מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קח

ס"ל להרמב"ם כיון שלפי האמת כתיב מאתו דמוכח למעט גר תושב עכ"ח לנכרי תשיך לא בא לדיוק דמי שאינו נכרי אסור להלוות לו דקשיא גר תושב ועכ"ח לנכרי תשיך מ"ע ובא להורות דמצוה ליקח מנכרי משא"כ בגר תושב ודינו של הרמב"ם מוכרח וכיון דלנכרי למ"ע אתי' ולא לדיוקא א"כ שפיר יש למילף להתיר גר תושב מקרא דלא תשיך לאחיך וא"ש דאצטרך מאתו לגלות שלנכרי תשיך לא אתי' לדיוקא אלא למ"ע וממילא נדע מלאחיך דמותר להלוות לגר תושב

אמנם מה דקשיא עוד על הרמב"ם איך אפשר לנכרי מ"ע א"כ איך אסרו ואיך גזרו חכמים ללות לגוי בריבית כזה הוא קושי' הש"ס לפי פי' התוס' שם בד"ה תשיך וכו' ולהרמב"ם זה קושי' בוודאי י"ל דהרמב"ם מפרש כפי' הרשב"א דהמקשן סבר דר"ה מה"ת קאמר ולכך קשיא לי' ומסיק דמדרבנן ויש כח ביד חכמים כמ"ש הר"ן בתשו' סי' כ"ו ולק"מ ועד"ז סובר הר"ן לדעת הרמב"ם לפי מה שהביא הכ"מ בשמו לישב הרמב"ם

אמנם אמינא ליישב דברי הרמב"ם אפי' אי מפרש כפי' התוס' דתוס' כתבו ב' טעמים למה מצוה להלוות לגוי בריבית או משום לא תחנם או משום לחסרן ושוב ה' דהמקשן הקשה כיון דמצוה משום לחסרן איך אמרו פתחו בתרתי וסיימו בתרתי, ונראה דנ"מ לפי טעם ראשון המצוה רק אם מלוה בריבית ולא בחנם, אמנם לטעם ב' המצוה להלותם בריבית כדי לחסרם וקו' הש"ס שייך רק אם מצוה להלוותם כדי לחסרם קשיא איך עקרו רבנן אבל אי הפירוש רק אם מלוה להן מצוה ליקח ריבית לא עקרו רבנן כלל אלא תיקנו שלא ילוו דהמצוה להלות כדי לחסרם דאי שלא ילום בחנם כבר ידענו מלא תחנם ולעבור ב' לאווין לא רצה לומר אבל לפי מאי דמסיק דתשיך ולעבור עליו בעשה ול"ת איכ"ל נמי לעולם תישוך והפי' שלא להלוותם בחנם ולעבור בעשה ול"ת דלא תחנם וא"כ אין כאן עקירה כלל רק תקנו שלא להלוותם וא"כ הרמב"ם שבאמת כוונתו שלא להלוות להם בחנם א"ש. ע"י מ"ש עוד בחי' להלכות ריבית עיי"ש: מצוה תקע"ד ל"ת שד"מ

מל"ת שלא לאחר נדרו ונדבתו שנאמר כי תדור כו' לא תאחר לשלמו. והנה הרמב"ם בפי"ד ממעשה קרבנות פסק דאחד האיש ואחד האשה עוברים בבל תאחר, והלח"מ הקשה על הכ"מ ריש ה' חגיגה שכ' שם לפרש הרמב"ם במ"ש שם דאשה חייבת בשמחה היינו דבעלה משמחה והא אמרי' בר"ה דף ע"ו דלמ"ד דהיינו אביי דאשה בעלה משמחה אין אשה עוברת על ב"ת וכיוצא בזה הקשה על הראב"ד עיי"ש, מיהו אי מפרשי' הרמב"ם כפשטא דאשה מחוייבת בשמחה קשה למה לא פסק כאביי דהוא בתרא ובשאגת ארי' סימן ס"ו כ' דמוכח כן מש"ס דנדרים דף ד' ע"ב דפריך והרי חטאת יולדת איתא בב"ת, ולענ"ד אין להתם ראי' דהנה הרמב"ם במנין המצות סי' קנ"ז כ' דבג' רגלים דעובר בב"ת עובר גם בבל יחל והרמב"ן השיג עליו בל יחל שייך דוקא אם אי אפשר שוב לקיים עיי"ש, דמגילת אסתר ומעיי"ח המליצו בעדו דכן מבואר בסיפרי ריש מטות דעובר בב"י ובב"ת והמעיי"ח צידד דהשתא דכתיב ב"ת בג' רגלים הוי לי' כאילו נדר להביא תוך ג"ר וממילא עובר על נדרו ואיכא ב"ת, ולענ"ד ליישב עפי' מה שהקשה המג"א בסי' תקס"ח ששם פסק דאם נדר אדם להתענות או חייב להתענות מחמת תשובה יכול לדחות התענית עד ימות החורף דהימים קטנים, והקשה המג"א הא אמרי' בנדרים באומר לא אפטר מן העולם עובר בב"ת וצריך להיות נזיר מיד שמא ימות וא"כ לעולם צריך לקיים נדרו מיד משום שמא ימות ואע"ג דבש"ס איתא דוקא באומר לא אפטר היינו משום דגבי נזירות לא משכחת לה בענין אחר אבל בעלמא אין חילוק עיי"ש. ולענ"ד הרי כאן גבי בל תאחר גלי לן קרא דלא חיישי' למיתה אפי' נימא דחשש שמא ימות הוא מה"ת. [ובמק"א פקפקתי ע"ז דאפשר חשש שמא ימות הוא רק מדרבנן וכמ"ש להרמב"ם דסובר ספקא מה"ת להקל מיהו דנדרים לפי דעת המג"א הוא חשש דאורייתא ולדעת מהרי"ט אלגזי במ"ע גם הרמב"ם מודה] וגבי בל תאחר הרי התירה תורה להמתין עד ג' רגלים נהי דברגל אחד עובר בעשה לאו היינו משום חשש מיתה דהרי אם חלה ברגל שוב פטור עד רגל הבא א"כ גילתה התורה והקילה דלא חיישי' למיתה והיכא דהתירה התורה בפירוש לא גזרו חז"ל כמ"ש הט"ז בכמה דוכתי וא"כ כשיעבור ג' רגלים דשוב לא הקילה התורה א"כ אפי' בלי בל תאחר יהי' עובר משום בל יחל משום שמא ימות ולא יהי' אפשר לקיים כלל ועכ"פ מיושב קו' המג"א דכוונת תה"ד דיוכל לדחות עד לג' רגלים

אלא דלפי"ז מאי קמבעי לי' אשה מאי בבל תאחר תיפוק לי' דעוברת משום חשש מיתה ואיכא בל יחל, ונראה דבנדר דאפרשי' ואפי' למ"ד שעבודא ל"ד היתומים מביאים וא"כ ליכא בל יחל דהיורש מביא ולכך אפשר דאסמכי' איבעי' דאשה מאי בבל תאחר לאחר איבעי' דיורש דשם מבואר דיורש מביא וליכא ביטול מצוה ושוב יש לספק אי עוברת, וכל זה בעולה אבל בחטאת דאפי' אי אפרשי' אין יורש יוכל להביא וא"כ איכא בל תאחר משום חשש מיתה ואפי' באשה וא"כ אין ראי' מנדרים, ולפי הנ"ל א"ש דברי הרמב"ם במנין מצות קנ"ז הנ"ל דכשעובר על בל תאחר עובר גם על בל יחל משום חשש מיתה לכה"פ בדברים שיש ביטול ע"י מיתה ועכ"פ לפי הנ"ל אין ראי' מנדרים ועמדה קו' על הרמב"ם והכ"מ הנ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דעוד הקשה הלח"מ על הרמב"ם בפ"א מחגיגה כתב דילפי' לשבועות תשלומין מהא דאתקש חג המצות וחג השבועות, והקשה הא בשמעתין אמרי' דוקא לר"מ ולראב"י דלא דרש בחג המצות וחג השבועות לב"ת איצטרך לומר דפרט אלו להקיש תשלומין אבל הרמב"ם דפסק כת"ק דבעי ג' רגלים ואיצטרך לב"ת וא"כ מנ"ל תשלומין ואיך הרמב"ם זיכה שטרא לבי תרי

ונראה לענ"ד דהרי בירושלמי בשמעתין שם בסוגי' דב"ת ר"ה דף ד' ובת"כ ילפי' ג' רגלים מאלה תעשה במועדיכם ומסיים מלבד נדריכם וגו' תעשו לד' לחובה שצריך להביא עיי"ש בת"כ ובס' שלום ירושלים הקשה למה הש"ס דידן לא מתרץ כן. ולכאורה הו"א דהרי לדרש דת"כ קשה מנ"ל ג' רגלים דלמא כל המועדות ר"ה ויוה"כ וגם ר"ח דאיקרי מועד, מיהו בפ' אמור דכתיב נמי אלה מועדי ד' אשר תקראו ור"ח לא כתיב ובא זה וגילה על אידך דפ' פנחס דאע"ג דכתיב נמי ר"ח קאי הלימוד מלבד עולותיכם לא על ר"ח וממילא לר"ש אין עיכוב אי גם ר"ה ויוה"כ בכלל שהרי אם רגלים כסדרן גם אילו בכלל עי' בלשון ה"כ, מיהו הקו' אינו מתישבת דאכתי קשה הא גם לר"ש יליף לה בשמעתין מקרא אחר ובלא"ה על ר"ח ור"ה ויוה"כ דאין הדרך לבא לירושלים מסתמא לא צותה התורה וכפרש"י שם בפ' פנחס דסברא היא דקאי על רגלים שרגילים לבא לירושלים לרגל, ונראה דהרי חג שבועות אינו אלא חד יומא ואנן קיי"ל נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ונהי דיכול להביאו קודם יו"ט או אחר יו"ט, אמנם לא מסתבר דימים שלפני או שלאחריו יהי' נקראים מועדים והקרא אמר אלה תעשו לד' במועדיכם ועלי' קאי אידך קרא לבד מנדריכם שבא הכתוב לקבעו חובה להביאו במועדים ולת"ק הרי במשמעות הקרא אפי' רגלים שלא כסדרן ואפי' שבועות לבסוף ואיך יעבור הרי אינו יכול להקריב בשבועות נהי דלפי האמת דיש לשבועות נמי תשלומין כל שבעה ויום שמקריבים קרבן הוא יו"ט כדאיתא בירושלמי ר"פ מקום שנהגו וכ"ש קרבן ראי' וחגיגה הבא מחמת יו"ט כדאמרי' שם בחגיגה דף י"ז ביום טבוח של אחר שבת ושפיר גם הם בכלל מועדים אבל אם אין לו תשלומין עכ"ח הך ובמועדיכם אין בו אלא חג המצות וחג הסוכות ואין שבועות בכלל וא"כ אע"ג דאמרי' כר' יונה וכולם מקרי מועדים ואפ"מ מוכח כראב"י דעובר בב' רגלים דהקרא דלבד עכ"ח קאי רק על ב' מועדים וצ"ל דבאמת דת"כ קאי ג"כ לפי האמת דילפי' לשבועות נמי תשלומין וא"כ שפיר כולל מועדיכם כל הרגלים וממילא מוכח נמי דלא קאי על ר"ה ויוה"כ דאי אפשר להקריב בהם במועד עצמו נו"נ עולות לכ"ע, וממילא גם ר"ח אינו בכלל שהרי ר"ה ג"כ ראש חודש וגם הרבה פעמים חל בשבת ועכ"ח דקאי רק לרגלים ומוכח בל תאחר מקרא דאלה תעשו כת"כ ולפי"ז איכ"ל דגם ש"ס דידן סובר כן רק מעיקרא קודם דיליף לתשלומין הוכרח לומר דיליף מקרא דחג המצות וגו' אבל למסקנא דילפי' מיני' תשלומין לשבועות שפיר ילפי' ב"ת מקרא דאלה תעשה, אמנם הש"ס לא נחית לזה למהדר כיון דלר"ש עכ"ח יליף תשלומין מהא דאמרה תורה מנה וגו' אבל באמת ר' אלעזר א"ר אושעי' דאומר תשלומין ילפי' מקרא דחג המצות וחג השבועות וכו' מסתמא ס"ל כת"ק וכפסק הלכה ועכ"ח דס"ל כת"כ וכירושלמי הנ"ל, וזה כוונת הרמב"ם פי"ד ממע"ק דאומר דב"ת עובר בג' רגלים דכבר עברו רגלי השנה זה משמע כלשון הירושלמי ות"כ מצוה תקע"ה מ"ע רל"א

מ"ע לקיים מוצא שפתיו מה שקיבל עליו בנדר או שבועה שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת, וכבר הבאתי בפ' מטות דלהרמב"ן כל היוצא מפיו יעשה ומוצא שפתיך תשמור ב' מ"ע ולרמב"ם חדא עי' בחינוך כאן

והנה אנו קיי"ל בכמה דוכתי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ובקדושין דף כ"ח ע"ב אמרי' במתני' רשות הגבוה בכסף כו' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ובגמ' מפרש שם כיצד גזבר, שנתן מעות בבהמה כו' ויש לדקדק גבי גזבר שנתן מעות כו' לא נקט בבהמה זו ובסיפא גבי פירושו דאמירתו לגבוה נקט שאמר שור זה וכו' ולענ"ד נראה דבדוקא נקט הברייתא זה, דהנה אנו קיי"ל בח"מ סי' ר"ט ובשאר דוכתי דהנודר ומת אין היורשים מחוייבים לקיים נדרו דרק עלי' דידי' רמי' ולא על הבנים, מיהו היינו דוקא אם לא אקדש או נדר חפץ ידוע אבל אם נדר על דבר ידוע דזה הוי קנין כאילו נכנס לרשות גבוה בכה"ג ודאי גם הבנים מחויבים לקיים מת שנדר אביהם, ומטעם זה ק"ל על מש"כ בקצוה"ח בחו"מ סי' ר"נ ס"ג