מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב קב

הרמב"ם אפי' זה שאנוס היא אסורה לו רק מדרבנן ג"כ קרינן אינו ראוי' לו' ואחרונים פקפקו ע"ז ואני אמרתי כוונת הרמב"ם עפ"י פי' רש"י בכתובות דף מ' דפריך הש"ס דנימא דעשה דוחה ל"ת ומתרץ כיון דאם אמרה לא בעינא ליכא עשה ולכך אינו דוחה ופירש"י שם דלמדין אותו לומר דלא בעי' ותוס' שם פירשו פי' אחר ובכוונת רש"י נ"ל להמליץ עפ"י מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' גרושין דלכך כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וחשיב ע"י כפי' רצון דאמרי' מצוה לשמוע דברי חכמים וביאר הרמב"ם דכיון דבר ישראל מחויב וקבל עליו לקיים את דברי התורה מסתמא ניחא לי' לקיים ולעשות רצון הבורא אלא שיצרו הרע מסיתו ומכאיב לו יסורים ומכביד את אזניו לשמוע וע"י שכופין ונחלש היצר ואז נשאר בבחירה חפשיות ואם אומר אז רוצה בוודאי כן הוא באמת שרוצה וה"נ כיון שאינו ראוי' לו והב"ד אומרים שאין השי"ת חפץ בזיווג הזה בוודאי ניחא לה ולא בעי' לי' אפי' אם היא יום אירוסין דצרתה בו בוודאי הוא רק הסתת היצר ועוור עינים שמעוורה וכיון דמקרא דלו תהי' לאשה לפי פי' רש"י לפי"מ שהסברתי מוכח דמסתמא האשה מצד עצמו בלי הסתת היצר רוצית הוא לעשות כמצוה עלי' והוי כאלו אמרה בהדי' לא בעי' לה וכיון דאמרי' בב"ב מ"ח דגם על מצוה דרבנן דמצוה לשמוע דברי חכמים ומסתמא זה רצון החפשי' של בר ישראל וא"כ ה"נ אפי' הוא רק אסורה מדרבנן אפ"ה אנן סהדי דלא בעי' לי' ומודיעין לה שעפ"י הדין אין זיווג זה טוב לה ולכך אפי' בדרבנן אמרי' דאין כאן עשה כנלענ"ד להסביר דברי הרמב"ם ומיושב קו' הנ"ל

ב) והנה בסוגי' דמכות ט"ו מסיק דלכך מקרי לאו הניתק לעשה משום דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי. והרמב"ם פ"א מה' נערה בתולה כ' דאונס שגירש יחזור ואינו לוקה משום דכתיב ולא תהי' לאשה והאריך שם, וכבר הקשו עליו שמלשון זה משמע דלתשק"ע אין לוקין והוא בהיפך מגמ'. ולענ"ד נראה ליישב דהפ"י הקשה בגיטין דף צ' אע"ג דאמרי' שם לב"ש אין רשאי לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה וקמבעי' לן עבר וגירשה מאי ופשיט רבא מהא דאונס מדאיצטרך כל ימיו ש"מ דבעלמא אם עבר וגירשה מגורשת והפ"י הקשה שם דלמא לעולם אם עבר וגירשה אינו מגורשת והא דאיצטרך באונס כל ימיו שלא ילקה עליו משום דעבר אמימרא דרחמנא לכך איצטרך שיהי' לאו הניתק לעשה ונלענ"ד דמזה עצמו מדאיצטרך כל ימיו שיהי' ניתק מוכח דהגרושין מהני דניתק לעשה שייך דוקא אם עושה איזה מעשה בזה הוא מנתק הלאו וזה אי אמרי' דהגרושין מהני רק דהתורה אמרה שיחזירנה ומתקן עי"ז הלאו אבל אם נימא דהגרושין לא מהני וא"כ היא אשתו כמו שהיתה קידם לכן אע"ג שאפשר שחייב לתת לה שאר כסות ועונה ובתחלה לא רצה ליתן אבל זה הוא ענין אחר ואין יכול לנתק הלאו הזה שעבר וממילא מוכח עכ"ח דגרושין מהני

ג) אמנם הוא גופא תיקשי מנ"ל באמת מן כל ימיו דהוי לאו הנל"ע דלמא הפירוש כפשטא שאין השלוחין שילוח כמו דמשמע מלשון לא יוכל לשלחה כל ימיו ונראה דמזה הטעם פירש"י בגיטין המובא בשמעתין סובר דהאי כל ימיו קאי גם אלו תהי' לאשה כדקיי"ל גם בר"ה דף ט' ע"ב דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לחכמים וקאי אלו תהי' האשה והוי' בקרא בלה"ק קדושין ונשואין וא"כ כיון דכתיב לו תהי' לאשה כל ימיו מבואר דכל ימיו בעמוד והחזיר בקדושין ונשואין והוי' וא"כ שפיר הוכיח רבא שם, וא"ש לשון הרמב"ם דמכח לו תהי' לאשה ידעי' דהוי לאו הנל"ע לא משום שקדמה עשה אלא דהאי כל ימיו כתיב בתר הלאו קאי על לו תהי' לאשה ומבאר לן דהאי דכל ימיו יחזיר הוא ע"י קדושין ונשואין וממילא הוא לאו הנל"ע וא"ש לשון הרמב"ם ולעולם גם לרמב"ם ס"ל לתשקיע לוקין עלי' כדס"ל לר"י וש"ס דידן: מצוה תקנ"ט לית של"ב

מל"ת שלא ישא פצוע דכא וכרות שפכה בת ישראל שנאמר לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ד'. והרמב"ם ורמב"ן מונה זה רק ללאו אחד אע"ג דס"ל לרמב"ם בעלמא נא ומבושל עמוני ומואבי לב' לאוין כאן מודה עי' בלשונו בהשגתו לשורש ט' דשניהם מענין אחד ומטעם אחד נאסרו אבל הסמ"ג מונה זה לב' לאוין, ואם נאסר ביאת פ"ד בלא קדושין עי' בחינוך כאן וברמב"ם וראב"ד פט"ו מא"ב דבכל חייבי לאוין לדעת הרמב"ם אינו חייב בביאה בלא קדושין והראב"ד וסייעתי' משיג עיי"ש. והמעיי"ח הקשה למה לא מנה נמי לאו דלא יגלה כנף אביו נהי דקאי על שומרת יבם של אביו שאסורה בלא"ה משום דודתו מ"מ כיון שאמרו ביבמות צ"ז סע"א דהקרא בא לעבור עליו בב' לאוין א"כ לחשוב במנין כדרך שמנו ערות אביך ואחי אביך לא תגלה לשתים עיי"ש. ולענ"ד לדידן דקיי"ל כר"ע ביבמות מ"ט דאיצטרך האי לא יגלה כנף ללמד דאין ממזר רק מחייבי כריתות אינו מוכרח דבא הקרא לעבור בשתים אלא לדינא נשנה וכמ"ש הרמב"ם בכיוצא בזה בשורש ט' וביבמות צ"ז עכ"ח לרווחא דמלתא מתרץ אפי' לר' יהושע ביבמות מ"ט ועיי"ש בפרש"י: מצוה תק"ס ל"ת של"ג

מל"ת שלא ישא ממזר בת ישראל שנאמר לא יבוא ממזר בקהל ד' ועי' במצוה שלפ"ז, וחז"ל דרשו ודאי ממזר אסור הא ספק ממזר יבא ולדעת הפ"י ושארי אחרונים אפי' נגד חזקה ונגד רוב מותר לבוא דוקא ודאי ממזר הוא דלא יבא ובזה מיישבים מהרי"ט ופר"ח לדעת הרמב"ם דס"ד לקולא למה אצטרך מממזר ילפותא תיפוק לי' דספיקא לקולא ומתרצים דאטרך נגד חזקה או רוב דשם גם הרמב"ם מודה. ועוד הקשו על הרמב"ם מהא דאמרי' בקדושין ע"ה בקהל ד' דוקא קהל ודאי הוא דלא יבוא הא בספק קהל יבא שתוקי מותר בממזרת ול"ל ב' קרא ואמרתי ליישב עפ"י הירושלמי דספ"ק דכתובות דכ' שם דרוב זנות הולך אחר פסולים ולכך ממילא אם הי' רק קרא דספק ממזר מותר עדיין לא ידעי' דשתוקי מותר בישראל דשתוקי נולד מזנות ובזנות הולך הרוב אחר הפסולין וממילא קרוב לודאי דשתוקי הוא מן הפסולין והו"א דיהי' אסור בישראל לכך אצטרך דשתוקי מותר בישראל אלא לכאורה יש להקשות כיון דידעי' דשתוקי מותר בישראל כש"כ ספק ממזר דמותר בישראל אלא דכבר כתבו התוס' בקדושין ע"ג ע"א ד"ה וחד למשרי כו' מת"י שם ולפי פי' המהרש"א שם דבאמת לא הוי ידעי' דשתוקי מותר בישראל אלא מכח דדרשי' בממזר ודאי דלא יבא דרשי' נמי מקהל דוקא קהל ודאי ואי לא דכתיב ממזר לא הוי דרשי' שתוקי וא"כ אצטרך תרוויי' ובזה אמרתי ליישב קו' הרשב"א על הרמב"ם דס"ד לקולא ואיך ילפי' בחולין י"א דאזלי' בתר רוב דלמא התם הוא מצד ס"ד לקולא ולהנ"ל אמרתי ליישב דלפי האמת דאזלי' בתר רוב וא"כ הו"א דשתוקי דאמרי' רוב זנות הולך אחר הפסולין וא"כ הו"א דשתוקי יהי' אסור טפי מספק ממזר ואצטרך תרוויי' כדלעיל אבל אי הוי אמרי' דלא אזלי' בתר רוב ורוב הוי רק מצד ספק א"כ עמדה קו' הנ"ל ל"ל תרי קראי על ממזר ושתוקי ודאי ולא ילפי' מכל התורה כולה דספק מותר וממילא מיושב קושית הרשב"א דבהו"א אזלי' דרוב לא עדיף מספק וא"כ תרי קראי ל"ל א"ו לא ילפי' זה מזה וע"כ אצטרך תרי קראי ולכך א"ש הרמב"ם דהוא פוסק כן לאחר מסקנא דידעי' דאזלי' בתר רוב כנלענ"ד: מצוה תקס"א ל"ת של"ד

מל"ת שלא ישא גר עמוני ומואבי בת ישראל שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' עד עולם. וכבר הבאתי למעלה שהרמב"ן בהשגתו לשורש ט' מונה זה לב' לאווין. הנה לפי הפשטות נראה דגם בהנך לאוין ספק שרי' כמו דילפי' בממזר, ולכאורה איכא ק"ו דכאן לא נאסרו רק הזכרים ובממזר אסור זכרים ונקיבות אפ"ה ספק מותר מכש"כ בהנך דלא נאסרו רק הזכרים בודאי ספק מותר וכמו כן גבי מצרי ואדומי דמי' להנך דספק מותר: מצוה תקס"ב ל"ת של"ה

מל"ת שלא לדרוש שלום עמון ומואב שנאמר לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. ר"ל לא כמו בשאר אומות שמצווין אנו במלחמה לקרוא עליה לשלום אבל לעמון ומואב אסור: מצוה תקס"ג לי"ת של"ו

מל"ת שלא להרחיק זרע אדום שנתגייר אחר שני דורות מלהתחתן בם שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא: מצוה תקס"ד ל"ת של"ז

ומל"ת שלא לתעב מצרי שנתגייר אחר שני דורות שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ד' ובס' מצות השם הקשה הא לפי טעם שנתן הכתוב שלא יבואו עמון ומואב בקהל משום שמנעו טובה מאתנו א"כ לפ"ז שמצרי' ואדום עשו עמנו רעה כי מצרים עבדו עמנו עבודת פרך ואדום יצא בחרב לקראתינו ועברתו שמרה לנצח עלינו הי' סברא מק"ו שיאסרו מצרי ואדומי לבא בקהל לעולם, וא"כ הפי' לא תתעב פי' אין צריך לתעב אותם וא"כ אינן לאוין אלא שלילות עכ"ד בקיצור עיי"ש, ואני אמרתי דלק"מ שלשון קרא מבואר דאינו שלילה דאז הי' יכול לקצר דור שלישי כו' ועיין ברמב"ן שורש ח' דשלילה צריך שיהי' מוכח מתוך הקרא ולדבריו לא תתעב למ"ל, מיהו בלא"ה ל"ק דלדבריו דנוכל ללמוד מיני' הוי לי' עמוני ומואבי ב' כתובים הבאים כאחד וא"מ דלדבריו