מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צו

מדאסרה תורה דווקא דרך בישול אבל אם הוא ס' נגדו לא אסרה תורה ועל הא שפיר דחינן דילמא שאני הכא דהקילה התורה גם בכבוש אף דאית בי' טעם ולהכי גם זה מקלינן מיהו כ"ז א"ש לפי מה דמסיק רבא בחולין שם דדרך בישול אסרה תורה אבל לסק"ד דאביי דלא ידע דדרך בישול אסרה תורה עכ"ח הלימוד מן האיסור שאסרה תורה באכילה אם יש בה טעם אפילו לאחר שנסתלק וכיון דילפותא הוא מן האיסור ל"ל דהחידוש הוא משום דתרי דאז קשיא קו' הנוב"י הא הוי חידוש לקולא ולכך הוצרך רש"י לפרש דחידוש הוא משום דהאי לחודא והאי לחודא שרי ומיושב קו' התוס' בחולין ק"ח על רש"י שם עיי"ש ודוק פ' ויקהל מצוה קטו והיא להרמב"ם ל"ת מ"ח. ולהרמב"ן הוא מצוה קי"ב ול"ת ס"ו

ל"ת על הב"ד שלא לעשות משפט מות ביום השבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והמעיי"ח העיר שלא מנו נמי שאין בנין בהמ"ק דוחה שבת דיליף לקמן את מקדשי תיראו ואת שבתותי וכו' נמי למצוה בפ"ע והמג"א בסי' של"ט הקשה מנ"ל דגם מלקות אסור לדון דילמא דווקא דבר שיש בו חילול ונראה ליישב דבתשובת מרן בחת"ס חיו"ד סי' רנ"א הביא להקשות על הא דאמרי' בשבת קל"ז דר"א סובר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב והקשה לדעת הריב"א בחולין קמ"א דהא דאמרי' דאין עדל"ת ועשה היינו תרויי' אבל הלאו נדחה ולא נשאר רק עשה ועל עשה ליכא חיוב כרת רק בפסח ומילה וכל היכי דליכא כרת ליכא חיוב חטאת וא"כ האיך משכחת לה דבטעה בדבר מצוה יתחייב חטאת ועיי"ש מ"ש מרן זצ"ל ליישב. וגוף הקו' עכ"ח הוא אי אמרי' דאפילו ל"ת שיש בה כרת נדחה מפני העשה ועיין במהרש"א ביבמות ג' ע"ב בתוס' ד"ה ל"ת שיש בה כרת וכו' דלמהרש"ל שם תליא בפלוגתא אכל המהרש"א כ' דלכ"ע לא נדחה ל"ת שיש בה כרת ולמהרש"ל עמדה הקו' והנה בכמה דוכתי אמרי האי לא תבערו לחלק יצאת וכך קיי"ל כר"נ והיינו לחייב חטאת וא"כ גם כאן עמדה קו' זו איך משכחת לה חטאת בהבערת בת כהן הא עשה דל"ת ולא נשאר רק עשה וא"כ ליכא חיוב חטאת ובשלמא למאן דסובר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב איכ"ל דס"ל כמהרש"א הנ"ל ואפי' כמהרש"ל כהאי תירוצא דס"ל ביבמות שם דל"ת שיש בה כרת אינו נדחה אבל אליבא דהלכתא עמדה קו' הנ"ל ונהי דאיכ"ל דבזה גופא פליגי לענין טעה בד"מ אי חייב חטאת או לא אמנם כאן בבת כהן עמדה הקו' אליבא דהלכתא ומזה הכריח הרמב"ם דהלאו בא ללמד שאין דנין בשבת אפילו ליכא חילול שבשבת ליכא מצוה אדרבה עבירה הוא ולכך שפיר בהבערת ב"כ בשבת חייב חטאת

ועוד אפשר ביתר ביאור ליישב קו' המג"א הנ"ל דיש לפרש כוונת הרמב"ם דקשיא לי' למאי דקיי"ל כר' נתן דלא תבערו לחלק יצאת ומזה לכאורה מוכח דגם אם שרף בת כהן בשבת חייב חטאת וקשה הא קיי"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור כדאמרי' בפסחים דף ע"ב ע"ב בטעה ובעל יבמתו נדה פטור וא"כ אמאי חייב מיהו בשבת קל"ז וכן בפסחים שם איתא דבעי' דווקא טרוד בטירדא דמצוה דהיינו שהמצוה ההוא שייכא באותו יום וכן איתא בסוכה דף מ"ב ולכך דווקא ביש לו תינוק למול בשבת אם מל של לפני שבת פטור וא"כ ה"נ דלא שייך בשבת אינו פטור אמנם אכתי קשה שהרי במחוייבי מיתה פעמים הרבה אם אינם מחוייבים מיתה הם מחויבים מלקות כגון עדים זוממין ולפעמים הם מחויבים גלות וכיוצא אם נימא דגם בשבת מחויבים הב"ד לדון הרשעים בדבר שאין בו חילול שבת כגון מלקות או שאר קנסות א"כ כל זמן שהם נושאין ונותנין אם הוא חייב מיתה או לא ומחוייבים בשאר עונשים וחיוב על הב"ד להענישם והרי הם טרידי טירדא דמצוה ואם שכחו שבת או המלאכה ודנו אותה בהריגת שריפה הוי טרוד טירדא דמצוה וגם עשו מצוה ופטורים מחטאת ואיך כתבה התורה לאו דלא תבערו לחלק בשוגג על כל עבירה הא בכה"ג ליכא חטאת וע"כ הוכיח הרמב"ם היטב דבשבת אין כאן שום עונש אפילו מה שאינו חילול שבת וא"כ בשבת אינו טרוד טירדא דמצוה ושפיר חייב חטאת וכתיב לא תבערו לחלק. ומזה שפיר הוכיח בשבת ק"ו דמקלקל בהבערה חייב דאל"כ למה חייב חטאת וכן בסנהדרין דף ל"ו קאמר דרציחה תוכיח לר"י או בסק"ד דהכא לא הוי ס"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור אלא בדבר שזמנו בהול ועובר זמנו כמ"ד בפסחים ע"ב וא"כ אינו מוכח כנ"ל דשבת לית מצוה כלל לעונש אלא דווקא רציחה דאית בי' חילול שבת ממעטי' וא"ש רציחה תוכיח משא"כ לדינא

ואפשר דטעמא דהרמב"ם למסקנא דעמדה באמת הקו' למה לא ידחה רציחה שבת הא איכא ק"ו מעבודה או תקשה בהיפך דלא תהי' עבודה דוחה שבת מק"ו ועכ"ח דטעמא דקרא הוא משום דבשבת אין דנין ועכ"פ לפי הנ"ל מוכח ממקרא זה דאין לדון שום עונש בשבת ולכך מנה הרמב"ם זה לל"ת בפ"ע משא"כ בנין בהמ"ק דאינו דוחה שבת הוא רק מדיני תורה ואי אפשר לחושבו לל"ת בפ"ע ומיושב קו' המעיי"ח שהתחלנו בה: פ' ויקרא מצוה קטז והיא להרמב"ם מ"ע מ"ח ולהרמב"ן לא נמנה זו למ"ע בפ"ע

מ"ע לעשות עולה כמשפטה שנאמר אם עולה קרבנו והרמב"ן משיג על מנין הרמב"ם בשורש י"ב וסובר דכיון שציוה ה' להביא קרבן צריך שיצוה על איזה אופן ואינו חושב בכל עשיית קרבנות רק מ"ע אחת על הכהנים שיעבדו עבודה עיי"ש

עוד השיג עליו בסוף השגותיו שמונה מצות ששכח הרמב"ם למנות ומנה מ"ע שלא להביא קרבן מחי' והביא שגם הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח כ' שהמביא קרבן מחי' עובר בעשה ומג"א יישב הרמב"ם דהרמב"ם אינו מונה לאו הבא מכלל עשה ולי נראה עוד טעם דהרי ממקרא זה דמן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם אפשר לומר דכ"ש חי' כמבואר בת"כ ובפי' התורה והמצוה על הת"כ וכדאי' במדרש פ' אמור לא הטרחתי עליכם לצוד ציד ולהביא קרבנות אלא מן המצויים בביתכם תביאו וכדאי' נמי בזבחים ל"ד די"ל דהוי כמוסיף על דברי הש"י אלא כיון דהקרבנות משונים יש מהם באים מן הצאן דווקא ויש מהם באים מן העזים דווקא ויש מהם באים מן הפרים ופי' התורה בכל קרבן מאיזה מין יבא שלא לעשות אומדנות וסברא מעצמינו ואין אנו רשאין להוסיף ולגרע כמ"ש לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו וממילא היינו יודעים אפילו הי' חי עדיפא מבהמה אפ"ה אין רשאין להוסיף ולמה הוצרך לפרט מן הבקר ומן הצאן תקריבו קרבנכם להוציא את החי' ע"כ אחז"ל לומר לך שעובר בעשה וכיון דילפינן זה רק מיתורא דקרא לכך לא מנה הרמב"ם זה לעשה בפ"ע וכמ"ש הרמב"ם בשורש ב' דדבר הבא מדרשא אין מונה למ"ע בפ"ע

ב) והנה הרמב"ם בה' מעה"ק פ"א הי"ב כ' דלכתחלה מצוה בכל הקרבנות להקריב מל' יום ואילך חוץ מבכור ומעשר ופסח דרשאין להקריב מיד ביום השמיני והכ"מ שם הקשה על הרמב"ם דהרי מבואר במשנה בפרה ספ"א דקרבנות ציבור דווקא מצוותן מל' יום אבל נו"נ כשרים מיד ביום השמיני ולענ"ד ליישב עפ"י תפא"י במשנה שם שכ' הטעם דבכור ומעשר ופסח רשאין להביאן מיד ביום ח' משום דאי בעי הי' יכול להפקיע כל החיוב מן עדר זו בבכור הי' יכול להטיל בה מום וכן במעשר וכן בפסח אי בעי מפקיר כל נכסיו כדעת התוס' המובא במל"מ פ"א ר"ה ק"פ עיי"ש ולפי"ז לכאורה א"ש בכל נו"נ יכול להקריב בח' כיון דאינו מחויב להביא ואפי' נדר מצי לאתשולי עלי' ולא שייך בדבר שאינו מחויב הקריבהו נא לפחתך כולי האי כיון דאינו מביאו רק מרצון נפשו כמו בכור ומעשר ולפי"ז נראה לי דזה איכ"ל אי דרשי' טעמא דקרא וכתיב בבכור ביום השמיני תתנו לי ומשמע דייקא ביום השמיני עצמו והטעם משום דהי' יכול להפקיע אם כן נוכל למילף דגם בנו"נ כן וא"ש לשון המתני' דפרה אליבא דר"ש דס"ל דרשי' טעמא דקרא אבל הרמב"ם רפ"ג ממלוה ולוה לא פסק כר"ש להקל עפ"י טעמא דקרא וא"כ אין למילף נו"נ מבכור לכך פסק הרמב"ם דגם בנו"נ בעי' ל' יום ודווקא בכור ומעשר ופסח ילפי' מהדדי וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה

ג) בת"כ והובא ברש"י בחומש ילפי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן למעט הנוגח הנרבע והנעבד ובמנחות דף ה' ג"כ דרשי' מן להוציא את הטריפה והרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה"י כ' דטריפה אסור משום הקריבהו נא לפחתך ותמה הכ"מ הא מקרא ילפי' זה ותי' דס"ל להרמב"ם דהוי רק אסמכתא בעלמא וזה דבר קשה עיי' בשעה"מ שם ובוודאי ג"כ אין לומר דווקא דרוסה הוא מה"ת דהרי בסוגיא דרוב בחולין י"א ילפי' רוב מרישא של עולה ומאלי' תמימה א"כ מוכח מהתם דכל הטריפות הוא מה"ת ולענ"ד דהרמב"ם לשיטתו דס"ל סד"א מה"ת לקולא א"כ לכאורה יש לדון אם גם ספק טריפה מותר מה"ת לגבו' ובאמת נראה גם להרמב"ם ספק טריפה אסור לגבו' עפימ"ש הר"ן פא"ט דף נ"א דספק טריפה הוי מקח טעות משום דאין לך מום גדול מזה דפרשי אינשי מס' טריפה וא"כ שייך בה הקריבהו נא לפחתך וכן פי' רש"י בזבחים דף ע"א ע"ב דכל דאתחזק בי' ס' טריפה אסור לגבו' משום הקריבהו נא לפחתך וזה כוונת הרמב"ם כל שנולד בה טרפות אי ריעותא דנפולה או ריעותא דדרוסה אסור לקרבן משום הקריבהו וכו' אבל אם הוא וודאי טריפה בוודאי נפקא לי' גם להרמב"ם מקרא