מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קז

סובר דלא בעי' ביאת זנות דגז"ש איצטרך על אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו וא"כ לפי"ז אפשר לומר דהרמב"ם פסק לגמרי כרבא ולרבא לא בעי' כלל ביאת איסור בשעת אתנן כמו לשיטת התוס' הנ"ל אליבא דרבא ומ"ש הרמב"ם אחד זונה וכו' או ישראלית שהיא ערוה או מחייבי לאוין לאו דבעי' ערוה אלא לרבותא קאמר אע"ג דקים לי' בדרבי' מיני' ולפי"ז דעת הרמב"ם לגמרי כתוס' אלא דלתוס' פעם ראשון צריך שתבא מח"כ ולהרמב"ם אפי' מחייבי לאוין. אבל יותר נראה נכון דהכ"מ מפרש דהרמב"ם סובר אליבא דרבא נהי דביאת זנות לא צריך להיות בשעת נתינת אתנן כיון דכבר היא זונה אבל ביאת איסור בעי' והוכיח כן מסוגי' דגמ' בתמורה דף למ"ד ע"א דתלין שפחתיך אצל עבדי עברי דפריך האי משרי שרי ופרש"י כיון דביאת היתר היא אינו נאסר משום אתנן ואע"ג דלדעת הב"ש בסי' וי"ו ס"ק ט"ו סתם גוי' ושפחה זונה אפי' לא נבעלה מעולם אפ"ה מוכח דבביאת היתר לא אסור משום אתנן אע"ג דנקראת זונה מנ"ל להקשות כן עכ"ח דס"ל לש"ס דרבא יליף זונה דאתנן מזונה דכהן וכשם דבכהן בשעת ביאה אית בה איסור לאו הה"ד בזונה נהי שהיא זונה מכבר צריך שיהי' בה ביאת איסור לאו בשעת אתנן ובזה אפשר ליישב דברי המג"א ממה שהקשה החמד משה עליו שהמג"א כ' דבש"ס מוכח דיליף זונה דאתנן מזונה דכהן והחמד משה כ' דלא נמצא כן ולהנ"ל א"ש ומוכח כן מהש"ס דף למ"ד אלא דהמג"א לטעמי' דסובר דגוי' או שפחה אם לא זינתה מעיקרא לא חשיבה זונה אין ראי' מכאן

עכ"פ כך נראה מבואר דהרמב"ם סובר מהש"ס דף למ"ד מוכח דבעי' ביאת איסור גם לרבא אבל לא בעי' ביאה דשויי' זונה אפי' מביאת אלמנה לכה"ג ושאר לאוין שאינם שוין בכל נאסר האתנן ולאביי בעי' דוקא מביאה דשויי' זונה אז נאסר האתנן אלא דע"ז תקשה כמו שהקשה הלח"מ שם לפי מקצת נוסחאות וגו' בגמרא גרסי' דגם לרבא הקשה מברייתא דתני' אחד כי' זונה ישראלית כגון אלמנה לכה"ג וכו' ומאי פריך אדרבה אלמנה לכה"ג איצטרך דהיינו ביאת איסור עיי"ש ובאמת קי' זו בלא"ה קשה על הרמב"ם לפי מה דמפרש שם הכ"מ דין ט' דהרמב"ם מפרש אפי' נשאת לחייבי לאוין אית בי' איסור אתנן ובכה"ג לכ"ע בעינן דוקא ביאת איסור ומאי פריך מברייתא עיי"ש בלח"מ שהאריך. אמנם להנ"ל יש לומר לפי גירסא זו הקשה על הברייתא נהי דביאת איסור בעי' אבל אדרבה הוי לי' למנקט ביאת איסור חייבי מיתות לאשמעי' דאתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ומ"ש דנקט הני איסור קיל וע"ז משני דהברייתא איכ"ל כמו שתירץ מעיקרא כר"ע וכמ"ד אפי' חייבי לאוין דכהונה אין תופסין ומיירי בביאה ראשונה ולשויי' זונה וקמ"ל לרבותא טובא בזה דנעשית זונה עי"ז וגם בביאה שנעשית זונה צריך לומר הא לך באתנן והיינו כפרש"י אמנם לפי' התוס' יש לומר יותר דמשני דמיירי בהתרו בו דומי' דהא לך וגו' ובהיתר אין חילוק בין חייבי מלקות לחייבי מיתות שניהן פוטרין ואפ"ה נאסר האתנן רק לענין שוגג יש חילוק בין חייבי מלקות למיתות לר' יוחנן בכתובות דף ל"ה ע"א ולפי הנ"ל ולפי מה דמשמע בכתובות ל"ה ע"א דאביי סובר כר"ל דמתרץ דבריו דחייבי מלקות שוגגין פוטרין מתשלומין וא"כ א"ש לדידי' לא משכחת כלל להיות אתנן ומיושב היטב קו' התוס' בבכורות נ"ו ע"ב ד"ה זוכה וכו' דהקשו דגם בזונה ישראל הו"מ לאשכוחי לעשורי עיי"ש ולהנ"ל א"ש היטב. והנה להרמב"ם אתנן זונה נמנה לב' מצות והיינו עפ"י הכללי' שכתבתי לעיל מצוה זי"ן אבל מלקות לכ"ע אינו חייב שתי' ובאמת צע"ג לי הרי הוי גופי' מחולקי' ועיי' במ"ל בח"א מא"ב דין א' דבחיי' חייב ב' וצ"ע ועי' ראש יוסף חולין צ"א

ג) והנה לענין ביה"כ אתנן זונה ומחיר כלב נמי אסור כמו דאיתא בש"ע א"ח סי' קנ"ג ועיי"ש במג"א ס"ק מ"ו שהקשה דהרמב"ם פסק בב' שותפין שחלקו אחד נטל י' טלאי' ואחד נטל ט' וכלב אחד אם יש באותם עשרה אחד מהם שדמו כדמי הכלב או יתר על דמיו מוציאו מן העשרה והשאר מותרי' והקשה המג"א שם מ"ש בדמיהן שווין שיברור אחד מהן והשאר מותרין דהא בגמ' אמרי' כן אליבא דמ"ד יש ברירה אבל אליבא דמ"ד אין ברירה לא מהני מה שבירר אחד וכיון שהוא פסק פ"ו מבכורות גבי מעשר כר"י וכר"נ והאיך פסק כשבורר חד מיניהו שרי וצ"ע עכ"ל ואמרתי ליישב דלכאורה קשי' לי' על הש"ס אמאי אמרי' דהטלאי' אסורי' דנימא לפמש"כ האו"ה כלל זי"ן דהא דדבר חשוב אינו בטל דוקא אם הוא ניכר בפ"ע אבל אם נעשה האיסור בתוך התערובות בכה"ג אפי' האי דבר חשוב נמי בטל והביאו הפרמ"ג בסי' ק"א וק"ב וא"כ ג"כ עמדה קו' הש"ס דליבטול ברובא וכ"ת בע"ח חשיבי ולא בטלי הא הכא נעשה איסור בתוך התערובות ובכה"ג אמרי' דאפי' דחשיבי נמי בטלי ואמרתי ליישב עפ"י דברי המ"ל בפ"ז מה' מעילה שכ' באם יכולין להוציא האיסור מקרי כאיסור הניכר ואינו בטל לכך אמרי' סוף מעילה דפרוטה שנתערב בכיס של הקדש לא בטל עיי"ש וא"כ איכ"ל דהברייתא אתי' כמ"ד יש ברירה ויכולין ליקח אחד מהם ותולין עליו דזה הוא האיסור והי' כניכר האיסור ואינו בטל ולכך פריך סתמא ונברור ממ"נ אי אתי' כמ"ד אין ברירה אז יהי' מותר משום דבטל ואי אתי' כמ"ד יש ברירה ונברור דאז מנכר האיסור ואינו בטל אבל הי' לנו לומר דיברור ולפ"ז הרמב"ם מספקא לי' אי יש ברירה או אין ברירה וקיי"ל לחומרא בדאוריי' ולכך ממ"נ שפיר יכולין ליקח אחד מהם והשאר מותרי' אי אמרי' יש ברירה אז הוברר האיסור והשאר מותרי' אי אין ברירה אז ממילא נתבטל ושפיר פסק דשאר מותרי': מצוה תקע"ב ל"ת שמ"ג

מל"ת שלא ללות בריבית מישראל שנאמר לא תשיך לאחיך והא דאין לוקין על לאו זה עיי' מ"ש במצוה ס"ח וקרא דלאחיך לא תשיך לא מנה החינוך וגם הרמב"ם לא מנאו וכבר העיר הה"מ בזה דלפי גירסא דידן בש"ס ס"פ איזהו נשך גרסי' בלוה לא תשיך וגם לאו לאחיך לא תשיך והרמב"ם לא מנה זה ונראה דיש ליישב דמקרא הזה בא ללמדנו בגוי שנתגייר ונתחייב בריבית בעת היותו גוי אפ"ה כיון דלא זקף עליו במלוה בהיותו גוי אסור למלוה ליקח ממנו ריבית ואע"ג דאנן קיי"ל כר' יוסי בב"מ ע"ב דלוקח ממנו ריבית היינו מדרבנן והפקר ב"ד הפקר אבל מה"ת אסור וזה שאמר קרא לנכרי תשיך להרמב"ם היינו מ"ע ואפ"ה לאחיך לא תשיך ר"ל אם נעשה אחיך לא תשיך אע"ג דמעיקרא הי' חיוב ליטול ממנו כנלענ"ד ובש"ס באמת גם הרי"ף והרא"ש לא גרס לי' כמ"ש הגהות רי"פ ז"ל

ב) והנה הלוה עובר משום ב' לאוין כדאי' במשנה ס"פ איזהו נשך מלבד איסור לאו ריבית עובר על לאו דלפני עור וביו"ד סי' קס"א קיי"ל בריבית דרבנן אין הלוה עובר וזה לכאורה קשה אפי' באיסור דרבנן קיי"ל דהמכשילו עובר על לפני עור לא תתן מכשול כמו שהוכיחו תוס' בע"ז דף כ"ב בד"ה תיפוק לי' וכו' מיהא אין זה הלכה פסיקה ע"י ברא"ש ריש מועד קטן ובתשו' מהרי"א מהגאון ר"י אסאד זצ"ל האריך בפלוגתא בזה אי גם בדרבנן עובר על לפני עור

ג) ואם המלוה מומר אי הלוה עובר משום לא תשיך עי' ביו"ד סי' ק"ס דאסור ללוה ללות ממנו וכ' הטור שם דהטעם משום לפני עור ותוס' ורא"ש כתבו דעובר גם משום לא תשיך לאחיך ובס' פלתי כתב דהטור בדוקא נקט דמומר לא מקרי אחיך ודוחק לומר דהטור פליג על אביו הרא"ש בפרט שכבר כתב הטור עצמו בפסקי' דמומר נקרא אחיך והא דרשאין ליקח ממנו משום דאינו מצווין להחיותו מיהו בשם הגאון מו"ה יונתן זצ"ל כ' דלכך אין עוברי' משום דהוי הפקעת הלואתו דמותר וא"כ אין כאן הלואה ואין חייב לו הריבית ומתנה בעלמא הוא דיהיב לי' ולכך אין בו משום לא תשיך ולענ"ד היכא דידו תקיפה יש למומר שיעבוד עליו וא"כ לא יכול להפקיעו. מיהו אפשר דגם גזילתו ממתרת היכא דיצא מן הכלל וא"כ כיון שגזילתו מותרת לא מקרי עליו שם מלוה ולוה כלל ממילא רשאי ליתן לו ריבית אבל המומר אינו לוקח אלא משום ריבית וגם חישב לעשות העבירה ילפי' מקרא דפי מטות דה' יסלח לה דחייב ממילא אם הוא עושה עבירה מביאו הלוה את עצמו לידי לפני עור לא תתן מכשול ומטעם זה קשה לי על דברי התוס' ב"מ דף ע"א שכתבו לתרץ אפי' אמרי' דבן נח מצוה על ריבית ולא איצטרך קרא דרשאי ליתן לו דזה כבר ידעי' מלא תשיך לאחיך ואי כדברי הנ"ל א"כ לפעמי' מותר היכא דיכול להפקיע הלואתו ולפעמי' אכתי איכ"ל דאסור וא"כ קשיא מאי פריך דלמא אצטרך דאי מלא תשיך לא הוי ידעי' אלא לפעמי' היכא דיכול להפקיע הלואתו ולעולם היכא דאינו יכול להפקיע הו"א דאסור קמ"ל לנכרי תשיך ואפשר דכונת התוס' מכח יתורא דקרא ויותר נראה דמכאן מוכח דאסרה התורה כל שבא מיד לוה ליד מלוה אפי' אם הי' באופן שיוכל להפקיע הלואתו מ"מ כיון דנותן לו וקצץ לו עבור הלואתו הוא אסור: מצוה תקע"ג מ"ע ר"ל

מ"ע ליקח מעכו"ם ריבית שנאמר לנכרי תשיך זו מ"ע. הנה הרמב"ם בפ"ה ממלוה סובר דהוי מ"ע ועל הרמב"ם הקשו ב' קושי' חדא מה שהשיג הראב"ד דמאי שאמרו בסיפרי לנכרי תשיך מ"ע היינו לדיוקא דלא תשיך לישראל כדמוכח בב"מ דף עי"ן ע"ב ונראה ליישב בעזהי"ת דעוד קשיא על הרמב"ם רפ"ה ממלוה שכ' דמותר להלות וללות מגר תושב שנאמר לא תשיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר והמ"ל תמה דבב"מ דף ע"א ילפי' זה מדכתיב מאתו ולא כתיב מאתם ולענ"ד קו' חדא מתורצת באידך דנראה ליישב דהא דלא מפיק הש"ס מקרא דאחיך כמ"ש הרמב"ם ואע"ג דגר תושב הוא פשוט דלא מקרי אחיך משום דהא ילפי' מלנכרי תשיך לאו הבא מכלל עשה דמי שאינו נכרי אסור להשיך וא"כ גם גר תושב הוא בכלל איסור לכך איצטרך מדכתיב אל תקח מאתו דפשוט ומבואר בכמה דוכתי דגר תושב לא מקרי נכרי ומקרא מלא נאמר לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי והשתא