מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צה

שביעית תו לא צריך קרא על תוס' שבת ולהנ"ל הא איכא לחלק בין שבת לשביעית. ואפשר דעיקר קו' הש"ס הוא דילפי' מערב עד ערב בכניסתו ויציאתו ועל יציאתו לא צריך קרא על שבת בפ"ע דליכא סברא לחלק בין שביעית לשבת ואמנם לפי"ז אינו מובן תי' הש"ס דמתרץ דבתשעה לחודש מבעי' לי' דאוכל ושותה בעיו"כ כאלו התענה וכו' ע"ש הא תוספת שבת לא מצינו למילף משביעית וצ"ע וגם גוף הדין צ"ע גם על הש"ס מ"ק הנ"ל קשה מאי פריך על ר"ע דל"ל בחריש ובקציר הא ידעי' מהלכתא ולהנ"ל הא שפיר איצטרך בחריש ובקציר

ב) והנה על הרמב"ם דפוסק כר"ע הנ"ל קשה איך אפשר הא הוא עצמו פסק שם בפ"ג כר"ג ובית דינו דבזמן שאין בהמ"ק קיים רשאין לחרוש עד ר"ה והיינו לפי מסקנת הש"ס דמ"ק הנ"ל לר' ישמעאל וכבר תמה הפ"י כן על הב"י באו"ח סי' תר"ד שכ' דאיכ"ל דהטור יליף תוספת מבחריש ובקציר והקשה כן מהא דקיי"ל כר"ג וב"ד ולא העיר שגם הרמב"ם נקט הך קרא דחריש וקציר על שביעית וצ"ע אמנם לאחר עיון קצת לק"מ דהרי באמת קשה שם במ"ק ד' למה צ"ל דר"ג וב"ד ס"ל כר"י דהלכתא נימא דס"ל כר"ע אלא דס"ל כרבי דבזה"ז אין שמיטה נוהג מה"ת וכמ"ש תוס' ולכך הי' מצי לבטל וצ"ל דר' אשי רצה לתרץ גם קו' הראשונה איך מצי ר"ג לבטל תקנתא דב"ש וב"ה הא אין ב"ד יכול לבטל נהי דהש"ס תי' לעיל דמעיקרא הכי התנו ר"א רצה לתרץ ברווחא דאיכ"ל שלא הי' תקנה כלל אלא דין תורה ור"ג דרש וביטל דהיינו למ"ד מהלמ"ס מדהסמיך הנ"ל ג' דברים ללמד דבזמן שאין ניסוך המים גם תוס' ליכא ולא צריך לומר דמעיקרא הכי התנו ולכך עכ"ח הוכרח לתרץ כר"י אבל באמת לדידן נוכל לומר כר"ע וכרבי דבזה"ז הכל אפי' שביעית דרבנן ור"ג וב"ד ביטלו רק תוס' בזה"ז ומעיקרא הכי הותנו וא"ש

ג) הרמב"ם שהבאתי לעיל דיליף מבחריש ובקציר תשבות תוספת שביעית והקשו עליו דמנ"ל דקצירת עומר דוחה שבת ובמנחות ע"ב אמרי' דמ"ד דנקצר ביום כשר אינו דוחה שבת והרמב"ם פסק דנקצר ביום כשר וגם ס"ל דדוחה שבת ולענ"ד דזה תליא בלימוד הקרא מאיזה מקום אנו לומדים שהקרבת עומר דוחה שבת דכבר כ' התוס' בפסחים ס"ו דשם ילפי' דפסח דוחה שבת מתמיד והקשה התוס' הא לקמן ילפי' מבמועדו עיי"ש ותי' דבאמת הם מדרשות חלוקות והא דאמרי' במנחות דאם נקצר ביום כשר דאינו דוחה שבת כ' שם התוס' דמנ"ל זה כיון דמצוה מן המובחר לקצור בלילה ומנ"ל דאינו דוחה שבת ותי' כיון דילפי' מתמיד ובתמיד א"א בלי דיחוי ונראה דזה תליא אי ילפי' מתמיד אינו דוחה אלא דבר המוכרח אבל לא שאר דברים אבל אי ילפי' מן במועדו אז אפילו הא דהוי רק למצוה מן המובחר ג"כ דוחה שבת והרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש יליף מן במועדו ושפיר כ' דדוחה שבת כן נראה לי

ד) וכ' החינוך דנוהג בזכרים ובנקיבות ואע"ג דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ החינוך לטעמי' דהיכא דכתוב גם לאו אצל עשה כגון שבת ויו"ט גם הנשים נזהרות מיהו לדעת הרמב"ם דעשה דחריש וקציר בא על התוספת וע"ז ליכא ל"ת עדיין עמדה הקו' עיי' בסוכה כ"ח ע"ב דאמרי' שם דהאזרח בא לרבות נשים חייבות בתוס' עינוי איכ"ל דגם שביעית ילפי' מהתם ובזה יש ליישב הרי"ף והרמב"ם דמביאים דתוס' עינוי מועניתם: מצוה קיד והיא להרמב"ם ל"ת ס"ז. ולהרמב"ן מצוה קי"א ול"ת ס"ה

מל"ת שלא לאכול בב"ח שנאמר לא תבשל ג"פ ודרשו חז"ל א' על איסור אכילה וא' על איסור בישול וא' על איסור הנאה ואפ"ה לא נמנה הנאה לל"ת בפ"ע כמו שביאר הרמב"ם במנין המצות סי' קפ"ז משום שהנאה בכלל אכילה ונראה כוונתו כמ"ש הרמב"ם בנקודה הנפלאה בפי' המשנה בכריתות דף י"ד דהנאה לא מיקרי איסור מוסיף דאם אין איסור אכילה אין איסור הנאה כי אם בהקדש דאסור בהנאה מצד עצמו אפי' במידי דלא שייך אכילה ובפלתי סי' פ"ז הסביר כיון דהקדש פשטה על הבשר איסור הנאה ולכך חל גם על חלב ובזה יש ליישב לשון רש"י דבחולין פרש"י דהנאה מקרי איסור מוסיף ובשבועות כ"ד פרש"י דמוקדשין מיגו דאקדשי' הוי איסור כולל ולפלתי הנ"ל ע"י הכולל נעשה איסור מוסיף והטעם המלך בפי"ז מאיסורי ביאה כ' משו"ה הקדש שאני משום דחל אפי' במידי דלית בי' אכילה ולפי"ז בשור הנסקל וכיוצא בו להפלתי מקרי איסור מוסיף דעצמות וגידים גם בשור הנסקל אינם אסורים ולי נראה להסביר דברי הרמב"ם בפי' המשנה ע"ד שכ' במנין המצות הנ"ל דכל הנאה הוא משום סרך אכילה אלא דאכילה הוא הנאה גדולה ושאר הנאות מקרי רק הנאות קטנות שהחמיר הקב"ה ואסר אפי' הנאות קטנות אבל כולם משום הנאות גדולות אפילו היכי דכתיב לא יהנה ולכך בעי' גם לענין הנאה שיעור כזית למ"ד דלוקין על הנאה והצל"ח בסוגיא דחזקי' ור"א מסתפק היכי דכתיב לא יהנה אי שיעורי' בכזית ולענ"ד כמ"ש דעיקר איסור הנאה משום אכילה הוא וא"א דיהא עדיף מיני' ולכך במוקדשים שיעור הנאה בש"פ ושיעור אכילה בכזית עיי' במל"מ ר"ה מעילה מהיכא ילפי' זה ולכך כ' הרמב"ם דלגבי הקדש אינו הנאה מצד אכילה ולכך מקרי איסור מוסיף אבל בשאר איסורין הנאה רק משום סרך אכילה ולכך א"א לומר הואיל והנאה חל יהי' חל גם אכילה הא הנאה גופא לא נאסר אלא משום אכילה

ובזה נתיישב לי מה דקשה על הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל דחלב בחלב לא מקרי איסור מוסיף דאם אין אכילה אין הנא' ומזה למד בדג"מ ביו"ד סי' פ"ז דלהרמב"ם חלב בחלב אינו אסור בהנאה ולי צ"ע דהרי אמרי' ביבמות ל"ב ע"ב דאפילו אין אחע"א מ"מ נ"מ לקברם בין רשעים גמורים דהאיסור חל עליו אלא דאין עונשין ואע"ג דר"ש פליג התם הא קיי"ל בעירובין מ"ו ע"ב דר' יוסי ור' שמעון הלכה כר"י ואיך נימא דחלב בחלב מותר בהנאה הא שם איסור עליו אמנם להנ"ל א"ש בוודאי גם להרמב"ם אסור בהנאה ואסור באכילה משום בב"ח ומ"מ אי אפשר לקרותה איסור מוסיף לענין לענשו דהרי עונש על הנאה אינו אלא משום סרך אכילה ואם אין עונשין על אכילה משום בב"ח כ"ש דאין עונשין על הנאה עיי' בחת"ס סי' צ"ב הסכים ג"כ לדינא דחלב בחלב אסור בהנאה ועיי' בצל"ח פסחים מ"ה במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה שפלפל ג"כ בזה

ב) והנה בב"ח קיי"ל חתיכה עצמה נ"נ וחייב על כל כזית וכזית וחצי זית בשר עם חצי זית חלב מצטרפין אפי' שלכד"א והנאתן אסור אפ"ה אם נפגם ואינו ראוי לגר פקע מני' האיסור כיון דאמרו חז"ל הראוי לגר קרוי נבילה ושאינו ראוי לגר לא מקרי נבילה הה"ד שאינו קרוי בב"ח ובפלתי סי' פ"ז משמע דנטלפ"ג הוי רק כשלכד"א והיכא דשלכ"א אסור נטל"פ נמי אסור ולענ"ד הדבר קשה באמת לשון הרמב"ם בפ"ה מיסוה"ת שכ' שאם עירב דבר מר בתוך המאכל מקרי ג"כ שלכד"ה ובוודאי נפגם המאכל עי"ז אפ"ה קרי לי' שלכד"ה עכ"ח צ"ל דוודאי אם הדבר מצד עצמו נפגם ונסרח בהא אמרי' דאינו קרוי נבילה והה"ד דאינו קרוי בב"ח אבל אם דבר אחר גרם לה לפגמה ואם הי' כאן קפילא מומחה שהי' אפשר להפריד הדבר מר ממנה הי' הדבר מצד עצמו משובח בזה עדיין לא אבד שמו שם האיסור והוי רק שלכד"א ובדבר דלא כתיב בי' אכילה ואסור שלכד"ה גם בכה"ג אסור. הפלתי הקשה דבב"ח נמנה בסוף תמורה מן הנקברים ומסיים שם דאפרן אסור משמע דגם בב"ח אפרן אסור ואמאי הרי הש"ך בסי' ק"ה סקי"ז כ' דאם נפרד הבשר מן החלב אינו אסור וא"כ אמאי אפרן אסור הא אז וודאי לא הוי בי' בליעת בב"ח ולענ"ד כבר כ' הפנ"י בפסחים כ"ז דהא דגחלן ואפרן אסור הוא רק מדרבנן ועכ"ח דגזרו אטו אם לא יהי' אפר עדיין דהיינו שישרף אותו ויבשל אצלו דהיכי דאפרן מותר אמרי' אין שבח עצים בפת דשלהבת בא מחמת משהו הנשרף והוי כאפר ובאמת אם ישרוף אותו הרי הוא עובר משום לא תבשל כיון דהבישול אסור ולכך אמרו חכמים דדינו לגמרי כנקברים וגם אפרן אסור דאם נאמר אפרן מותר יסבור שהוא מהנשרפין

ג) ר' אשי בחולין קט"ו יליף איסור בב"ח מקרא דלא תאכל כל תועבה ופליגי הפוסקים אי קיי"ל כר"א בהא או לא ולכאורה ק"ל לר"א מנ"ל בש"ס בחולין ובפסחים ללמוד טכ"ע מבב"ח הא רש"י בחולין שם פי' הא דבב"ח מקרי טעמו ולא ממשו היינו לאחר שנסתלקו אבל בעודם תרוויי' בהדי הדדי נראה מדברי רש"י דנקרא ממש וא"כ האיך מדייק מכאן דטכ"ע דאורייתא דילמא לאו דאורייתא והא דאסור משום דנעשה בו תועבה ובאמת רש"י בחולין ק"ח כ' הילפותא למ"ד דילפי' בב"ח מג"פ לא תבשל ואסרה התורה האכילה והנאה לאחר שנתבשל ונסתלק זה מזה וקרי לי' הכתוב בב"ח מוכח דהטעם נקרא ג"כ בב"ח ומזה דייק שפיר טכ"ע אמנם לר' אשי עדיין קשה ונראה דגם לר"א שפיר הילפותא דהרי מסיק רבא שם דילפי' מלא תבשל דדרך בישול אסרה תורה דהיינו שהחלב כ"כ מרובה או הבשר כ"כ מרובה שאין ס' כנגדו והיא גופא תיקשי אם טעם לא הוי כעיקר מה לי אם יש ס' או אין ס' הא אפילו אם אין ס' ואיכא טעם נמי אינו כעיקר ועכ"ח דטכ"ע ושפיר ילפי' מיני' דטכ"ע אפי' לר' אשי

ובזה יישבתי קו' הנוב"י ושאר אחרונים שהקשו על הא דאמרי' בפסחים מ"ד דהחידוש הוי דאי תרי לי' כולי יומא וגו' והקשו הא הוי חידוש לקולא ואמרי' בזרוע בשלה בחולין שם דאם החידוש לקולא נוכל למילף מינה חומרא ולהנ"ל א"ש לפמ"ש דהלימוד