מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צד

דואכלת איסור הנאה ולא מקרא דזבחי מתים ול"ק קו' התוס'

ב) התוס' ב"ק ע"ב ד"ה דאי' פלפלו אי תקרובת ע"ז אסור מדאורייתא או מדרבנן והקשו מש"ס פסחים כ"ב דפריך דילמא כמים הנשפך לפני ע"ז דאסורין בהנאה משמע דהוי דאורייתא ולפמ"ש איכ"ל דשם קאי לר' אבוהו והוי דאורייתא אמנם התוס' קאי לחזקי' דהרי הרא"ש בפסחים שם הביא דיעות דקיי"ל כדחזקי' ואליבי' שפיר איכ"ל דלא הוי רק מדרבנן ובלא"ה קשה לי טובא על דעת התוס' דתקרובת ע"ז איכ"ל דאינו אסור אלא מדרבנן הא אמרי' בע"ז דף כ"ט מפני מה אסרו גבינת עכו"ם א"ל ר"י משום שמעמידין אותו בקיבת תקרובת ע"ז וא"ל ר' ישמעאל א"כ יהי' אסור בהנאה ולפי דברי תוס' הנ"ל מאי פריך הא שם דף ל"ב הקשו בתוס' על הא דמסיק שם הש"ס מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה והקשו תיפוק לי' משום בב"ח ותי' כיון דלא הוי רק כבוש ולא הוי אלא איסור דרבנן ועל איסור דרבנן לא גזרו וא"כ לפי"ז אם נימא דתקרובת ע"ז הוי רק דרבנן א"כ איך גזרו לאסור גבינות מפני שמעמידין בקיבת ע"ז הא על איסור דרבנן לא גזרו א"כ מאי פריך ר"י א"כ יהי' אסור בהנאה הא לפי הנ"ל איכ"ל דעל אכילה גזרו ועל הנאה לא גזרו, ואפשר לומר כעין שכתב התוס' שם דלהכי לא אסרו רק בשתייה סתם יינם משום בנותיהם דאם לא יהי' אסור רק בשתי' ולא בהנאה יש לגזור ביי"נ גמור דהוי אסור גם בהנאה יאמרו ג"כ דאינו רק בשתי' וא"כ ה"נ כן דאם נימא דאינו אסור רק באכילה ולא בהנאה יש לגזור אטו תקרובת עצמו דיאמרו דאינו אסור רק באכילה ולהכי גזרו בגבינות בהנאה דאי לא קיימי הא לא קיימי הא וצ"ע

וגוף הספק של התוס' נראה לי דמושרש על פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן התוס' נראה דס"ל כרמב"ן והרמב"ן ביאר דבריו במנין המצות ל"ת קצ"ד דהלאו דלא תביא תועבה אל ביתך ולא ידבק בידך מאומה הני שני לאווין קאי על ע"ז עצמו והלאו דלא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת וגו' זה קאי על נוי ותשמושי ע"ז ותקרובת ע"ז עדיין לא נשמע וזה נלמד מקרא דואכלת מזבחו ומזה עדיין לא ידעי' דאסור בהנאה דואכלת דלא הוי רק החלטה לא משמע הנאה כמ"ש תוס' פסחים הנ"ל וזה דפריך הש"ס שם יי"נ דאסור בהנאה מנ"ל דהרי מואכלת לא משמע הנאה ומשני מקרא דויאכלו זבחי מתים ויצמדו לבעל פעור וזה לא הוי רק מדברי קבלה ואיכ"ל דלא הוי רק דרבנן וזה אפשר הוי ספיקות התוספת אם תקרובת ע"ז אסור רק מדרבנן. והרמב"ם ס"ל במל"ת כ"ה דתקרובת ע"ז בכלל לא ידבק בידך מאומה מן החרם אלא דיי"נ לא הוי בכלל זה ולהכי צריך קרא דישתו יין נסיכם דמקשינן לי' לחלב זבחימו יאכלו שהיי"נ הוי כמו תקרובת ע"ז וא"כ כיון דענש התורה אותו וקיי"ל דאין עונשין אא"כ הזהיר עכ"ח דהוי לאו ג"כ כן פי' במגלת אסתר ומש"ה מנה הרמב"ם זה ללאו בפ"ע. וגוף דברי הרמב"ם צ"ע דכ' דיי"נ לא הוי בכלל תקרובת ע"ז וצ"ע למה, והא דכ' דתקרובת ע"ז הוי בכלל לא ידבק וכו' א"כ מאי מקשה הש"ס יי"נ מנ"ל הא אי ילפי' מלא ידבק הוי הכל בכלל וצ"ע. ונראה ליישב דברי הרמב"ם דקיי"ל ע"ז של גוי ונוי' ותשמישי' כולם יש להם ביטול ואחר הביטול מותרין להדיוט ותקרובת ע"ז אין להם ביטול כדאי' בט"ז דף כ' מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת וכו' וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דאף דהוי בכלל לא ידבק בידך אפ"ה שפיר מקשה הש"ס יי"נ מנלן ר"ל מניין שאין לה ביטול עולמות דהרי מקרא זה לא מוכח רק דאסור אבל שאין לתקרובת ביטול אכתי לא שמעי' וע"ז מייתי הש"ס מקרא דויאכלו זבחי מתים מקשי' למת וכו' אלא דאכתי לאו לא ידעי' ואיכ"ל דיליף מק"ו מה ע"ז שלאחר ביטול מותר לגמרי להדיוט תקרובת דאסורה לאחר ביטול אינו דין שעובר בלאו ואי נימא דיו לבא מן הנדון להיות כנדון זה אינו דאם נימא הכי לא צריכא כלל להק"ו ובכה"ג לא אמרי' דיו ואף דאין עונשין מן הדין הא כבר כ' הה"מ בפ"ב ממ"א דהיכי דאיסור כבר ידעי' שוב איכא למילף העונש מק"ו ובזה יש לכוון כל דברי הרמב"ם במנין המצות קצ"ד והרבה הרמב"ן להקשות עליו ויש ליישב עפ"י הנ"ל דהא דכ' הרמב"ם שעדיין לא נאסר ר"ל אחר ביטול וכן כל דבריו א"ש עפ"י דברינו על נכון. אלא שבאמת קשה לי טובא על ש"ס דע"ז דאמרי' יי"נ מנ"ל דכתיב וחלב זבחימו יאכלו וישתו יין נסיכם ולכאורה זה א"ש לר' נחמי' בספרי דסובר דהאי קרא קאי על האומות ומיירי בע"ז א"ש אבל לר"י דס"ל דהאי קרא קאי על ישראל וקרבנות קשה טובא האיך מצינו למילף משם דיי"נ אסור בהנאה וצ"ע, ואפשר דלר' יודא ילפי' מקרא שהביא הרמב"ן פן תכרות ברית וכו' וקרא לך ואכלת מזבח ותלי' בהדדי

ג) והנה אע"ג דתקרובת אסור קיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אא"כ עשה בו מעשה ובמעשה זוטא יש אומרים שהוא אסור מדאורייתא וי"א שרק מדרבנן אסור וכן במעשה רבה י"א שאין אסור רק מדרבנן והנה זה כבור הקשיתי על דברי הכ"מ פי"ג ממ"א הכ"ח שהקשה שם על הרמב"ם שכ' דנכרי שניסך בכוונה דווקא רשאי ליקח ממנו דמים והקשה הא אדם מועד לעולם ותי' דה"מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזיקין אצל כל העול' עיי"ש ולכאורה הא הדבר תמו' הא במנסך הוי היזק שאינו ניכ' ובשוגג פטור מן הדין אפי' בנכרי לפי הנראה אליבא דר"י כיון דלא שייך כדי שלא יהא כל אחד וכו' ואנן קיי"ל כר"י וצ"ע. וכעת מצאתי בס' מנ"ח שהקשה ג"כ זה והניח בקו' ולענ"ד עפ"י דברי התוס' בב"ק דף ק' ע"ב ד"ה חייב וגו' כ' דמטמא כיון שרואין השרץ על הטהרות יהי' חשוב היזק ניכר רק מי יודע אם הוכשר או לאו עיי"ש וא"כ נראה הה"ד נכרי או מומר שנגע ביין של ישראל חשיב היזק ניכר דהאי נכרי כשרץ לענין טומאה דמי' ותי' התוס' לענין טומאה לא שייך בזה וע"כ שפיר כ' הכ"מ ומשני דמ"מ מן הדין בשוגג פטורין ולכך לא מצי הש"ס לומר דמנסך היינו היזק שנגע ביין ישראל דבכה"ג הוי היזק ניכר ולפי תי' הב"י הנ"ל מה"ד בשוגג פטור ובמזיד חייב ואיך קתני לה אצל הנך דדינם משום תיקון העולם וע"כ דמנסך ממש

ד) הנה לענין תקרובת ע"ז ושאר ענייני ע"ז אסור אפי' שלכד"ה כמ"ש התוס' בפסחים כ"ח ע"א ובתוס' ע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה אמרו כ' הטעם משום דבע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ולכאורה תליא זה בהנך ב' טעמים דלעיל דלהרמב"ן דילפי' תקרובת ע"ז מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו הא כתיב בי' אכילה א"כ אפשר דווקא בדרך הנאתן אסור ומ"ש התוס' דכתיב לא ידבק בידך כבר כתבתי לעיל דלהרמב"ן נאמר זה על ע"ז עצמה אבל לא על תקרובת כמבואר במנין המצות הנ"ל מיהו איכ"ל כיון דבע"ז כ"ט ילפי' איסור הנאה מקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ואיתקש תקרובת ע"ז למת ומת לע"ע והתם לא כתיב גם כן אכילה וא"ש דליכא פלוגתא בזה: מצוה קיג והיא להרמב"ם מ"ע מ"ז ולהרמב"ן היא מצוה ק"י. ומ"ע מ"ו

מ"ע לשבות מעבודת הארץ בשביעית שנאמר בחריש ובקציר תשבות וכ"כ הרמב"ם פ"א משמיטה ויובל ומ"ע זו כפולה בתורה שנאמר ושבתה הארץ גם שבת שבתון לה' וכ' במנ"ח דלענין שביעית אפי' ע"י גוי אסור לעשות מה"ת דכאן תלוי' בשביתת הארץ ואם מניח ע"י נכרי לעשות הרי אינו שובת ובאמת שבתוס' בב"מ צ' ע"א ד"ה אבל כ' דאמירה לנכרי הוי רק שבות אלא שבמהרש"ל שם פקפק על התוס' וכ' כמנ"ח הנ"ל והגי' בתוס' שם דבשביעית מדינא אסור דבעי' דישבות הארץ ולפי"ז עדיין אפשר דבתוספת שביעית דכתיב תשבות דקאי על גברא איכ"ל דע"י גוי שרי והוי רק אמירה לנכרי ואפשר לקיים הגירסא בתוס' מיהו בתוס' מ"ק ג' ע"ב ד"ה יכול כ' דמחריש ובקציר תשבות ילפי' דמתוס' שביעית עד סוף שביעית תשבות ולכך קאמר התם יכול ילקה על תוס' שביעית וא"כ כיון דרבי' רחמנא דמתוספת שביעית מיד דינו כשביעית עצמו אם כן נראה דגם בתוספת שביעית אסור ע"י גוי ואני מסתפק עוד הא דאמרי' בשבת י"ח פותקין מים לגינה ע"ש ומתמלא והולכת גם בשבת אם מותר כן בערב שביעית שיתמלא בשביעית דכיון דבארץ תלי' מילתא ואפי' ע"י גוי אסור ומה לי ע"י גוי ומה לי נעשה ע"י עצמו ובסברא הזאת אמרתי ליישב קו' הפ"י בר"ה ט' דהקשה לר"ע דיליף מבחריש ובקציר תשבות דתוס' שביעית אסור ור"י יליף לה מהלמ"ס דעשר נטיעות דשרי מכלל דזקינות אסורה וממילא ר"ע דלא יליף לה מהכא עכ"ח צ"ל דס"ל דלא שרי עשר נטיעות ובסוף פ"ק דשביעית איתא דר"ע ס"ל דעשר נטיעות שרי ולפי הנ"ל א"ש דלעולם ס"ל דעשר נטיעות שרי וממילא מוכח דזקינה אסורה רק דאי מהכא הו"א כדלעיל דווקא ע"י עצמו אסור אבל ע"י גוי שרי ולכך כ' בחריש ובקציר תשבות דמתוס' שביעית עד סוף שביעית תשבות וא"כ הוי דינו כמו בשביעית עצמו ואסור אפילו ע"י גוי ולהיפך לא קשה ל"ל עשר נטיעות ת"ל מקרא לבד, דאצטרך לגופי' די' נטיעות שרי. ולהנ"ל דבשביעית אסור אפילו ע"י גוי וקודם שביעית נמי אסור לחרוש ואיכ"ל דהוי כמו גרם ומצד זה תוספת מתחלה יהי' אסור שהרי באמת רפ"א דשביעית ורפ"ק דמ"ק מוכח הא דאסור לחרוש בערב שביעית משום דחרישה דשל ערב שביעית מועיל על שביעית ולפי"ז שפיר יוכל לומר דבשביעית גזה"כ דהארץ ישבות ולכך אסור גם תוס' שביעית אבל לגבי שבת דקיי"ל גרם שרי כדלעיל מהאי דפותקין מים וגזה"כ הוא רק דהגוף ישבות איכ"ל דתוס' שבת אינו אסור א"כ ק"ל על הש"ס בר"ה ט' ע"א דקאמר דבתר דכתיב בחריש ובקציר תשבות דילפי' מני' תוספת