מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צז

הנ"ל וגם הקריבהו וכו' הוי ג"כ דאורייתא דדבר הבא מסברא הוי דאורייתא כדפריך בכתובות כ"ב למ"ל קרא סברא הוא. אמנה מה שמיישב הכ"מ דהא דקיי"ל דלא מפסיל משום מום אלא בגלוי אין זה מובן וראיתי בס' בן יהודא סי' ס"ו שהביא ג"כ להקשות על לשון הכ"מ דהא במנחות דף ו' ע"א איתא בהיפך דקרא דמן הבקר בא להוציא טריפה דלא מינכר עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב עוד באופן אחר ואפשר דכיוון הכ"מ לזה דהרי שם אמרי' דלכך לא נוכל למילף מבעל מום משום דפוסל גם במקריבין אלא במה הצד מבע"מ ויוצא דופן וע"ז מדחה בע"מ ויו"ד הוי בגלוי ולכך איצטרך מן הבקר על טריפה דלא מינכר מיהו בסוף מסיק דג' קראי איצטריך דממשקה הו"א דדווקא בלא הי' לו שעת הכושר איצטרך אשר יעבור ומשם הו"א דווקא בקדם להיות טריפה ואח"כ אקדשי' אבל קדם והקדישו לא ידענו לכך איצטרך בן הבקר על הי' לו שעת הכושר וגם אקדשי' מעיקרא ולפי"ז אין למילף ממה הצד מבע"מ ויוצא דופן דהרי יוצ"ד לא הי' לו שעת הכושר ואין כאן צד השוה וממילא ליכא למילף נמי מבע"מ כדדחי שם וא"כ אפי' מבן הבקר להוציא טריפה אינו מוכח אלא בטריפות שבגלוי ועמדה הקו' טריפות דלא מינכר מנ"ל זה נראה כוונת קו' הכ"מ ונראה דזה בא הרמב"ם ליישב דכבר כ' דדבר שהוא סברא מקשי' למ"ל קרא וה"נ על טריפות שבגלוי א"צ קרא דמסברא דהקריבהו לפחתך ידעי' ועכ"ח בא הקרא על טריפות דלא מינכר וא"כ יסוד הדרש על הקריבהו לפחתך וא"ש

ד) קרבן עולה בעי סמיכה וסמיכה בעי' בכל כחו ובתוס' גיטין כ"ח ע"ב כ' דאם אינו יכול לקיים סמיכה טוב יותר שיבטל הבאת הקרבן והקשו ע"ז מהא דקיי"ל ערל וטמא משלחין קרבנותיהן והא לא מצי לסמוך ותי' דזה דווקא אם לאח"ז יוכל להביא הקרבן כדינה אז ימתין אבל אם אינו יודע אם לאח"ז יוכל להביא כתיקונה כגון ערל או טמא שהוא טמא זב או מצורע דאינו יודע מתי יתרפא אז אמרי' משלחין קרבנותיהן בלא סמיכה ומזה יש ראי' לדעת התה"ד המובא בח"צ סי' ק"ו דמצוה שיכול לעשותו לאח"ז יותר מן המובחר ימתין ולא אמרי' אין מעבירין על על המצות ועיין במל"מ פ"א ממגילה אמנם הדבר ק"ל דהרי מיירי בשולח חטאתו ממדה"י ומסתמא מדה"י צריך לשהות זמן מרובה עד שיבא בעצמו ותוס' כ' לעיל ע"א ד"ה ר"י דאפי' ר"מ חייש למיתה לזמן מרובה וא"כ יש לחוש לביטול מצוה וכמ"ש התוספות זב ומצורע הואיל ואין טהרתו תלוי' בימים מקרי אינו יכול לקיים אח"כ דשמא לא יתרפא וא"כ גם כאן איכא שמא ימות ומאי פריך הש"ס הא בעינן סמיכה דילמא מיירי בכה"ג דצריך שיהי' זמן מרובה דמסתמא כך הוא בשילוח ממד"ה וצ"ע

ה) הנה כבר כתבתי שהרמב"ן משיג על הרמב"ם ואמר שאין ראוי למנות זה למ"ע והמג"א ומג"ט כתבו כיון דאין הבעלים המקריבין אלא הכהנים והם שלוחי דרחמנא שייך אצלם מ"ע אחרת ובאמת גם הרמב"ן מודה לזה אלא שהוא כ' שם שעבודת הכהנים מ"ע אחת מעבודת מתנה וכו' ויפה כ' המג"ט דעבודתם דרשו חז"ל רק על עבודה תמה שאין אחרי' עבודה ועיי' ברא"ש בפירושו לנדרים דף ל"ו בד"ה כי שהפקיע התורה מרשות בעלים לרשות כהנים ולכך תלי' במחשבה דידהו וכל קרבן בעי' לשמה עולה לשם עולה למצוה וחטאת לשם חטאת גם לעיכובא וכו' וא"כ כיון דיש בה דברים למצוה שהמצוה על הכהן להקריב לכך נמנה שפיר למ"ע

ו) והנה העולה מכפרת על עשה ועל ל"ת הנתל"ע וכ"כ הרמב"ם בפ"ג ממעה"ק הי"ד וכ' הכ"מ שם דהרמב"ם פוסק כר"ע ביומא ל"ו ובמעיי"ח פ' קדושים במ"ע של לקט שכחה ופאה הקשה ע"ז הא איתא ביומא שם דר"ע סובר לא תעזוב מעיקרא משמע בין לר"י ובין לאביי והרמב"ם במנין המצות רי"ד פסק דלשו"פ הוי נתל"ע עיי"ש ולענ"ד דברי הכ"מ נכונים לשיטתי' דס"ל לדעת הרמב"ם בפ"א מנערה בתולה ה"ז דפוסק כמו שחוזר ר' יוחנן במכות י"ד דל"ת שקדמה עשה דהיינו שיוכל לקיים העשה גם קודם העבירה אפ"ה אם קיים אח"כ ותיקן מקצת מעשה עבירה אין לוקין עליו עיי"ש ובאמת שם בסוגיא קשה זה וכבר כתב כן בשעה"מ פ"א מחו"מ ואין כאן מקומו, עכ"פ הכ"מ לדעת הרמב"ם בעשה שמתקן הלאו במקצת ול"ת שקדמה לעשה נהי דאינו עוקר הלאו לגמרי כמו שאר נתל"ע כעין והשיב את הגזילה שמעיקרא לא הי' יכול לקיים כלל המ"ע אבל כאן בלקחו הלקט או השכחה עבר על הל"ת וגם אל העשה דתעזוב ונהי אם מקיים אח"כ העשה דתעזוב לא יוכל העשה לנתק עשה ול"ת לגמרי ונהי דאפ"ה אין לוקין עליו כיון דתיקנו במקצת לדעת הכ"מ לפי מה דהדר ר' יוחנן ולא דמי ללאו דחסימה היינו לענין מלקות אבל לענין דעולה יכפר עליו ס"ל לכ"ע כיון דתעזוב גם מעיקרא משמע ועבר בלקיטתו על עשה ול"ת לא יוכל פולה לכפר עליו ולכך פליג ר"ע על ריוה"ג דאמר דעולה מכפר על לשו"פ כנלע"ד נכון ומה דקשיא על הכ"מ דפ"א מנערה ובתולה ה"ז יש להביא ראי' מסוגיא דיומא הנ"ל וגם הפלוגתא אי בכה"ג לוקין אכ"מ

ז) הרמב"ם בפ"א מפסהמ"ק מנה כל הפסולים לעבודה ואע"ג שפסולים לעבודה כשרים לשחיטה בדיעבד עכ"פ חוץ מקטן שאפילו גדול עוע"ג ואפי' היתה עומדת בדרום והביאתה לצפון וכ' הכ"מ שכן מבואר בחולין י"ב ותימא בעיני ששם מבואר אם גדול עוע"ג ג"כ פסול נהי דהרמב"ם לשיטתו פסק דלא כר"ה בגיטין כ"ג דמתרץ דבגדול עוע"ג כשרין לכתוב גט אלא כשמואל שם דווקא בטופס שהוא רק דרבנן מהני אבל לאינך פוסקים דסברי דר"ה סובר דאפי' בדאורייתא מהני עוע"ג א"כ לכאורה הי' לומר דגם בקדשים מהני שחיטת קטן בגדול עוע"ג וכ"ש לרש"י דפי' שם בחולין דמעשה הוי אם פי' בפירוש א"כ וודאי משכחת לה כגון שפירש והרמב"ם נראה שסובר כפי' התוס' ובחולין י"ב ע"ב בתוספת ד"ה ותבעי' כ' שם המהר"ם לובלין לדעת התוס' הי' קשה להם דגדול עוע"ג אפילו אין מעשה מוכיח יועיל עיי"ש ואני כתבתי ליישב בזה קו' התוס' בריש חגיגה שהקשו איך הו"א דצריך לחנך הקטן בראיי' הא קיי"ל כולן תשלומין דראשון ואם אינו חייב בראשון שוב לא מצי להביאו וא"כ קטן הא אין יכול להביא בראשון וכתיב לא יראה פני ריקם ואיך אמרי' דחייב לחנך קטן בראיי' ולהנ"ל א"ש דקטן דיש לו מעשה אי קטן קאי בדרום ועולה בדרום וקטן מייתי לה לצפון ואמר דמש"ה מייתי לה לצפון דעולה הוא הוי מעשה וקיי"ל דקטן יש לו מעשה א"כ הא משכחת לה דישחט קטן אלא אפילו לדעת התוס' שם מ"מ אם גדול עוע"ג ומלמדו ומזהירו לשחוט לשמה נראה דגם לתוס' רשאי לשחוט בכה"ג קדשים מה"ת ונהי דמצד מצות חינוך אסור מיהו מדרבנן הא חייב מיהו יש לומר דאכתי אסור מה"ת דכיון דקטן עושה על דעת גדול הוי לי' כאלו מספי לי' בידים ולמספי לי' בידים הא אסור מה"ת מיהו לפימ"ש התה"ד דלמספי בידים אסור משום דאתי למיסרך לעשות גם כשהוא גדול וזה שייך בעלמא אבל כנדון כעין שלנו דאם יהי' גדול הוא יהי' מחוייב וידחה יו"ט ולא שייך אתי למיסרך וממילא לפי תה"ד הנ"ל בכה"ג שרי למספי לי' בידים וא"כ א"ש דממ"נ הי' הקטן ראוי לשחוט בגדול עוע"ג כדלעיל ונהי דגם קטן מחויב מדרבנן נשמור יו"ט נגד זה הא קטן מחויב מדרבנן בקרבן ראיי' וחגיגה וח"ש

ח) והנה בקרן יחיד לא הי' פייס והמל"מ פ"ד מה' תו"מ נסתפק בזה אם הבעלים יכולים ליתן לכל כהן שירצו או כל הקודם זכה וכ' דנ"ל דכל הקודם זכה והמנ"ח כ' דפשיטא לי' שאין ביד הבעלים כח ליתן למי שירצו כיון דהני כהנים שלוחא דרחמנא נינהו וכן הוא להדיא בב"ק ק"י דאפי' כהן שאינו ראוי לעבודה אין יכול ליתן לכל כהן שירצה והרמב"ם בפ"א מביכורים כ' דכל הקרבנות לאנשי משמר חוץ מבכור שנותן לכל כהן שירצה ורש"י בתמורה דף ל"ב ע"א ד"ה הקדש פי' דרשאי ליטול דבר מישראל חבירו כדי שיתן עולתו לבן בתו כהן ודברי רש"י תמוהין מב"ק הנ"ל כן הקשה המנ"ח ולענ"ד יש ליישב עפ"י התוס' ביומא דף י"ט ע"ב ד"ה מי איכא שכתבו דהא דאמר ר"ה כהנים שלוחי דרחמנא היינו גם שלוחי דרחמנא ולעולם הוי גם שלוחי דידן ונפקא מני' דאי הוי אמרי' דרק שלוחי דידן אם אמר דלא בעי' שיקריב כהן שבאותו משמר לא הוי מצי להקריב וכו' משמע דלפי האמת דהם גם שלוחי דרחמנא הקב"ה הסכים לחלק הכהנים לכ"ד משמרות כמרומז בקרא לבד ממכריו על האבות אין הבעלים יכולין לעכב לכהן שבאותו משמר שלא יקריב קרבנו אבל מ"מ יש לבעלים ברירה שאם ירצה לברור לו כהן אחד שבאותו משמר הברירה בידם אי נימא דכהנים נמי שלוחי דידן וזה לא איפשט וא"כ איכ"ל דכוונת רש"י ג"כ הוא כך דיכול ליתן ממון לאיש שיש לו להקריב נו"נ שיברור אחד מאותו משמר בן בתו כהן ובאמת בלא"ה ק"ל לפי' התוס' ביומא הנ"ל דאיבעי' של ר"ה אם יכול הבר ישראל לעכב ליתן לכהן שבאותו משמר א"כ למה הוצרך לפשוט מכח סברא דכל דאיהו לא מצי עביד תיפוק מקרא מפורש בפ' שופטים דאיצטרך קרא דכהן שבא להקריב קרבנו דבכל אוות נפשו יוכל להקריב כמו דאמרי' בב"ק דף ק"ט ות"ל אפילו ישראל יכול ליתן לכל מי שירצה וכ"ש שכהן יכול להקריב קרבן שלו וצ"ע ואפשר ליישב דהתוס' לא כתבו אלא דחם לא הי' שלוחי דרחמנא הי' יכול לעכב המצוה של הקרבת קרבן אבל העורות והחלק שמגיע לכהנים זה כבר חלקו משמר כנגד משמר והכתוב קוראו לבד ממכריו על האבות כאלו מכרו זה לזה ואפי' אי לאו שד"ר מ"מ זכו כל משמר ומשמר בדברים המגיעים לו בשבוע של משמר שלו לכך איצטרך שכהן שבא להקריב ככל אוות נפשו יוכל להקריב והחלק מן הקרבנות שלו א"צ ליתן לאנשי משמר ואע"ג זה כבר ידעי' מקרא דאיש את קדשיו לו יהי' כדאיתא שם בגמרא דאיכ"ל דאלו הי' כתיב רק את קדשיו לו יהי' הו"א דווקא באינו ב"מ וראוי לעבוד' אבל מיתורא דבא בכל אוות נפשו ידעי' הראוי לעבוד' וע"כ דאיש את קדשיו כא לרבו' אפי' ב"מ כדאי' התם ועדיין צ"ע.