מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קיא

וגם עכ"ח הרמב"ם כיוון לזה במה דכלל כל דלקה ב' חשבי' לב' ל"ת היינו דלקה ב' בחדא התראה אבל בב' התראות אפי' אכל נא ונא לוקה ב' וא"כ עכ"ח ג"כ קי' דרחיים ורכב לוקה ב' בחדא התראה ולכך הוי לי' למחשב לתרתי וא"כ איך תי' מידי דהוי ארחיים ורחיים וצע"ג וצריך לדחוק דמ"מ חשיב שם בפ"ע

ב) והנה לדעת רש"י בב"מ דף קט"ז אפי' פרות החורשות נקראין עושין בהם א"כ וי"א דכל כלי אומנות נקראין עושים בהם א"נ. אמנם התוס' ורמב"ם סובר דוקא בעושין א"נ ממש משעת דישה וטחינה, ושוב יש פלוגתא דהרמב"ם סובר דאפי' אם משכון בשעת הלואתי עובר משום לא יחבול כי נפש הוא חובל וכן בבגד אלמנה וע"ז פליגי עליו ממש כל המפורשים וס"ל דבמשכן בשעת הלואתו לא שייך לאו זה כיון דמרצונו נתנו הו"ל כמכרו וכבר תמהו עליו מהש"ס ב"מ קי"ג דפריך על שמואל שם דסובר דאפי' שליח ב"ד לא יכנס לביתו א"כ ל"ל קרא דלא יחבול רחיי' וגו' תיפוק לי' אפי' שאר כלי' אסור בביתו וחבלה בביתו משמע עיי"ש ומאי קושי' הא איצטרך לבשעת הלואתו אמנם לענ"ד גם הרמב"ם מודה דלשון חבלה משמע בעכ"ח שהוא חבל ומצער חבירו ובשעת הלואתו נהי דהוא אונס מצד שהוא צריך איני דומה אנסוהו אחרי' לאונס דעצמו כדאמרי' בעלמא אמנם זה הוא על זמן שהוא מונח אצלו למשך הלואתו למשל למ"ד יום א"כ הוי לי' כאילו מכרו לו ללמ"ד יום וכמו שהסביר הרשב"א והנמק"י דהוי כמוכרו אבל אם לא יפרע לו עד למ"ד יום והוא יחזיק במשכון כל זמן שלא יפרע לו ע"ז ליכא למימר להתיר דהוי כמכרו לו דזה הוי אסמכתא דהוא סבר דיפרע ער למ"ד ונהי דאסמכי' גם על לאחר למ"ד מ"מ אסמכתא לא קני' וא"כ אם הוא מחזיק כדרך משכון שפיר י"ל דאפי' בשעת הלואתו אם נתן לו משכון עובר משום לא יחבול וגו' היינו אם יחזיק בו כ"ז שלא פרע דע"ז הוי אסמכתא ולא קני' ולכך אית בי' שפיר הלאו וכ"ז אי אסמכתא לא קני אבל אי אסמכתא קני' שפיר לא משכחת לה בנותן מדעת בשעת הלואתו לאו דלא יחבול וא"כ מיושב הקו' שם מקשה הש"ס שעדיין לא אסיק אדעתא דמימרא דשמואל פליגתא דתנאי היא וא"כ קשי' לשמואל מקרא אפי' תתרץ דשמואל סובר אסמכתא לא קני' וכסברת הרמב"ם מ"מ קשי' לאידך מ"ד קרא דלא יחבול ומדר"י דסובר אסמכתא קני' נשמע לאינך אבל למאי דמסיק דתנאי נינהו וא"כ שפיר י"ל דלשמואל מוקי לקרא כדעת הרמב"ם בחובל בשעת הלואתו וסובר אסמכתא לא קני ומאן דסובר אסמכתא קני' איכ"ל דסובר כאידך תנא דפליג על שמואל וא"ש דלא איצטרך למוקמי לאו דלא יחבול בלאו יתירא לעבור בבי לאוין דכל היכא דאינו צריך לומר ללאו יתירא עדיף טפי כדאי' בפסחי' דף כ"ד ע"ב ובזה א"ש דהרמב"ם פסק אפי' בחוץ אסור לחבול לו רחיים וגו' וכן בגד אלמנה וכו' וקשה מנ"ל כיון דלשון חבלה בביתו משמע ולהנ"ל כיון דלענין דינא לא מתרתי' לעבור עליו בב' לאוין אלא דקרא מיירי בגונא דמותר לחבול ואפ"ה דברי' שעושין א"כ אסור הה"ד בחוץ דמ"ש

ובזה מיושב ג"כ קו' התוס' שם בב"מ קי"ג דלשמואל עיקר קרא בחבל באיסור מיירי א"כ מאי פריך בתמורה דף ו' על רבא וכן קשה לשמואל לשון הברייתא בב"מ ל"א ע"ב אין לי אלא שחבל ברשות וכו' ולהנ"ל א"ש. ולענין אי לאו זה נתל"ע התוס' בב"מ דף קט"ו ד"ה וחייב וכו' כ' דלא הוי נתל"ע דהשב תשב לאו עלי' קאי ובדעת הרמב"ם רפ"ג ממלוה פרשו המפרשי' דס"ל דהשב עלי' קאי והוי נתל"ע ולכך פסק שם אם הוא בעין אינו לוקה ומחזירו אמנם אני כבר כתבתי בכללים כלל א' דנראה דרמב"ם סובר דלא הוי נתל"ע ואפ"ה פוטר כ"ז שהוא בעין משום דהוי לאו הניתן להשבון עיי"ש: מצוה תקפיד ל"ת ש"נ

מל"ת שלא לקוץ סימני צרעת או לכוות המחיה כדי להטותה לטהרה שנאמר השמר בנגע צרעת. והנה בשבועות דף ד' דאפי' על נגעי' טהורי' נאמר לאו זה ותוס' שם כתבו דוקא ביש להם אחד מארבע מראות אלא שהם טהורי' ואפשר דזה לית בי' עשה דילפי' מקרא דכל אשר יורוך כהני' לטהרו ולטמאו והכא ממילא נשאר בטהרו. ובזה יש ליישב קו' התוס' שבת קל"ב דהקשו שם על הא דאמרי' עדל"ת דוקא היכא דהוי בעידנא והקשו הא מילה בצרעת הוי עדל"ת ולהנ"ל משכחת לה בנגעי' טהורי' ואז ליכא רק ל"ת לחודא ובחי' שם אמרתי ליישב עוד באופן אחר דהנה שם פריך ל"ל בשר אפי' בהרת יקוץ תיפוק לי' דהוי דבר שאינו מתכוין ותי' שם באומר לקוץ בהרת בנו קמכוין וליכא אחר דאי איכא אחר הא אפשר לקיי' שניהם ומקשה הרשב"א היכא הוי כאן דבר שאינו מתכוין הא כאן מתכוין לחתוך ובכה"ג אמרי' דהוי דבר שאינו מתכוין ותי' הרשב"א משום דכתיב לטהרו ולטמאו משמע דוקא היכא דקמכוין לטהרו אבל במתכוין למול הוי דבר שאינו מתכוין וע"ז צריך הגמ' לתרץ באומר לקוץ בהרת ולי נראה דהל"ת הוא עובר תמיד משום דכתיב סתמא השמר בנגע צרעת ולכך נמי לא כתיב לא תקוץ אבל העשה כתיב ככל אשר יורוך הכהני' וע"ז קאי לטהרו ולטמאו העשה אינו עובר אלא במכוון וא"ש הגמ' דמעיקרא פריך ל"ל בשר דרשאי למול תפ"ל עדל"ת ותי' משום דהוי עשה ול"ת וע"ז פריך הא הוי דבר שאינו מתכוין העשה אינו עובר אלא אם הוא מתכוין משא"כ סתמא אינו עובר על העשה ותי' באומר לקוץ בהרת בנו וליכא אחר ע"ז צריך הקרא לגלות דאפ"ה מותר למול ועפי"ז יישבתי קי' תוס' דמקשה אימר דאמרי' עדל"ת כגון מילה בצרעת ושם אין הטעם משום זה ולהנ"ל א"ש דבמילה נמי משכחת לה דאם אינו מכוין לקיץ בהרת או דאיכא אחר ואז ליכא עשה וא"כ לא נשאר רק ל"ת לחודא ושפיר קאמר אימר דאמרי' משום דאע"ג דיש כאן עשה מ"מ אינו נוהג השתא ולאפוקי שיטת ר"י המובא בתוס' קדושין דף ל"ד דהיכא דכתיב גבי' עשה לא דחי ל"ת אע"ג דהשתא לא נוהג: מצוה תקפ"ה ל"ת שנ"א

מל"ת שלא למשכן בעל חוב בזרוע שנאמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. ומבואר מלשון הרמב"ם וחינוך דלאו זה כולל אפי' מנתח נתוחי בשוק דאסור וכבר הקשו עליו דבב"מ דף קי"ג מבואר דמנתח נתוחי אסור רק משום שלא יבואו לביתו משמע דאסור רק מדרבנן וכמ"ש התוס' שם וגם מ"ש התיו"ט דאפי' מנתח נתוחי הוא מה"ת יש לומר טעמא דקרא הוא משום שלא יבואו אל ביתו לפי הנראה מלשון החינוך משמע דזה עיקר אסורו שלא ימשכן בזרוע וכן כ' הסמ"ע בסי' צ"ז וא"כ קשיא סוגי' דב"מ הנ"ל ומלשון המנין מצות לא משמע נמי כמ"ש בחי' דעיקר איסור מנתח נתוחי ילפי' מלשון יוצא אליך העבוט דצריך שהוא יעשה עקירה והנחה דהרי מדברי מוני המצות מבואר דהיא בכלל לאו דלא תבוא אל ביתו ושוב ראיתי בספרי שמבואר בהדי' לעבוט עבוטו להורות שאפי' בחוץ אסור לעבוט עבוטו וקשיא ג"כ סוגי' דב"מ הנ"ל ונראה לומר דודאי לפי האמת אמרי' דאסור לנתח דנהי דיש לו שיעבוד ושיעבודא דאורייתא מיני' ואפי' מן גלימא דעל כתפי' וא"כ עביד אינש דינא לנפשי' ולפי מאי דקיי"ל כר"ן בב"ק דף כ"ח מ"מ מאי חזית דהאי בגד משועבד טפי מאחר לכך אסור לו למנתח ואיש אשר אתה נושה בו הוא יוציא אליך אפי' פחות שבכלי' לכך נקט הקרא לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ר"ל שתבא אל ביתו לראות אם יש לו דברי' אחרי' להעביטם וכשתראה שאין לו דברי' אחרי' תעבוט עבוטו זה אסור להעביט בעכ"ח לעולם וממילא עי"ז לא יכנס לביתו וזה קמ"ל בסיפא דברייתא דאפי' יודע שאין לו דברי' אחרי' ויש לומר דעביד אינש דינא לנפשי' קמ"ל דאפ"ה לעולם לא ימשכנו בזרוע ואפי' אין לו אלא דברי' הצריכין למשכון ג"כ אסור מזה שאמר שלא יכנס לביתו למשכנו אא"כ בחוץ אפ"ה אסור. ואם נימא כדעת הנמק"י והרמב"ן וסייעתו דבשעת משכון מיד מסדרין לבע"ח ג"כ א"ש לישנא דלא יבא אל ביתו לעבוט עבוטו לעולם בחוץ אסור אלא דצריך לאשמעי' דלא יבוא לביתו לידע מה שיש לו בביתו כדי לסדר לו ולעבוט עבוטו וכ"ש אם לא יבוא אל ביתו דאסור למנתח נתוחי דלמא צריך הוא לו ולעולם מנתח נתוחי וכ"ז למ"ד מסדרין אבל למ"ד אין מסדרין איכ"ל מדנקט קרא לא תבא אל ביתו משמע בחוץ שרי' וא"כ מדסיפא רשב"ג דסובר אין מסדרין וברישא לא פליג ולדידי' מנתח נתוחי מ"ה שרי' ואפ"ה אמרי' ברישא דאסור ולכך אמר הטעם גזירה שלא יבוא אל ביתו אבל לת"ק ולמאי דקיי"ל מסדרין שפיר י"ל דמה"ת אסור לנתח אפי' בחוץ

ב) והנה הלח"מ הקשה למה לא מנו מוני המצות למ"ע בחוץ תעמוד והאיש וגו' ולפמ"ש בחי' י"ל דהכתוב בא להתיר לשליח ב"ד למנתח נתוחי ולכך קאמר יוציא אליך דלדידך צריך שיעשה עקירה והנחה אבל אצל שליח ב"ד רשאי שינתח מידו ויעשה הוא הנחה. ויותר נראה דהכתוב לא בא למוסיף עשה ולעבור בלאו ועשה אלא בא להורות דהא דאסור לבוא אל ביתו דוקא אם אינו גבר אלים ומוציא לחוץ משכון אבל אם יש לו ואינו מוציא לחוץ אז רשאי השליח ב"ד לבוא לביתו למשכנו וזה שאמר בחוץ תעמוד והאיש יוצא אליך עבוט אבל אם הוא גבר אלים רע מעללים רשאי למשכנו וקרא התירא אתי' לאשמעי' ולא איסור עשה וכן קיי"ל בח"מ סי' צ"ז

ג) והנה אם עבר ומשכנו בזרוע הוא לאו הנתל"ע והנה כאן לא כ' הרמב"ם דמחזיר מיד בעכ"ח אבל בלאו דלא יחבול רחיים ובלאו דלא תחבול בגד אלמנה כ' הרמב"ם דמחזירין מיד בעכ"ח ומזה נראה כמ"ש בכללים דהרמב"ם סובר דוקא לאו זה נתל"ע ואינו ניתן להשבון כדלקמן כמו בכל מ"ע וס"ל לכמה פוסקים דאפי' כופין לא אמרי' הואיל ומתן שכרה בצידה אבל בלאו דלא יחבול רחיים ובגד אלמנה שהוא לאו הניתן להשבון צריך הוא להחזיר כדי שלא יעבור על הלאו: