מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צח

מצוה קיז והיא להרמב"ם מ"ע מ"ט. והרמב"ן לא מנה זו למ"ע

מ"ע לעשות המנחה כמשפט שנאמר וכי תקריב קרבן וכו' וגם בזה השיג הרמב"ן ואינו מונה אותו מטעם הנ"ל ובה"ג מונה היציקות בלילות ותנופות כל אחת למצוה בפ"ע והרמב"ן שם המליץ בעדו וכ' שהעושה אחת מהם מברך ומג"א כ' שגם להרמב"ם כיון שהוא חלק ממצוה צריך לברך ונראה בוודאי כהן שעובד מברך על אחת ופוטר אינך וכן כהן אחד מברך ופוטר אחרים המסייעים לו ועיקר הכוונה רק שכל אחד ואחד צריך ברכה וצריך לכוון לפטור אותם ומה שהשיג עליו במעיי"ח מהא שאמרו במנחות פ' התכלת כל שאין עשייתה גמר מצוותה אין מברכין לק"מ דהתם בהנהו משוי' לאו מצוה כלל אלא הכשר מצוה ואין עשיית ציצית חלק מהעיטוף אבל יציקה ובלילה ואינך חלק ממצות הקרבה ואי אפשר לעשות מעשה המנחה בלעדם וגם מה שהביא בשם לב שמח שמברך על עבודה גדולה ואינך נפטרות עמה לא הבנתי ונ"ל שחלק מהעבוד' שהיא הראשונה עלי' מברך ונפטרות אינך ועיי' במל"מ רפ"א מה' מעה"ק שהקשה על לב שמח ואני כ' במצות אכילת קדשים דיש לדקדק בברייתא ברכות ל"ח דתני' גבי מנחה נוטלו לאכלו מברך המוציא ולא קתני דמברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' ונראה משום דלפעמים לא הגיע עליהם אלא כפול ואינו מקיים בזה מצות אכילה אלא שע"י אכילת כל הכהנים יתקיים המצוה שכהן שאכל רק כפול הוא רק חלק ממצוה ולכך אינו מברך וא"כ לכאורה מוכח דעל חלק ממצוה שאפשר שאחד יותיר מקצת מן המנחה ואז לא נעשה המצוה כתיקונו לכך אינו יכול לברך אלא הגומר וא"כ גם כאן גבי יציקה ובלילה י"ל כן ואפשר שאם כל הכהנים המוכנים לעבודה הם כאן כל אחד עוסק בחלק מצוה אפשר כה"ג יוכל כל אחד לברך או יניח להוציא עצמו מן הגומר

ב) הבלילה והיציקה בעינן שיהי' בכלי שרת לדעת תוספת המובא בכ"מ פי"ג ממעה"ק אבל לדעת הרמב"ם לא בעינן היציקה והבלילה בכלי שרת עיי"ש שהלח"מ והמל"מ פלפלו בזה ובוודאי במנחות לדעת רבי דס"ל דחלות נבללות לאחר אפילו בתנור או בכלי שנתקדשו מסתמא אין רשאין להוריד מקדושתן וצריך הבלילה ויציקה הנעשית אח"כ ג"כ להיות בכ"ש גם להרמב"ם מיהו ברמב"ם עצמו שם לא נראה כן וצ"ע. והבלילה והיציקה וכל הנעשה עד הקמיצה כשר בזר והרמב"ם בפ"ט מביאת מקדש נראה מדבריו דאסור והזר לוקה אלא שאין בו חיוב מיתה ובס' מנ"ח תמה שלא עוררו ע"ז נ"כ ואני ראיתי בתפא"י על המשניות סוף זבחים פי"ד מ"ג עמד בזה וכ' שמ"ש דלוקה לא קאי איציקה ובלילה וכיוצא בזה אלא על אינך שמנה שם שאינו עבודה תמה אלא שסתם וסמך על מ"ש במק"א בה' מעה"ק

ג) ה' מנחות הן מנחת סולת מנחת מחבת מנחת מרחשת ומנחת מאפה תנור נתחלקות לב' חלות או רקיקין ואם אמר סתם מנחה פסק הרמב"ם דיכול להביא איזה שירצה אבל רש"י עה"ת והסמ"ג כ' דאם נדר סתם מנחה אינו מביא אלא סולת וזה כדעת ר"י סתם מנחה הוא דווקא מנחת סולת ותמהו עליו דהוא פסק היחיד בשלמא על רש"י כ' הרא"ם דהוא מפרש פשטא דקרא אפילו אינו אליבא דהלכתא אבל על הסמ"ג קשה ביותר ולענ"ד טעם דר"י הוא משום דאזיל לטעמי' דס"ל בנדרים י"ט לחד מ"ד דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ודעתו לעולם על הדבר ברור ומנחת סולת ברור דהוי בכלל סתם מנחה אבל אינך מנחות אינם מבוררין שהם בכלל סתם מנחה וא"כ לפי הנראה בקידושין ס"ד אנן קיי"ל כמ"ד לא מחית אינש נפשי' לספיקא ולכך פסק כאן כר"י אדרבה על הרמב"ם צ"ע

ד) ומנחה אינו יכול להביא אלא יחיד אבל שותפין פסק הרמב"ם שם דאין יכולין להביא מנחה ובמנחות דף ק"ד ילפינן מקרא דנפש כי תקריב דווקא יחיד והרמב"ם כתב שהוא מדברי קבלה ובמנ"ח תמה שמקרא ילפי' ולענ"ד הרמב"ם בא ליישב קו' התוס' שם שהקשה דנפש איצטרך ללמד דמעלה עליו כאילו הקריב נפשו עיי"ש לכך סובר הרמב"ם דכוונת הש"ס הוא כיון דילפינן שיעור מנחה דווקא עשרון ולמד סתום מן המפורש ממנחת נסכים ואם חסר פסול ואמרי' בביצה כ"א דשותפין כמאן דפליגא דמיא כיון דאפשר דפלגי בלישה ודווקא בע"ח שא"א למפלג נקרא הכל על ש"א וא"כ אם שנים מביאין כיון דהם כמאן דפליגי דמי' הרי נחסרה השיעור לכך אמרינן בגמרא הנ"ל כיון דבקרא דמנחה כתיב נפש נהי דאיצטרך לדרשא אחריתי מ"מ כיון דלא מצינו שיועיל מנחה אלא בעשרון וגם זה חידש לן הקרא בלשון נפש דהיינו אע"ג דהקרבן הוא פחות מאוד אפ"ה כיון שזה המביא הוא עני וברצונו הי' להביא קרבן גדול אלא שאין ידו משגת ולכך מחשב לו הקב"ה מחשבתו הטובה שרצה להקריב קרבן גדול כאילו הקריב נפשו שנאמר ונפש כי תקריב דהיינו מחשבה וכיון דחידוש הוא שחדשה התורה אין לך בו אלא חידושו ולא ילפינן מקרבן עולה דכתיב לפניו בפרשה שם ושם ילפינן מתקריבו ששנים מביאין עולה בשותפות והוי"ו בנפש מוסיף על ענין ראשון והו"א דנלמוד גם מנחה בשותפות ע"ז קאמר מדכתיב נפש גילה לן קרא דחידוש הוא ויש סברא לחלק בין בע"ח למנחה כדלעיל לכך אמרינן אין לך בו אלא חידושו וזה דבר שילפינן מקבלה ולא מקרא כנ"ל טעם הרמב"ם

ואע"ג דהרמב"ם פסק שם דאם הניח אביו מנחה יכולין שני בניו היורשין להביא ואע"ג דאין שותפות במנחה כנ"ל צ"ל דאין דין ירושה במנחה ומטעם זה הקשה שם הלח"מ על הרמב"ם פי"ד ממעה"ק ה"ג במה שכ' הרמב"ם פ"א מתמורה דאין יורשין ממירין הקרבן שהניח להם אביהם משום דאין שותפין ממירין ותי' דהרמב"ם מפרש הסוגיא בדרך אחר דלמסקנא יש להם קנין בקרבן ולענ"ד הדבר תמי' איך אפשר שיהי' ליורשים קנין בקרבן שהניח אביהם הרי קיי"ל בחו"מ סי' רע"ו סוף סעי' וי"ו דאין היורשין יורשים דבר שאין בו רק טובת הנאה דטובת הנאה אינה ממון והש"ך שם סק"ד כ' דווקא אם אין הדבר בידם אלא ביד אחרים ובקצוה"ח שם הביא שאפי' הוא בידם אין להם כח בירושה בהם וא"כ קשה איך יירשו קרבן שהוא של הקדש והפנ"י בגיטין נ"ג האריך להקשות על הא דתנן בכהנים שפיגלו חייבים פירש"י מפסידין לבעלים והקשה דתליא בפלוגתא דגורם לממון עיי"ש וזה שייך בבעלים עצמו אבל היורשים דאינם חיובים באחריות ולפי מסקנא שם דאינו מכפר אלא מקופיא וא"כ נראה פשוט דאין להם אלא כטובת הנאה ואיך אפשר לומר דקנו היורשים וצ"ע

ה) והנה קיי"ל דכ"ש אינה מקדש אלא מדעת ואינה מקדש אלא בזמנו אפ"ה פסק הרמב"ם בפ"ג מפסהמ"ק דאם קמץ בלילה ונתנם בכ"ש מקדשין ליפסל בלינה ובמנחות ק' אמרי' הטעם משום דלילה לאו מחוסר זמן הוא א"כ תימה הרמב"ם דהוא עצמו פסק בפ"ג ממחוסרי כפרה כחזקי' בחגיגה דף ט' דס"ל שם דלילה מחוסר זמן וצ"ע ואפשר דהרמב"ם דייק בלישנא בפ"ג ממח"כ הנ"ל דדווקא דבר שתלוי בהקרבה אמרי' דלילה מחוסר זמן. ומנחות פסק הרמב"ם בפי"ג ממעה"ק דהלישה בפושרין ובפסחים ל"ו איתא דאע"ג דהמצה אסור בפושרין מ"מ מנחות אע"ג דלישה אינה בזריזין מ"מ במקום זריזין איתא ורש"י פי' שם משום דבלישה בעינן דווקא מקום זריזין ואפילו במנחת מאפה תנור ואינך מנחות האפויות דנבללין אחר האפי' מ"מ כיון דאפיי' בעינן בפנים מסתמא לשין אותה בעזרה שלא יהי' הפסק בין הלישה ואפיי' שלא יחמיצו וכ"כ התוס' שם, ולפי"ז נראה ליישב מה שהקשה במנ"ח על לשון רש"י שם שפי' דנבללות אחר האפיי' ואנן קיי"ל דלא כרבי אלא כחכמים בעודן סולת נבללין ולהנ"ל איכ"ל דרש"י מפרש דאפי' למ"ד חלות נבללות מ"מ א"ש דנילושות בפושרין משום דבעי' מקום זריזין דאל"כ בלא"ה תיקשי הלא אחר אפיי' לא שייך חימוץ עכ"ח הראי' מן קודם אפיי' כפי' תוספת ומסתמא הלישה נעשית סמוך לאפיי'

ובמאפה תנור החלות בוללן וכל לוג שמן נבלל בתוכו ורקיקין דווקא משוחין ולא נבללין סולת ואם שינה פסולין ובמנ"ח הקשה איך שייך שינה דהרי אם משחן אינם נקראין חלות ולענ"ד הפי' דאם לא יצק כל הלוג בסולת והוי חסר שמנו אלא שמשח המותר השמן על החלות לא מהני וכן ברקיקין אם משח אותן המותר שמן בלול ברקיקין ג"כ לא מהני דבעינן חלות דווקא בבלילה ורקיקין דווקא במשיחה. מצוה קיח והיא להרמב"ם ל"ת ס"ט. ולהרמב"ן הוא מצוה קי"ג ול"ת ס"ז ומנה אותה לב' מצות

מל"ת שלא להקטיר שאור או דבש שנאמר כי כל שאור וכל דבש וכו' והרמב"ן מונה זה לב' ל"ת ואע"ג שלעיל מצוה ס"ה גבי אלמנה ויתום לא ס"ל כן עיין מ"ש שם הכא יש לומר מטעם שכ' הרמב"ן בל"ת צ"ח דלא תאפה חמץ חלקם עיי"ש ועיי' בכ"מ בפ"ה מהא"מ שכ' דלהרמב"ם הלאו זה אם מקטיר שאור עם קרבן לוקה אפילו שלא לשם קרבן ואם בפ"ע מקריב דווקא במקטיר לשם קרבן אבל לשם עצים לא מסיפא דקרא ואל המזבח לא יעלו ומזה הקשה המעיי"ח דהו"ל למנות שתים ונראה דפשטא דקרא משמע דווקא לשם קרבן גם רישא דקרא דכתיב אשה לה' ונהי שרז"ל דרשו מיתורא לדעת הרמב"ם אפילו שלא לשם קרבן אם מקריב עם קרבן מ"מ כיון שאינו מפורש לא חשבי' לי' וכמו שלמדו עוד מקרא