מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קד

דהעבד פטור להשתעבד ואפי' אם ירצה האדון למכרו בא"י וכ"ש להשתעבד בו בא"י אינו רשאי ונראה דהרמב"ם לטעמי' שם בפ"ח מה' עבדי' דין ט' שפסק דעבד יכול לכוף את אדונו שיעלה עמו לא"י וא"כ מאי ארי' בברח אפי' בעודנו עמו יכול לכופו לעלותו עמו ועכ"ח בברח פטור לגמרי ועי' בתוס' כתובות דף ק"ז ע"ב ד"ה הכי גרסי' כו' ב' דעות בזה והרא"ש נמי כ' בהשולח דף מ"ה דהאדון יכול לעבוד עמו בא"י והר"ן כ' דאפי' למכור אותי בא"י רשאי ועי' בש"מ כתובות שם ואם הסגיר העבד כ' החינוך דאינו לוקה דהתכלית של השבה הוא אסור דוקא אם יעבוד עמו האדון וא"כ בהסגרה עדיין לא עשה עיקר העבירה עיי"ש והיינו החינוך לשיטתי' לעיל במצוה י"ג וי"ד דס"ל דכה"ג מקרי לאו שאין בו מעשה אבל כבר הערותי לעיל בכלל ה' דמדברי הכ"מ פ"ט מקרבן פסח דין זי"ן מוכח דכה"ג לא מקרי לאו שאין בו מעשה עיי"ש וא"כ לדבריו יהי' לוקין בנדון שלנו וצ"ע בהרמב"ם בה' סנהדרין פי"ט דלא מנה לאו זה בכלל הלוקין וא"כ מוכח כהחינוך וצ"ע

והנה התרגום פי' לא תסגיר עבד עממין וכו' ולכאורה היינו גוי שהציל עצמו מיד אדונו ולהיותו ישראל והיינו כדעת ת"ק של ר' יאשי' ור' אחאי בגיטין מ"ה אבל המזרחי כ' כונתו עבד שהוא ישראל הנמכר לגוי ועי' במ"ל פ"ח מעבדי' דין יו"ד שתמה עלי' בזה ובאמת גם אני תמי' עליו בזה דא"כ למה אצטרך לסיים הקרא דעמך ישב בקרבך וגם לאו דלא תוננו מיותר כיון דישראל מעלי' הוא וגם כבר כ' הרמב"ן בחומש פ' משפטי' על פסיק דלא תצא כצאת עבדי' דסתם עבד לאו היינו עברי דעברי לא מקרי סתם עבד עיי"ש ולענ"ד שיש קצת ט"ס במזרחי וצ"ל במקום לשון שהוא תיבות של ישראל וגו' ויליף זה מספרי דאמר דמכאן אמרו המוכר עבדו לגוי או לח"ל דיצא לחירות וכבר כתבתי בחי' גיטין דף מ"ד ע"ב דלפי הנראה איכ"ל בעבד הנמכר לנכרי וברח ממנו מן הדין יצא לחירות ולאו מטעם קנס והא דתנן התם בהדי הנך דמשום תיקון עולם עבד שברח מן הגוים היינו מה שקנסו להאדון שמכר שיפדנו עד עשרה בדמים אבל אם ברח מן הדין יצא דהרי הגוי אינו קונה עבד אלא למעשה ידיו כדאי' בגיטין ל"ח וא"כ כשמכר האדון המעשה ידיו והעבד ברח אין יכול האדון מצד הדין לזכות בו ונהי דהשיעבוד הגוף וקנין הגוף עדיין נשאר אצל האדון באמת בעי' שטר שחרור מאדון כדאי' התם ובאמת ברש"י מ"ק דף י"א גבי כיון מלאכתו במועד פרש"י דגם בבח הוא משום קנס אבל מדברי הרמב"ם לא משמע כן וא"כ נראה שע"ז כיוון התרגים עבד עממין דהיינו סתם עבד שהוא עבד כנעני וביאר המזרחי דהיינו שהי' של ישראל ונמכר לגוי שאז יצא לחירות מדינא וע"ז סיים המזרחי דברי הסיפרי דאמרו דמכאן המוכר עבדו לגוי ולח"ל יצא לחירות כנלענ"ד נכון לכוון בדברי המזרחי וא"ש: מצוה תק"ע ל"ת שמ"א

מל"ת שלא לבא על קדשה בלא קדושין שנאמר לא תהי' קדישה מבנות ישראל ויש בזה ג' דעות דעת הרמב"ם דלאו זה ולאו דאל תחלל את בתך וגו' ולא תזנה שניהם באו לכפל הלאו לבועל בזנות במופקרת לזנות ולהרמב"ן שניהם באו בזנות במקום שאין קדושין תופסין והיינו לדידן בחייבי כריתות ולפי"ז לכאורה לאו זה א"צ למנותו והמעיי"ח כ' דגם להרמב"ן בא נמי לאסור לעבד ושפחה כפי התרגום אלא שכולל כל מי שאין בו קדושין אמנם ברמב"ן משמע דעיקרו בא על הב"ד שלא יניחו קדש וקדישה וגם משמע דלאו דאל תחלל את בתך הוא לדידי' לאו בפ"ע שלא יתן את בתו ושלא תמסור היא עצמה במקום שאין קדושין ולכך אינו נמנה ללאו בפ"ע שכבר מוזהר ועומד בחייבי כריתות ואי נימא כמעיי"ח הנ"ל דכולל גם עבד הוי לי' למחשב זה ללאו בפ"ע ולהסמ"ג לאו דלא תהי' קדישה היא כפי התרגום על שפחה ועבד ואל תחלל נמנה ללאו בפ"ע וכפי' הרמב"ם בביאה לשם זנות ומ"ש המג"א דלאו דלא יהי' קדש וקדשה ימנה לב' לאוין עי' במעיי"ח דסובר דעיקרו לכל מי שאין קדושין תופסין

ב) והנה מה נכלל בלאו הזה יש בזה דעות שונות הא' דעת הרמב"ן דבלאו הזה וגם בלאו דכותי' דאל תחלל את בתך להזנותה כולל דוקא במפקיר או מוסר בתו לאיש שאין קדושין תופסין בו וזה מקרי ביאת זנות ולאו דלא תהי' קדישה כולל גם הב"ד שגם הב"ד מוזהרין ע"ז שלא יניחו קדש וקדשה ולכך נאמר לא תהי' קדישה בבנות ישראל וכו' ולפי"ז הי' ראוי' שימנה לב' ל"ת אחת אל תחלל וגו' והב' לא תהי' קדישה ומ"מ לא מצינו שמנה הרמב"ן זה לב' ל"ת דלאו לא תהי' בא לבאר שגם הזוני' בכלל ובכלל לא תהי' קדישה גם האיש בכלל דהכונה שלא תהי' לביאת קדישה היינו ביאת זנות ולא יהי' קדש קאי על משכב זכר כדלקמן אלא שכלל בלשונו גם על הב"ד עי' ברמב"ן בשורש ה' ובא רק לבאר ואע"ג שדעת הרמב"ן שעיקר לאו הזה דוקא במופקרת או מזנות למי שאין קדושין תופסין מ"מ נראה מדבריו בל"ת שנ"ה שאינו מרחיק גם דעת הב' וגם דעת הג' ואין ולאו ורפי' בידי' ולכה"פ מודה הוא דאיסור איכא בענין הב' וענין הג' ואיסורא בא מסיפא דקרא דכתיב ומלאה הארץ זימה דדרש ראב"י דנמצא אח נושא אחותו או מלא תזנה הארץ ואפי' במוליד מהרבה נשי' בכל מדינה בכלל איסור הזה. ודיעה ב' היא דעת הראב"ד בפ"א מאישות שהאיסור הוא על המופקרת לכל אדם

ודיעה הג' היא דעת הרמב"ם אפי' אינה מופקרת לכל אדם כל שהוא מכינה עצמה לזנות והם זוני' מדעת שניהם או לאבי' מוסרה לשם זנות הוא בכלל הלאו הזה וגם בזה נראה שגם הרמב"ן מודה מטעם דס"ל הדבר שימסרנה לזנות להרבה בני אדם ויבואו לידי עריות או ע"י אח שנשא אחותו וכו' אבל במפתה ומאנס אין איסור לאו וכמ"ש בל"ת שנ"ה וכ"כ ספ"ב מה' נערה ובתולה ומ"ש שם הראב"ד דאין קדשה אלא א"כ עומדת בקובה של זנות נראה דלאו דוקא אלא דעתו דבעי מופקרת לכל וכמ"ש בפ"א מאישות אבל אינו תלי' אם הוא עומדת או יושבת על אם הדרך או בקובה אלא דעתו כדיעה הב' הנ"ל

אמנם הרמב"ם בפ"א מאשות וכן נראה מדבריו בסנהדרין דף נ"ד בפי' המשנה שם דכל הבועל לשם זנות הוא עובר ולוקה ונראה דהיינו בכלל ומלאה הארץ זימה ונראה דאינו חייב אלא בגמר ביאה לראוי להתעבר ממנו שהרי משום נמצא אח נשא אחותו אתי עלה והיינו בגמר ביאה ולפי"ז על העראה לא חייב אלא על גמר ביאה ובזה מיושב מה דמקשין ע"ז איך חייבה התורה קנס למ"ד דחייבי מלקיות ואפי' שוגגין פטורין ולהנ"ל איכ"ל דסובר דקנס חייב משהערה בה עיי' תוס' יבמות דף נ"ט ד"ה אלא ובתוס' סנהדרין דף ע"ג ועיי' במ"ל פי"ז מא"ב דין י"ג שכתב שכל גדולי ישראל סוברין דבהכנסת עטרה חייב קנס וכן איתא בירושלמי וא"כ א"ש כנ"ל

אמנם הכ"מ פט"ו מא"ב הביא בשם הר"א בנו של הרמב"ם מכח דקשי' להא דפסק שם הרמב"ם בממזרת אינו לוקה אלא א"כ קידש א"כ קשיא הא דפסח הרמב"ם בפ"א מנערה בתולה דין י"א דאם היתה זו שנאנסה או נתפתה אסורה לו מחייבי לאוין והתרו בו לוקה ואינו משלם הא בחייבי לאוין בעי' קדושין דוקא לדעת הרמב"ם וממ"נ איך שייך קנס ומלקות וע"ז יישב דחייבי לאוין היינו משום קדשה ודבריו צריכין ביאור ויש בהם ט"ס עכ"פ מבואר מדבריו דגם בקדישה חייב בהערה וכונתו נראה דס"ל דהא שכתב הרמב"ם דדוקא בהכינה עצמה לזנות היינו לענין דידה אבל הוא כל שמכון לזנות הוא לוקה משום דלא תהי' קדש בביאה והיינו בביאת זנות והא דחייב באונס ומפתה קנס היינו במפתה לשם קדושין כדאיתא בקדושין דף מ"ו ע"א דאיכא דמוקי לה במפתה לשם אישות ולכך בעלמא באשה שכשרה לו א"א להתרות בו דשמא ירצה האב ואפי' לא רצה או לא מהני רצה מ"מ הא לא בעל לשם זנות או שמא כבר רצה כדאיתא בקדושין שם ולכך אין לוקין ואיכא קנס ואפשר דאפי' לא פירש לשם קדושין אי אפשר להתרות בי' דמחזקי' לי' דבעל לשם קדושין ואפי' קיבל התראה מצי למימר לקדושין כונתי וסומכין על חזקה אבל אם היא ממזרת דממ"נ שפיר נוכל להתרות בי' דממנ"פ אם לשם זנות לוקה משום קדשה ואי לשום קדושין לוקה משום ממזרות וקנס משלם אם לא רצה האב או דלא מהני רצון האב לבסוף לכל מר כדאית לי' ואפ"ה כיון דלא בעל לזנות אין לוקה וגם משכחת לה בבעל סתמא כאן שפיר נוכל להתרות בי' משום קדשה ואם קיבל התראה חייב ולא מצי למימר לשם קדושין דהוי לי' למימר וחזקה אין כאן עיי' בפ"י גיטין י"ז בשמעתין דשמא יחפה דהיכא דיש לה ראי' אפי' קיבל התראה מצי למימר על חזקה סמכתי וה"נ י"ל כן וזה נראה יותר כונת הר"א בנו של הרמב"ם ועכ"פ מבואר מדבריו דס"ל דאפי' באינה מכינה עצמה לזנות איכא אצלו איסור קדישה

לא תהי' קדישה היינו דלא תהי' ביאת קדישה דהיינו ביאת זנות בבנות ישראל היינו הדיעה הד' בכונת הלאו הזה אבל לכל הד' פרושים עדיין לא שמענו אלא ביאת זנות אבל במייחד לו אשה אלא שהביאה היא ביאת זנות דאפ"ה יהי' אסור זה לא שמענו אמנם התרגום מפרש פירש ה' דלא תהי' קדישה היינו דלא יסב בת ישראל עבר דעי"ז יהי' ביאתה ביאת זנות ואם אמנם מחד צד זה גרע שהגברא גברא או אתתא דלא שייכו בהו קדושי' ודמי' לפירש ודיעה הראשונה בפסוק הנ"ל דבעי' דוקא היכא דלא שייך קדושי' מ"מ לא דמי' לפירוש הא' ששם היא ביאת זנות ממש אבל כאן דמיירי שנשאה לשם נשואין אלא דלא מהני הוא חידש לן התרגום שגם זה בכלל האיסור וכבר כ' הרמב"ן בשורש ה' בהשגות למנין המצות דהסיפרי עכ"ח אינו מפרש כן דאל"כ לא שייך להקשות קדש למה נאמר עיי"ש וגם הרמב"ם בפי"ב דין י"א הוכיח דשפחה לישראל עכ"ח אינו אסור מה"ת מדהתיר התורה לאדון ליתן לעבדו שפחה והחינוך בסי' ר"ט כ' דשפחה ילפי' לאיסור מקרא דלא תתחתן כי יסיר את בנך וגו' עיי"ש והמ"ל בהג"ה מתמה עליו שהרי ברמב"ם הנ"ל מבואר דאינו אסור מה"ת ולי נראה ליישב דבריו דלכאורה יש נ"מ אי ילפי' מקרא דלא תהי' קדישה או מקרא