי אסור בבגד אלמנה ובחבלת רחיים ורכב ובפרט לר"ש דדרש טעמא דקרא וכיון דטעמא באלמנה הוא משום חזרה א"כ אפי' מנתח נתוחי אסור וכן ברחיים ורכב כיון דטעמא דקרא הוא משום כי נפש הוא חובל לא מבעי' לר"י בב"מ קט"ו דסובר כי נפש הוא חובל לשאר דברי' אתא ופי' הרמב"ן דהיינו התורה נתנה טעם משום כי נפש הוא חובל ועי"ז ממילא ידעי' בכל הדברי' והה"ד מנתח נתוחי ואפי' לר"ה דבא לאסופי לאו איכ"ל דמודה לזה דרחיים ורכב ילפי' מלאו דנפש הוא חובל ועפ"ז קשיא לי מאי פריך בב"מ קט"ו דר"י אדר"י דכאן לא