מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קג

לכתוב עמוני וכ"ש מואבי דעשה תרתי ואפי' לרמב"ן בחומש מ"מ לדברי המחבר כשם שמצרי ואדומי הי' יכול למילף ה"כ הי' מואב יכול למילף מעמוני ועיי' בתוס' חולין ס"א ע"ב ד"ה ונילף דמב"כ אפי' בק"ו לא ילפי' וכיון שכן מצרי ואדומי ל"ל ועכ"ח ללאו. וזהו כבר נדפס בשמי בס' מצות השם הנ"ל

ב) והנה פ"ד דמס' ידים במשנה ד' יהודה גר עמוני בא לגייר לפני ר' יהושע ור"ג ור' יהושע התיר דסנחרב בלבל כל האומות ואמרי' כל דפריש מרובא פריש ועיי"ש בתוס' יו"ט שהקשה ע"ז ובתוס' חדשים שם הקשה דלמה לא גזרי' שמא יקח מן הקבוע דאינו מנכר, ואני כתבתי במק"א דלב"נ ספיקא שרי' כמש"כ שאגת ארי' סי' מ"ט ובנוב"י מה"ת חא"ע סי' מ"ב דבב"נ לא אזלי' בתר רוב וע"ז הקשו עלי איך כ' הרמב"ם בפ"י ממלכים דין ח' הואיל ובני ישמעאל נתערבו בבני קטורה נתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין וכ' המל"מ דמשום ספק חייבים ולכך אין נהרגין ולכ"מ משמע דאפי' להרג הי' ראוים ע"ש וא"כ מבואר דב"נ חייב מספק ולענ"ד אדרבה מהתם יש ראי' לדבריו בפ"ד דמסכת ידים מ"ד הנ"ל דפליגו ר"ג ור"י בגר עמוני הקשה תוסיו"ט מאי טעמא דר"ג ולי נראה דביבמות דף ע"ו ע"ב כתבו התוס' ד"ה מנימין דגם מהיושבים שם מעיקרא נשארו וכ"כ בפירוש בר"ש פ"ד דמס' ידים מ"ד וכן כ' הרמב"ן ורשב"א בחי' שם ביתר ביאור ממילא על כל אחד יש לומר כאן נמצא וכאן הי' והרמב"ם דייק בלשונו דבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה ותוס' בשבת דף מ"ב ד"ה נותן כתבו מלשון חמין לתוך צונן משמע דהם מרובים וה"נ משמע לי מלשון הרמב"ם וזה נ"ל טעמא דר"ג טעמא משום כאן נמצא ואע"ג דאיירי בבנים מ"מ הבן כתח מאב וכעין דאמרי' בהיפך מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה ואמרי' דחלק שממנו נעשה ונולד הי' כאן מעיקרא ואע"ג דידעי' שגם מעלמא באו לכאן מ"מ כל אחד אוקי אחזקתי' כמו בב' שבילין. וגם אמרי' בנזיר דף י"ב דאדם לקבוע' הדר. ועוד נראה דמילה חיוב נמי על ב"ד דבפ' מילה דקאי נמי על בני קטורה כתיב הלימוד על הב"ד ובב"ד הוי תרתי דסתרי דספיקא להחמיר כמש"כ הפר"ח בסי' ק"י ואפי' בבא לשאול על כולם חייבים וכעין הוי במחבואה כתובות כ"ז עיי"ש בר"ן דאסיר. ור"י סובר כיון דנתגייר וכקטן שנולד דמי אין לך פירש גדול מזה ובתוס' חדשים הקשה דנגזור שמא יקח מן הקבוע ודבריו קשים קצת יעו"ש

ולענ"ד דגר לעולם חשוב פירש כנולד דמי ושוב בא ר"ג מכח ס"ס שמא כבר שבו וספק לא נגלה וכעין שכתבו התוס' יבמות שם ועכ"פ מלשון הרמב"ם דדייק שבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה נראה דבני קטורה נשארו במקומן ואיכא חזקה דכ"נ וכ"ה ולכך דייק הרמב"ם כן דדוקא בכה"ג אלא דלענין הריגה פליגי המל"מ וכ"מ לדעת הכ"מ אפי' הורגין על החזקה זו אלא משום דמילה אינו משבע מצות. ומטעם הנ"ל גם קושי' השאגת ארי' סי' מ"ט שממנה הוכיח הנוב"י במה"ת חאה"ע סי' מ"ב דבב"נ לא אזלי' בתר רוב ל"ק לענ"ד אמנם לכאורה ק"ל מהא דאמרי' בסוטה כ"ט ע"א דר' גידל רמי כו' דכל טהור יאכל בשר משמע דוקא ודאי טהור דהתורה על ודאי נאמרה ומזה תי' החו"ד סי' ק"י שיטת הרמב"ם וא"כ ה"נ בסנהדרין דף נ"ו דדרשי' אכל תאכל ולא אבר מן החי ופירש"י אכול היינו דבר העומד לאכילה וכיון דהתורה על הוודאי נאמר משמע דוקא ודאי אינו אבר אן החי תאכל ולא ספק ונ"ל דל"ק דהתוס' שם הקשו הא בלא"ה כל בשר אסור לאדם הראשון ותי' כשהומת או נעקר ע"י אחר שוב אינו אסור וא"כ כשיש כאן אבר הנמצא ואינו נודע אם אדם תלשו מן החי או מן המת הו"ל חזקת איסור כיון דעד השתא בודאי הי' אסור ואיכא חזקה והוי כודאי אסור ולכך ספק אסור משא"כ לדידן למ"ד לאו לאברים עומדת לא הי' בחזקת אסור וספק שרי

ובזה י"ל היטב דברי הרא"ם שהביא מהרש"א בסנהדרין נ"ט ע"א שכ' דכיון דהותר לנח בשר הי' צריך קרא אחרינא לאסור אמה"ח משום אך בשר בנפשו והקשה המהרש"א דבש"ס לא משמע כן ולהנ"ל א"ש דהרא"ם איכ"ל דקאי אי לאו לאברים עומדת ולכך כיון שנשתנו דינא דמעיקרא גם ספק אסור והיינו קרא אכול תאכל ולנח הותר ספק והותר במקצת ולכך צריך קרא בפני עצמו אבל הש"ס איכ"ל דקאי למ"ד לאברים עומדת כיון דמחיים הי' אסור משום אמה"ח והשתא מספיקא איכא חזקה ועכ"פ לפי האמור נראה דספק אמה"ח לב"נ תליא בפלוגתא דלפי מה שכ' הלח"מ בפ"ה ממ"א דין ה' דהרמב"ם פסק כמ"ד לאו לאברים עומדת ספיקא שרי' לב"נ כנלפענ"ד: מצוה תקס"ה ל"ת של"ח

מל"ת שלא יבא טמא למחנה לויה הוא הר הבית שנאמר כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה כו' לא יבוא אל תוך המחנה, והסמ"ג לא מנה זה ללאו בפ"ע וכללו בלאו שס"ג ולשון ס' החינוך שכ' שלא יבא טמא למחנה לוי' אינו מדויק דהרי טמא מת מותר במחנה לוי' וצ"ל דהא טמא הוא בעל קרי וממנו ולמעלה החמור ממנו והנה בפסחים דף ס"ח ע"ב מביא דתני תנא קמי' דריב"א ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ולא יבואו אל תוך המחנה זו מחנה לווי' שבעל קרי אסור במחנה לוי' א"ל אכתי לא אפקתי' עייליתי' ועי' בפרש"י. ולכאורה קשה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש דביאה דרך גגין אינו עובר ואני כתבתי למעלה במל"ת שס"ד דלפי הנראה גם בבא דרך אחוריו אינו עובר דלא נקרא ביאה וא"כ בא הקרא ללמד שאם הי' במחנה שכינה ואירע לו הטומאה שהחיוב לצאת ממחנה שכינה ואז כשיצא לא יבואו אל תוך המחנה דרך ביאה, ובאמת תמהני למה לא הביאו הרמב"ם ולא אשתמט בש"ס לומר כן דאם רוצה לצאת צריך לצאת ממחנה שכינה למחנה לוי' שלא כדרך ביאה וצ"ל דפסיקא לי' לריב"א כיון דבאמת לכל הפחות גם בלי ביאה אם שהה בתוכו כדי' השתחוי' או הולך בדרך ארוכה הוי אסור וממילא גם בדרך קצרה ובלי שהי' הוי לכה"פ ח"ש אלא דאשתרי וכיון דאשתרי אשתרי אפי' דרך ביאה ועכ"ח דלאו מיירי אם כבר יצא וע"ז שפיר הקשה לו אכתי לא אפקתי'

אמנם אכתי קשה הא תנן ספ"ק דמדות ופ"ק מ"א דתמיד דמסיבה ומחילה היתה תחת הבית המקדש והי' לו לצאת חוץ במקום שלא הי' מחנה לוי' וכמו שאמר ראב"י ספ"ק דמדות א"כ זה גופא קמ"ל דלא יבוא למחנה לוי' אלא יצא תחת המחילה שאין בו איסור כלל. ונראה דהש"ס לא רצה לומר ולפרש כן דהרי הקרא מיירי ביוצאים למלחמה שאם ג"כ יהי' מקום ארון מחנה שכינה ומקום לווים מחנה לוי' וכמו שפי' הרמב"ן בחומש ואז לא שייך שיהי' מחילות ופריך שפיר. וכ"ז אי לא בא קרא הזה אלא לשעת מלחמה אבל בסיפרי פליגי בזה דת"ק דר"ש אמר דמקרא הזה לל"ת נאמר ור"ש אמר דיצא חוץ למחנה היינו חוץ ממחנה לוי' ולא יבוא אל תוך המחנה היינו מחנה שכינה. נראה דפליגי בזה ת"ק סובר דהמקרא לדורות נאמר על קדושת עולמים אלא שאגב גררא אשמעי' דגם בעת מלחמה הדין כן ועיקר בא ללמד על עשה דהיינו על ב"ד שישתדלו בזה והיינו דכיון שיהי' מחילות שלא נתקדשו ממילא יהי' עליו אזהרה דלא יבוא ור"ש סובר כדמסיק בשמעתין דפסחים ועפי"ז מיושב הרמב"ם היטב דהרמב"ם פ"ג מביאת מקדש פוסק כס"ד דפסחים והקשה הכ"מ עליו דהא הש"ס דחה זה ולהנ"ל א"ש דהרמב"ם סובר כספרי וקחי הקרא על בית המקדש ועל הר הבית וזה כונת ת"ק של ר"ש על דרך הנ"ל ופסק כותי': מצוה תקס"ו מ"ע רכ"ח

מ"ע לתקן במלחמה מקום מיוחד לבית הכסא מחוץ למחנה שנאמר ויד תהי' לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ: מצוה תקס"ז מ"ע רכ"ט

ומ"ע לתקן יתד עם הכלי זיין לחפור בה לכסות צואותו שנאמר ויתד תהי' לך על אזנך והי' בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית צאתיך, והטעם שיהי' מחנה ישראל קדוש וסיפא דקרא והי' מחניך קדוש הוא טעמא דקרא וכן לא יראה בך ערות דבר הוא נתינת טעם על מ"ע ול"ת הראשונה לתקן מקום חוץ למחנה דאע"ג דמכסה ויהי' מחניך קדושמ"מ הגילוי ערוה עצמו הוא גנאי שיהי' במחנה ולכך לא נמנה זה למ"ע ול"ת בפ"ע כמ"ש הרמב"ם בשרשיו ועי' בשורש ח' ומכאן למדו חז"ל בק"ו שאסור להיות צואה וערוה במקום שאומרים ק"ש וד"ת ואע"ג שזה דין תורה כדמוכח מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש ושאר דוכתי מ"מ לא נמנה זה למ"ע ול"ת בפ"ע מטעם הנ"ל כנלענ"ד והמעיי"ח עמד בזה: מצוה תקס"ח ל"ת של"ט

מל"ת שלא להשיב עבד שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל לאדונו אפי' ישראל שנאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו: מצוה תקס"ט ל"ת ש"מ

ומלת שלא להונות בדברים העבד הזה שברח שנאמר עמך ישב כו' לא תוננו. ועיי' במעיי"ח שהקשה על פרש"י בגיטין מ"ה במאי דפי' רש"י דהוי לי' למשלח כרבי וקשה הא אנן לא קיי"ל דאדם מקנה דשלב"ל עי' מ"ש מרן זצ"ל הנדפס בחי' ריטב"א על ע"ז בתשו' ומהרמ"ס זצ"ל תי' ע"ז

והנה גם הרמב"ם פירש דהיינו עבד שברח מח"ל לארץ והיינו כרב בר יאשי' בגיטין מ"ה ולדעת הרמב"ם וכן משמע פשטא דקרא