מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קו

כ' הרמב"ם דמקרא דלא תסיר יש ללמוד איסור לשפחה ונראה כונתו דרק איסור יש ללמוד לא ללאו מטעם הנ"ל דאין ב' התירת שוות ומ"מ כיון דמסיר מקצת מזרע ישראל לזרע שפחה ועבד ומורידה מקדושה והוי מקצת הורדה ולא גרע מחצי שיעור איסור דלהרמב"ם מצינו דס"ל דח"ש אסור הן ח"ש בכמות הן ח"ש באיכות כמו דקרי הרמב"ם קרומין וחיטין ח"ש חלב ואיסור הנאה כ' המ"מ פ"ח ממ"א דהוי חצי שיעור והיינו ח"ש בכמות וה"נ הסרה במקצת ומיושב קו' הנ"ל דגם לר"ש אין למילף זה מקרא

וכיון שאמרתי שהוי כח"ש איסור צריכין אנו להקדי' דברי מהרלב"ח שהביא המ"ל בפ"ה דחמץ ומצה על הרמב"ם דכ' שם איסור לח"ש חמץ מלא יאכל והקשה תיפוק לי' מכל חלב ותי' דחמץ דיש היתר לאיסורו אין למילף מכל חלב דאיסורו איסור לעולם ולכך איצטרך קרא בפ"ע ושם הי' קשה לי על תי' זה דהרי הר"ן בפ"ג משבועות חקר אי ח"ש בשבועה אסיר ומנ"ל הא קיל מחלב ותי' דזיל בתר טעמי' דחזי לאצטרופי ולכך אסיר בכ"מ וכן פסק הרמב"ם בה' שבועות דח"ש אסור בשבועה ועכ"ח כהר"ן וא"כ קשי' שוב חמץ. ואמרתי לתרץ דודאי ח"ש בכמות דשייך חזי לאצטרופי הודה הרמב"ם להר"ן אבל ח"ש באיכות כעין הנאה וכעין נוקשה דהוי ח"ש באיכות ולא שייך בזה חצי לאצטרופי רק דנלמד מחלב וע"ז א"ש סברת מהרלב"ח דכה"ג חמץ ליכא למילף מחלב ואיצטרך קרא בפ"ע והשתא נחזור לנדון דידן דהוי ג"כ ח"ש באיכות ואי לא התירה התורה בעבד והוי איסור השוה בכל ומה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ולכך אע"ג דלא חזי לאצטרופי מ"מ הוי אסיר ולכך כ' הרמב"ם הואיל והתירה התורה בעבד עברי ויוכל כל אדם למכור עצמו לעבד עברי וכוין דאמרי' ס"פ האומר בקדושין ס"ט דיכול ממזר ליטהר ע"י שיגנוב וימכור לע"ע ויותר בשפחה ויש היתר לאיסורו ואין יכולין למילף מחלב וממילא ח"ש מותר בכה"ג וממילא שפחה נמי מותרת זה כוונת הרמב"ם מדהותר בעבד לכך הותר ולעולם מדגבי עבד חידוש הוא וא"ש

ועפ"ז א"ש נמי מאי דקשיא לי' הא הרמב"ם סובר בפ"א מאישות בלי קדושין בתורת פלגש אסורה מה"ת וכ' הה"מ משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ילפי' דבלי קיחה אסירה בעשה עיי"ש וא"כ שפחה דאין קדושין תופסין בה ואינה אלא כפלגש בלא"ה אסורה לי' וא"כ קשה תרתי חדא איך כ' הרמב"ם דאין בשפחה איסור הא איסורא לכל הפחות בעשה דכי יקח וכן קשה מאי שכתב הרמב"ם דמדהותר בשפחה לעבד עברי עכ"ח לית בה איסור הא אסורה משום דפלגש אסורה מיהו קושי' זו מיושב לפי מה שפרשתי למעלה דגם הרמב"ם מודה דבעבד עברי חידוש התירה תורה אמנם קושי' השני' דאין התיר הרמב"ם בשפחה מה"ת ונראה דדוקא במקום דשייך קדושין ולא קדשה הוא דעובר על עשה משא"כ באשה דלא שייך קדושין לא נשמע איסור והרי הב"ח כתב באע"ז סימן קנ"ז דהיכא דאפקעינהו רבנן לקדושין אינו אסיר משום האי עשה ה"נ דהיכא דלא שייך עשה דקדושין אין איסור משום בלא קדושין וכן צ"ל נמי בע"ז דף ל"ו ע"ב דאמרי' דהבא על נכריית אין בה איסור אלא גזירת חכמים ותיפוק לי' מעשה דכי יקח ועכ"ח כל דלא שייך קדושין אין איסור משום כי יקח וזה כעין שכתב התוס' שם בע"ז ד"ה משום נשג"א דבגוי' דאין שייך קיחה אין בה איסור זונה לאביי אפי' בודאי בעולה ולרבא לכל הפחות אם אינה ודאי בעולה עיי"ש וה"נ לענין פלגש

ובדברי התוס' בע"ז ל"ו הנ"ל מובני' היטב דברי התוס' בשמעתין ד"ה בביאה שני' וכו' שכ' בכהן לא הותר ואין לדבריהם הבנה אמנם לדברי התוס' בע"ז מובן בביאה ראשונה כשהיא נכרית אין בה איסור זונה אבל לאחר גירותה שפיר אסורה לכהן משום זונה מיהו בעל בלא קדושין נשים האסורות לכהן בלא"ה איכא פלוגתא אי גם בלא הקדושין איכא הלאו

והנה הב"ש באע"ז סימן זי"ן ס"ק ט"ו כתב בשם הרמב"ם דפליג על התוס' וס"ל דנכריות אפי' בגיותה עובר עליה משום זונה וא"כ עמדה קושי' התוס' אמאי בביאה שני' לכ"ע אסורה ולא אמרי' מדאשתרי אשתרי ומיהו אפשר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בפי"ז מאיסורי ביאה דין ב' בבעל בזנות אין כאן איסור וא"כ א"ש בביאה ראשונה לא הותר איסורי כהונה מיהו בפרמ"ג בסימן קכ"ח במג"א אות נ"ח מסתפק דאפשר דגם בלי קדושין יש איסור תורה ואשתרי ואכתי קשי' קושי' התוס' יש לומר כיון דמעיקרא בלא קדושין הוי רק איסור עשה והשתא הוי איסור לאו לא שייך לומר אשתרי מיהו כבר כתבתי בגליון בדבר הב"ש הנ"ל שתמוהים הם דהמג"א בסימן קנ"א ס"ק מ"ח הוכיח דגם הרמב"ם סובר כהתוס' עיי"ש וצ"ע: מצוה תקע"א ל"ת שמ"ב

מל"ת שלא להקריב אתנן זונה או מחיר כלב שנאמר אתנן זונה ומחיר כלב לא תביא בית ד' אלוקיך, וכ"כ ג"כ בחינוך משמע דלבדק הבית שרי' וכש"כ לדבר מצוה מיהו מדרבנן קיי"ל דאסור אפי' לדבר מצוה כדקיי"ל באו"ח ססי' קנ"ג עיי"ש והנה לדעת התוס' בתמורה כ"ט יש קולא וחומרא קולא דלא מקרי זונה אלא או גוי' ושפחה או שנבעלה פעם אחר לחייבי כריתות ואע"ג דתוס' שם כתבו דגם מופקרת איכ"ל דחשיבא זונה היינו למאן דס"ל הכי ביבמות ס"א עיי' במג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ח ומיהו יש חומרא דאם נעשית פעם אחד זונה אפי' אי השתא כבעלת בזנות למי שהיא מותרת לו אפ"ה אם אמר הא לך זה באתנן מקרי אתנן ואסור לגבוה דאיסור זונה דכהונה ואתנן שויין בדיניהם אמנם דעת הרמב"ם לפמ"ש המג"א הנ"ל בכונתו סובר בהיפך לענין גוי' ושפחה מודה לתוס' אבל לענין ישראלית ס"ל דוקא אם נותן האתנן עבור הביאה שנעשית זונה בו דהיינו שנותן אתנן עבור ביאה אסורה שנעשית זונה בו אז חשיב אתנן וזה כאביי בתמורה כ"ט ע"ב אלא נגד זה סובר הרמב"ם חומרא דגם בנבעלת לחייבי לאוין אע"ג דקדושין תופסין בחייבי לאוין נעשית זונה בו והיינו לטעמו בפי"ח מא"ב לענין כהונה עיי"ש ודבר זה לכאורה תימה חדא דא"כ מחייבי לאוין שכתב הרמב"ם היינו דוקא לאוין השוין בכל אבל מלאוין שאינן אלא בכהנים אלמנה וגרושה וכו' דאינו נעשית זונה בהם כדפסק בפי"ח מא"ב אם נתן עבור ביאה זו אתנן לא הוי אתנן ואיך סתם הרמב"ם סתם מחייבי לאוין ותו דיש לדייק ממה דמסיים הרמב"ם אבל פנוי' אפי' נבעלה לכהן מוכח אבל אלמנה או גרושה הנבעלת לכהן חשיב חייבי לאוין ולדעת המג"א דבעי דוקא ביאה שנעשית זונה קשה הא בביאה זו אלמנה לכה"ג לא נעשית זונה ועוד קשה טובא אי סק"ד דסובר כאביי וטעמי' דאביי מגז"ש תועבה תועבה א"כ בעי' דוקא חייבי כריתות מיהו זה יש ליישב דעכ"ח הך גז"ש לאו לגמרי ילפי' דא"כ נבעי' דוקא חייבי כריתות' וזונה גוי' דאינה חייבי כריתות לא יהי' אתנן ועכ"ח דאביי ס"ל מסברא דלאו דון מינה ומינה אמרי' אלא במילתא דמסתבר דיליף מהתם דבעי' בביאה זו ביאה דשווי' זונה ופשיטא לי' לאביי דביאה דלא תפסי קדושין ושווי' זונה ומסתבר כאן קפיד קרא שיהי' ביאת זנות ואז הוי אתנן זוכה וממילא הה"ד ביאת גוי' או כש"כ ביאת גוי' דכיון דליתא בר קדושין כלל ועל דרך זה כתבו התוס' בבכורות נ"ו ע"ב ד"ה מה וכו' אלא דאביי סובר דבביאת חייבי לאוין לא נעשית זונה ממילא ממעט ביאת חייבי לאוין אבל הרמב"ם לדעתי' דגם ביאת חייבי לאוין משווי' זונה א"כ גם חייבי לאוין בכלל ועפי"ז מובן היטב דברי התוס' ביבמות מ"ד ע"ב ד"ה עשאה וכו' שהביאו ראי' מכאן דבתפיסת קדושין תלי' שם זנות עיי"ש. והקשה בפ"י בקדושין ס"ח ע"א בתוס' ד"ה לחומרא וכו' וכן הקשתי אני בחי' ביבמות דמנ"ל לתוס' להביא ראי' דבתפיסת קדושין תלי' שם זנות דלמא היינו לפי האמת דחייבי כריתות לא תפסי קדושין א"כ ילפי' דזונה תלי' בתפיסת קדושין אבל אם בחייבי כריתות תפסי קדושין באמת נאמר דשם זונה אפי' תפסו קדושין ושם הנחתי בצ"ע. אבל לפי הנ"ל א"ש דעכ"ח זה פשיטא לי' לאביי דבתפיסת קדושין תלי' שם זנות דאל"כ מנ"ל לרבות גוי' דלמא בעי' דוקא חייבי כריתות אלא זה פשיטא לי' מסברא דמקרי זונה ע"י ביאה דלא תפסי קדושין אלא דיליף מגז"ש דהשתא בשעתא בעי' ביאת זנות וא"ש

ב) אמנם לפי"ז תיקשי אדרבה מהכא מוכח דמחייבי לאוין לא נעשית זונה ואיך יסבר הרמב"ם כאביי וס"ל מחייבי לאוין נמי נעשית זונה, ויש ליישב עפ"י מג"א שם דמהיקשא יליף אמנם בחי' יבמות מ"ד ע"ב בכללים כלל ג' תרצתי היטב דהרמב"ם סובר דיליף גז"ש תועב' תועבה ממחזיר גרושתו ומוכח אפי' חייבי לאוין עיי"ש ואין רצוני להכפיל הדברים ומשם תקחנו, עכ"פ לפי אותן הדברים יש ליישב דברי המג"א מקו' זו אבל קו' הראשונה דמשמע אפי' לאוין דכהונה עדיין עמדה כנד, ולכך נראה יותר כדעת הכ"מ וקו' זו הכריח פרושו דהרמב"ם פוסק כרבא ומה דהקשה שם אי ס"ל כרבא וגם פוסק כרב דנידה לא חשיבא זונה א"כ ל"ל תועבה עיי"ש שדחק בזה, מיהו זה יש ליישב בפשיטות דאצטרך גז"ש זו למילף מיני' הא דאמר רבא ב"מ דף צ"א ע"א אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דלצי"ש חייב אפי' היכא דקים לי' בדרבה מיני' ומנ"ל לרבא הא וכ' שם התוס' דיליף לה מגז"ש תועבה תועבה מעריות דמיירי אפי' חייבי מיתות וא"כ מבואר דאצטרך גז"ש וא"ש, אדרבה קשה לכאורה על אביי מנ"ל למילף מגז"ש דבעי' ביאת איסור דשויי' זונה דלמא קמ"ל קרא לרבותא אפי' בביאת איסור אע"ג דשייך קים לי' בדרבה מיני' אפ"ה הוי אתנן אבל מכ"ש לעולם היכא דלא הוי ביאת איסור, מיהו נראה דאביי לטעמי' דכבר כ' הרשב"א בתשו' סי' ש"ב דר"פ וכל אינך אמוראי שם שגם אביי חד מנייהו פליגי על רבא בכלל הזה וא"כ באמת אי חייב מיתה או מלקות אין כאן אתנן ועכ"ח גז"ש בא ללמדנו רק דבעי' ביאת איסור דשוי' זונה

ולפי מה דנראה בכתובות ל"ה ע"א דס"ל לאביי כר"ל מדמתלי' דבריו דאפי' חייבי מלקות שוגגין פטורין יובן שפיר לשון אביי בזונה ישראל לא משכחת אתנן ומיושב קו' התוס' בבכורות י"ז וכ"ז לאביי אבל לרבא לשיטתי' באמת לא מצי למילף מהתם ולכך