מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קט

בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שהקשה על הפוסקים שכ' דין זה כגון שמת הא אין היתומים מחוייבים לקיים נדר אביהם ולענ"ד ל"ק דשם מיירי שהקדיש כל נכסיו והיינו כמו שאמר הרי זה בכה"ג אם נימא דהקדש מיד כבר נכנסו לרשות הקדש וחייבים היורשים לקיים ואפי' מת וצ"ע אדרבה דסוגי' דהתם מיירי דוקא כשהוא מת דאם הוא קיים נ"ל דנאמן לומר ברי לי שלא הי' דעתו לידור אלא אלאחר מיתה כמו שכ' המהרש"א ביבמות פ"ח ותוס' שם מוכח דאפי' נגד חזקה נאמן לומר ברי לי' ונהי דסדרי טהרה ביו"ד ר"ס קפ"ה כ' דדוקא נגד חזקה דמעיקרא נאמן אבל נגד חזקה בשעתי' אינו נאמן לומר ברי היינו באומדנא וחזקה דמוכח. אבל שכ"מ שהקדיש כל נכסיו דהיא בעי' דלא אפשטא וא"כ אין האומדנא ברירא נראה דלכ"ע נאמן לומר ברי, וא"כ עכ"ח מיירי התם שמת ואין אומר ברי, ועכ"פ לפי הנ"ל מבואר דיש חילוק בין אם אמר בהקדישו הרי זה ובין אמר סתם לענין היורשים אם מחוייבים לקיים ולכך הברייתא דתנא דאמירה להקדש הוי כמסירה לכאורה לא דמי' דבמסירה הבנים ג"כ אין יכולין לחזור משא"כ באמירה בשלומא הא דמועיל שאלה ג"כ דלא דמי' למסירה זה יש ליישב השאלה היא הטעם דהוי כנדר בטעות וגם לענין מסירה אי נתברר בבירור גמור דהוי בטעות ג"כ לא מהני אלא כיון דהוי רק אמירה לחודא התירה התורה לסמוך דאם יאמרו ב"ד דהוי בטעות יתירו לו אבל לענין חזרת היורשים לכאורה חלוק אמירה ממסירה לכך נקט שאמר שור זה וא"כ אין היורשים יכולין לחזור והוי לגמרי דומי' למסירה

ב) ובזה אני מיישב קו' התוס' רי"ד דלמה צריך לומר גזבר שנתן מעות משום דכסף קונה ת"ל משום אמירה דלשיטה זו סוברים אפי' במקח וממכר ואפי' אינו מכוון להרויח להקדש ג"כ איכא משום אמירה ולא כתי' של תוספת דדוקא במכוין להרוויח ולא כשיטת הריטב"א דגבי מקח ומכר לא שייך כלל מה"ת משום אמירה, ועל תוס' דקדקתי באמת למה לא הקשו עד לקמן גבי משכו וכו' ואמאי לא הקשו כן אגיזבר שנתן מעות או אמתני' ולהנ"ל נראה ליישב דבעיפא דלא נקט בהמה זו משמע דסתמא קאמר ולא בהמה זה ומשמע דאף דיש לו בהמות הרבה ומכר לו חדא ולכאורה בדבר שאינו מסוים אין המקח חל עליו כלל וא"כ אמאי לא נקט נמי בהמה זו ע"כ נ"ל דמכאן ראי' לשיטת הסמ"ע סימן ר"ז סעי' י"ט שכ' שאפי' מכר דבר שיש בו אסמכתא אפ"ה אם נדר או נשבע עליו אפי' מת קנה שקנין דע"י השבועה ודאי גמר ומקנה ולא גרע מב"ד חשוב ואפי' מת צריכין היתומים לקיים הקנין והביא שם ראי' מריב"ש וא"כ בקושי' זו מתורצת אידך דאמאי לא נקט משום אמירה דרבותא אשמעי' אף דלא קאמר בהמה זו אפ"ה ואף דלא הוי דבר מסויים ואין המקח חל משום דהוי אסמכתא לזה מהני אמירתו לגבוה ואי משום אמירה הרי היתומים יכולין לחזור לזה מהני לן שוב הקנין שנתן מעות, ובאמת לקו' תוס' שהקשו דגבי משכו במאתיים תפ"ל משום אמירה יש לומר דלהכי משכו במאתיים משום דנפ"ל דאם מת שמצד אמירה לא הי' מחוייבים הבנים אלא שעיקר קו' התוס' על לשון הברייתא דמשמע דהוא קיים שהרי קאמר נותן מאתיים: מצוה תקע"ו מ"ע רל"ב

מ"ע שהבעל הבית יניח לפועל לאכול ממה שהוא עושה בדרך שגדולו מן הארץ, שנאמר כי תבא בכרם רעך ואכלת, ונאמר כי תבא בקמת ריעך וקטפת כו': מצוה תקע"ז ל"ת שמ"ה

ומל"ת על הפועל שלא יאכל בשעת מלאכה אלא בגמר מלאכה שנאמר וחרמש לא תניף כו': מצוה תקע"ח ל"ת שמ"ו

ומל"ת על הפועל שלא יקח בידו ממה שעשה ולא יקח יותר מאכילתו ויתן לאחרים שנאמר ואל כליך לא תתן

ומה שהקשה ע"ז מהש"ס בפ' השוכר את פועלים דף פ"ז ע"ב עי' בש"מ שם מה שהביא בשם הרמב"ן. והנה המצוה שהתורה נתנה רשות לפועל לאכול ממה שהוא עושה ודוקא במה שהוא עושה במחובר דוקא בשעה שהיא גמר מלאכה ובתלוש אם עושה אינו רשאי לאכול אלא עד שעת גמר מלאכה אבל כיון שנגמר מלאכתו אסור לאכול ועי' חלוקי דינים ברמב"ם ובש"ע

ודרשו חז"ל ואכלת ולא מוצץ ובמנחת חינוך העיר דהא בעלמא אמרי' שתי' היא כאכילה ולפמש"כ במק"א דאיכ"ל הא דשתי' בכלל אכילה הוא כר' אבו' דלדידי' כ"מ שנאמר לא תאכל כל הנאה בכלל ומכ"ש בשתי' דאין לך הנאה גדולה מזו וכבר כתבו התוס' בסוגי' דחזקי' ור' אבוהו דכל היכא דכתיב אוכל אז גם ר' אבו' מודה וה"נ כתיב ואכלת ודרשי' שפיר מיני דוקא אכילה ולא מוצץ. ועוד נראה לפמ"ש הר"ן בפ' בהמה המקשה בדם שליל דקיי"ל דאסור וקשה הא דרשי' כל בבהמה תאכלו וא"כ הי' צריך לומר דגם הדם מותר ותי' הר"ן בחי' דהרי היתר שליל הוא חידוש ולא מפרשי' הקרא אלא במידי דאכילה ממש דאין לך בו אלא מה שפרט לך דמותר ואע"ג דהנאה גמי בכלל אפ"ה לא אמרי' דדם יהי' מותר וממילא ה"נ אע"ג דהתירה התורה לפועל לאכול הוא חידוש ואין לך בי אלא חידושו ואינו מותר רק אכילה אבל מוצץ אסור כסברת החי' הר"ן הנ"ל, ולפי הנ"ל דדרשי' ואכלת פרט למוצצן דמציצה הוי כשתיה נמצא לפי זה הוי הדין אם אחד אכל ענבים ומוצץ מהם והקליפה נשאר אז צריך לשער ברביעית דהוא כמו ג' זתים

ב) והנה במצוה זו העיר המנחת חינוך בכמה עניני' אחד איך אמרו חז"ל דאם קצץ בעל הבית עמו ע"מ שלא יאכל דמהני והקשה הא ר"ש ס"ל מתנה על מה שכתוב בתורה אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ולענ"ד דכאן הוי ע"ד מה שכתבו התוס' בכתובות דף נ"ו ע"ב בד"ה הרי זה מקודשת כו' דאפי' אי אמרי' דמתנה ע"מ שכתוב בתורה בטל אפ"ה אם רצה למחול בודאי יכול ממילא ה"כ אם הפועל אמר שימחול לו בודאי מהני ואדרבה הקשה לי הרב הצדיק מו"ה יעקב שלום ז"ל סופר והא ר"מ לשיטתי' דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והי' לנו לומר דאם אמר לה ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה בודאי קאמר שימחול לה ואני אמרתי דר"מ לשיטתי' דסובר דלא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן ואמאי הא בודאי מוכח דאם לא יעשה כן לא יתן לו כך א"ו דס"ל אפי' היכא דמוכח אומדנא דקאמר כן אפ"ה לא אמר ר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ממילא ה"כ בודאי מדבריו יש לנו לומר דהוא קאמר שימחול לה אבל א"א לומר כן דלא אמרי' תברא דבריו דקאמר שימחול לה וא"ש, וטעמא הוא משום דתנאי דיבטל מעשה צריך להיות תנאי גמור וא"ש כאן

ג) והנה המצוה זו הוא דוקא בכרם ישראל שלאמר כי תבא בכרם ריעך ופריך בגמ' אי אמרי' גזל גוי מותר ל"ל קרא למעט ריעך ותי' למעוטי הקדש דאפי' באכילה אסור בהקדש ולהרמב"ם קשה דפסק גזל גוי אסור וא"כ איצטרך ריעך למעט גוי וא"כ מנ"ל לרמב"ם למעט הקדש ואני אמרתי דמשמעות הקרא משמע תרוויי' כמו שכתב התוס' בפסחים דף ה' ע"ב דדרשו לך למעוטי נכרי וגבוה

ד) והנה בלאו הנאמר ואל כליך לא תתן פלפל ג"כ במנחת חינוך אי אמרי' אם נתן לתוך כליו אי עבר על תרי לאוין על איסור גזל ולאו דלא תתן אל כליך וברמב"ם משמע דעובר רק על לאו אחד ואמר הוא הסברא דתוס' כתבו בעלמא בחולין בזרוע בשילה בתזבח ולא גיזה אמרי' הדרי' לאיסורא קמי' ממילא ה"נ הרי השי"ת היתר כאן האיסור גזל דתורה נתנה לו רשות לאכול ממילא ה"כ אינו עובר אלא על לאו אחד ואני אמרתי דזה תלי' בפלוגתא דאביי ורבא בע"ז דף ס"ח אי אמרי' דהיכא דחידשה תורה אי אמרי' אין לך בו אלא חדושו אי נימא כיון דהתירה התורה ומוציא מן הכלל ממילא לכל הדברי' הוציאו מן הכלל וה"נ חידוש הוא כמש"כ לעיל: מצוה תקע"ט מ"ע רל"ג

מ"ע הרוצה לגרש אשתו יגרשנה בשטר שנאמר אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ולב"ה מסיק בסיף גיטין דף צ' דקרא דקאמר כי ימצא בה ערות דבר הכונה או ערוה או דבר ואע"ג דמדבר ילפי' אפי' משום דבר מגרשה איצטרך קרא דערוה דאפי' נמצא בה דבר ערוה אפ"ה מותרת לאחר כדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר ובספרי מבאר דהו"א דק"ו מה לזה שהותרה נאסרה ק"ו לאחר שנאסרה בודאי נימא דתשאר באיסורא ולכך איצטרך קרא להתיר א"כ גם לב"ה מיירי הקרא דנמצא בה דבר בעדים גם לב"ה דרשי' דבר דבר וזו קשה הרי לב"ה לא קאי על ערוה והפ"י הקשה ע"ז ל"ל כלל גז"ש דבר דבר הא אנן קיי"ל נגד חזקה ע"א אינו נאמן ואשה בחזקת היתר עומדת לבעלה וא"כ פשיטא דאין ע"א נאמן ולהנ"ל א"ש וקמ"ל דגז"ש אפי' במקום שיש ב' עדים ג"כ מותרת לאחר דילפי' מהיקש ערוה מדבר כשם שבדבר פשיטא דאפי' יש ב' עדי' מ"מ היא מותרת לאחר ה"נ בערוה ובערוה אפי' יש בי' ב' עדי' מותרת לאחר ובר"פ הזורק ילפי' דיכול לגרש אשה אפי' ע"י חצרה דונתן בידה סתם מ"מ מיהא במציאה אפי' אינו עומד בצד חצירה כמי חצירו קונה לו משא"כ באשה דוקא אם היא עומדת בצד חצירה דילפי' מידה אצלה שסמוכה לה דבעי' דוקא עומדת בצד חצירה ולכאורה קשה לפי מאי שכ' הרמ"א בא"ע סי' ק"מ דאשה שנאסרה על בעלה זכות הוא לה יכול לזכות לה שלא בפניה וא"כ כיון דקרא לב"ה נמי מיירי בערות דבר בערוה שנאסרה עליו וא"כ יכול לזכות לה וא"כ אמאי כתב הקרא ונתן בידה דוקא סמוכין ודוחק דלצדדין קאמר וצ"ע: