מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קי

ב) והנה באשה פרוצה כ' הרמב"ם והטור בא"ע סי' קי"ט דמצוה לגרש אשה פרוצה ואפי' אינו עוברת על דת וראשו פרוע וכיוצא בזה ויליף לה סוף גיטין מוימצא לה ערות דבר ורמב"ם וטור ילפי' מגרש לץ ויצא מדמן ומקשי' עליו ובאמת גוף הגמ' קשה לפמש"כ לעיל הרי גוף הקרא מיירי דמצא לה ערות דבר בעדי' או בקינוי וסתירה שנאסרה על בעלה ומנ"ל דבהולכת ראשה פרועה וכיוצא דמצוה לגרשה ונראה דמסיפא דקרא יליף דהרי אח"ז כתיב בקרא ושנאה האיש האחרון או ימות הכתיב מבשרו או שונאו או ימות ואפי' נימא דנאסרה על ראשון ואפ"ה על שני לא נאסרה מה"ת אלא פרוצה היא וע"ז קאמר הקרא ושנאה או ימות וממילא משמע שפיר דבפרוצה מצוה לגרשה אלא שם סוף גיטין מסיק ומחלק בין זיוג ראשון ובין זיוג שני וזה לכאורה עדיין קשה מנ"ל למילף מכאן דבפרוצה מצוה לגרשה דלמא דוקא בזיוג שני אבל בזיוג ראשון מנ"ל ולכך קאמר הטור ורמב"ם דילפי' זאת מגרש לץ ויצא מדון שאשה שדיעתה רעים מצוה לגרש ומשמע משם בין זיוג ראשון בין זיוג שני

ג) והנה ר"ע סובר שם אפי' מצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה והתוס' בסוטה דף ג' ע"א ד"ה ר' ישמעאל וכו' הקשו על הירושלמי עיי"ש דהקשו אר"ע דסובר קינוי חובה עיי"ש ואני כתבתי במק"א מצד הסברא נראה דזה בודאי בגידה גדולה משום שמצא נאה הימנה יגרש זה וקשה דהתורה יתיר זאת הא אפי' באמה עברי' כתיב בבגדו בה לא ימשול למכרה לאיש אחר ואמרתי דר"ע בודאי ס"ל דזה בגידה רק דעי"ז יהי' מחלוקת ביניהם שהוא רצה ליקח אחרת ובודאי מוטב להגרש וא"כ בודאי אפי' שלא מדעתה נמי יוכל לגרשה דהתירה ירדה לסוף דעתו וממילא קו' התוס' נמי לא קשה בודאי זה בגידה ואסיר אבל אם קינא לה סובר ר"ע שהיא חובה בודאי כה"ג מוטב שיתן לה מים מררים ויברר הדבר

ה) ועוד יש ליישב קו' התוס' בסוטה הנ"ל דלכאורה יש לומר אפי' לר"ע דיוכל לגרש בלא ערות דבר היינו אם אינו מגרשה משום שם רע אבל אם מגרשה משום חשד זנות ושם רע הא אמרי' לעיל מ"ו ע"א דיש לחוש לגט יבטל ובניו ממזרי' ולפרש"י שם מה"ת קאמר ור"ע סובר לעיל פ"ג בגיטין היכא דאפשר דיהי' גט בטל ובני' ממזרי' אין זה כריתות ולכך מצוה לקנאות ולא לגרש אבל לר"א דסובר שם פ"ג דאפי' בכה"ג יוכל לגרש וא"כ מטעמא דקינוי חובה ליכא למימר מטעם הנ"ל ולכך עכ"ח צ"ל כפי' הירושלמי בסוטה משום דסובר כבית שמאי: מצוה תק"פ ל"ת שמ"ז

מל"ת שלא יחזיר גרושתו משנשאת לאחר שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה, ובכלל זה ג"כ אם זנתה תחתיו אסורה לבעלה בלאו והרמב"ן מונה זה לב' לאוין ולב' ל"ת והרמב"ם לטעמי' דאינו מונה לאו שבכללות לב' מל"ת והנה בירושלמי סוף גיטין פריך על ב"ש דסברו דלא יגרש אלא אם מצא בה דבר ערוה א"כ ל"ל קרא דלא יוכל בעלה הראשון ליקח אותה תיפוק לי' אפי' מעיקרא לא הי' יכול לחזרה, ושמעתי מקשים בשם הגאון מו"ה עקיבא איגר ז"ל על קו' הירושלמי דלמא אצטרך קרא דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וכו' כגון דהזעו עדים הראשונים, ומרן הגאון בעח"ס נ"ל תירץ דהרי באותו קרא כתיב ושנאה האיש האחרון או ימות ופי' שם רש"י הכתוב מבשרו זה הוציא רשעה מביתו וכו' וא"כ מיירי הקרא דזאת אמת וע"ז כתיב לא יוכל בעלה הראשון וא"כ א"ש קושיות הירושלמי ולכאורה יש לדון ע"ז לפי מאי שכ' במק"א דגם לב"ש אשה העוברת על דת והולכת ראשה פרועה מצוה לגרשה אלא משום הכי אין רשאי לגרשה בעכ"ח שאם היא מקבלת תשובה ע"ז ומקבלת עלי' מכאן ואילך שתלך בצניעות ולזה איצטרך דבר דוקא אז כשנאסרה עליו וא"כ שפיר קאמר דיוכל לגרשה בעכ"ח אפי' אם נאסרה בקינוי וסתירה עכ"פ אפי' הוזמו העדים תוכל להיות שחשודה עוד על עוברת דת וכדומה, אלא שדברי מרן ז"ל נכונים כיון שהכתוב מבשרך תוכל להיות ג"כ צנועה כיון שהוזמו העדים ואני אמרתי כיון דלב"ש קיימי' דלא יגרש אלא א"כ מצא ד"ע גם תוס' מודה דגט בטל מה"ת וא"כ הוי לי' רק כאלו זנתה באונס בנתיים ומותרת לבעלה, ואפשר שתהי' מותרת לו כדאמרי' בהאשה רבה דאם נשאת עפ"י שנים עדים מותרת לבעלה הראשון

ב) והנה הרשב"א כתב שם על קושי' התוס' הנ"ל דמשכחת לה בדיעבד דאם עבר וגרשה מגורשת וא"כ אפשר דמיירי הקרא בדיעבד, וקאמר משום כל דאי לא כתיב קרא ומקשה הפ"י כל דאי להתירא לא אמרי' אבל כאן הוי לאיסורא ובכה"ג אמרי' כל דאי דהנה בתוס' ד"ה מה להלן כו' לעבור בב' לאוין היינו לרבנן דריב"כ אבל לריב"ב ביבמות י"א ע"ב דאי לאו במחזיר סוטתו צ"ל לעבור בלאו ועשה וכדאי' ברשב"א שם בשמעתן ולפי"ז א"ש קו' הנ"ל כיון דהרשב"א סובר אליבא דריב"כ ולדידי' אחרי' אשר הוטמאה בא לגלות לן התירה דלאיסורא לרבות איסורא דסוטה לא צריך קרא ועכ"ח אתא הקרא לרמז דליכא לאו אלא עשה וא"כ הוי דאי להתירא ובכה"ג לא אמרי' דאי

ג) והנה מה שכתבתי לעיל דלהרמב"ם אינו נמנה לב' ל"ת משום דהוי לאו שבכללות מ"מ לענין מלקות ג"כ מבואר לעיל במצוה זי"ן דלהרמב"ם נהי דאם אכל נא ומבושל אינו לוקה ב' מ"מ אם אכל נא לחודא או מבושל לחודא לוקה אחד ולחד לישנא בפסחים ס"פ כל שעה על מבושל אפי' חדא לא לקי וא"כ ה"נ על בא על סוטה ודאי להאי לישנא לא לקי כלל אבל להרמב"ם לשיטתי' אם בא על סוטה לקי וזה לא כמ"ש הה"מ בפ"א מא"ב דין כ"ב ומדברי הרמב"ם בפי"ח מא"ב דין זי"ן נראה נמי דלוקין אלא מה שמסיים שם שהרי היא זונה קשה, וגוף דברי הרמב"ם בפ"א מא"ב דין כ"ב דלא נקט דלוקין משום טומאה אפשר דטעמי' משום דמשעה שקינא ונסתרה כבר נאסרה עליו בעשה דונטמאה א"כ שוב אי אפשר שיחול עליו איסור לאו דאחרי אשר הוטמאה דאין איסור לאו חל על איסור עשה כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כו' ועי' בפרמ"ג ליו"ד בהקדמה להלכות שחיטה שהאריך בזה ומספקא לי' אי הרמב"ם סובר הכלל הזה אבל שם זונה חל כמו שאמרו בקדושין דשם זנות מקרי איסור מוסיף משום דאוסר בישראל ועכ"פ גלי קרא דשם זנות חל על איסור אחר וגם שהוא אוסר לכל הכהנים נהי דהשתא אסורה משום א"א מ"מ אי אסורה משום כהונה היא אסורה גם לאחר מותו ואפשר דכה"ג קרי לי' מוסיף וכונת הראב"ד להשיג עלי' עיי' בש"ש

ד) ובאמת גם גוף האיסור של מחזיר גרושתו דהקשה הירושלמי סוף גיטין לב"ש ל"ל קרא תיפוק לי' משום סוטה ומתרץ לעבור עליו בלאו ועשה קשה איך אפשר ללאו לחול על איסור עשה לפמ"ש התוס' הנ"ל וצ"ל דב"ש באמת סובר דאיסור חמיר חל וכר' יהודא בחולין ק' ע"ב ולאו על עשה חמיר מקרי ולדידן דלא קיי"ל כר' יודא באמת לית לן כב"ש ולב"ש אין לתרץ דהכא גלי קרא דאכתי קשה ונילף מיני' אלא צריך לומר כתי' הנ"ל, ועל מה שהקשתי לעיל איך יחול איסור לאו על איסור טומאה דעשה אפשר דשם טומאה חד הוא ואיסורי' דידי' חייל טפי ולפי"ז הי' אפשר לפרש כונת הראב"ד בהיפך דאיסור זונה אי אפשר לו לחול משום אין אחע"א ועדיין צ"ע בכל זה: מצוה תקפ"א ל"ת שמ"ח

מל"ת שלא יצא חתן למלחמה ולא לשום דבר שנה תמימה שנאמר לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר: מצוה תקפ"ב מ"ע רל"ד

ומ"ע שישמח חתן את אשתו שנה תמימה שנאמר נקי יהי' לביתו שנה אחת ושמח את אשתו. והנה הרמב"ן מונה לאו הראשון לב' בסוף השגותיו למנין הל"ת וכ' המעיי"ח מ"מ כשבא למנות ולחשוב לא מנה זה לשתים מכלל דכפי' בידי' ובא רק ליישב דעת הבה"ג ותו לא מידי וא"ש: מצוה תקפ"ג ל"ת שמ"ט

מל"ת שלא למשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש שנאמר לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל, ולסמ"ג נחשב זה לב' לאוין ולהרמב"ן נהי דלוקה שתים היינו משום ב' כלים אבל לא ב' ל"ת הם אלא שעבר ב"פ בל"ת אחת ועי' ברמב"ן בשורש הט' ועי' במ"ש לעיל במצוה זי"ן. והרמב"ם במנין המצות ל"ת רמ"ב הקשה על עצמו למה לא מנה זה לב' לאוין לפי הכלל שקבע בשורש ט' דכל מקום דלוקה תרתי נמנה לב' וה"נ אי' בש"ס דלקי תרתי בחובל רחיים ורכב ותי' דהא דחייב תרתי היינו אפי' בחובל רחיים ורחיים או בגד אלמנה ובגד אלמנה מחייב תרתי ה"נ לא גרע והתורה גילתה לן רק דהוי כב' ל"ת עיי"ש וזה תמי' לי טובא בודאי בחובל רחיים ורחיים דלקי תרתי היינו בב' התראות כמ"ש התוס' ונמק"י בפ' המקבל דף קט"ו כמו באוכל חלב וחלב וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ז משגגות אפי' מב' בהמות וחטאת ומלקות דינם שווה לענין זה כמו דאיתא בפרק אותו ואת בנו דקאמר ש"מ האוכל ב' זתים חלב חייב ב' וגו' עיי"ש ועי' במ"ל רפ"א מא"ב שהביא דעת תוס' בזבחים ע"ז דבגופים מחולקין אפי' בב' בהמות שחוטות חשיב חילוק וא"כ אפשר דגם כאן חשיב גופין מחולקין ואני ביארתי במק"א דזה הוא פלוגתא דתנאי דר' יהושע בכריתות ט"ו הוא דסובר כן אבל הרמב"ם לא פסק כן אלא כר"ע שם ועכ"פ ברחיים ורחיים דחייב ב' היינו דוקא בב' התראות והא דמחייבי ברחיים ורכב שתים עכ"ח היינו אפי' בחדא התראה כמו שהוכיחו התוס' שם בהמקבל