מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צג

שם על בשר אדם לא יסך כל דאיתא בסך איתא בלא יסך וא"כ בקטן ג"כ כיון דאינו בבל יסך גם הסך פטור ולענ"ד דקטן בוודאי איתא בבל יסך דלענין שחיטה קיי"ל קטן ששחט ואחרים רואים אותו שחיטתו כשירה והקשו המפורשים והא קטן אינו בר זביחה וכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה ותי' דקטן הוי בר זביחה וודאי אלא דפטור משום דלא הוי בר דעת והוי כמו אונס וא"כ נראה דהסך את הקטן וודאי חייב דכמו באונס שהוא חייב ה"נ כן והרי בסי' שמ"ג באו"ח הובא דיעות שאם עבר בקטנותו צריך לקבל תשובה כשהגדיל וא"כ בוודאי נראה דהקטן בכלל לא יסך ודווקא גבי מקיף אמרי' הכי א' המקיף וא' הניקף במשמע משום דכתיב לא תקיפו בחד קרא והוי תרוויי' בחד איסור משא"כ הכא דשני איסורין הוי הכא בוודאי נראה דחייב בכה"ג

ד) וקיי"ל מלך בן מלך אין מושחין אותו שם בכריתות אא"כ יש מחלוקת ולכך נמשח שלמה בשביל מחלוקת של אדוני' ועיין בר"ה דף ב' דאע"ג דמלך בן מלך אין צריך למשיחה מ"מ צריכין להמליך עם הציבור ואם הציבור אין רוצים אותו אין לו זכות ואני הסברתי במק"א דנהי דבן מלך יורש בירושה ממלכת אביו כדכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל מיהו ירושה שייך בזכות שהבן יורש זכיות של אביו ומלוכה הוי זכות כשרוצין בו אבל אם העם אינם רוצין לא הוי זכות כלל ולכך צריך המלכה עם הציבור דוודאי המצוה עליהם שיקבלו אותו למלך עליהם אבל אם אינם רוצים אין לו שום זכות כלל כיון דלא הוי לי' זכות אם אינם רוצין אותו. אבל אם רוצים אותו הוא לו זכות ולכך א"צ משיחה. ובזה יישבתי הקו' שמקשים על הש"ס למה צריכין לומר גבי שלמה שלכך הוצרך משיחה משום אדוני' והא בלא זה הי' צריך משיחה משום שארוני' קשיש טפי ולענ"ד פשוט כיון דבן שאינו ממלא מקום אבותיו אין לו זכות ונתן הנביא כבר הסכים ואמר בשם ה' ששלמה ראוי למלוכה ולכך לא קאמר הש"ס רק משום המחלוקת. ובס' ערוך לנר כ' טעם אחר דגם לאביו שהוא מלך גם לו הברירה להוריש לאיזה בן שירצה אם לא גילה דעתו אז הזכות להבכור אבל אם אם גילה דעתו שרוצה שזה הבן יהי' היורש בוודאי הזכות שלו והסברא נראה נכונה: מצוה קי והיא להרמב"ם ל"ת ס"ד. ולהרמב"ן מצוה ק"ז ול"ת ס"ב

ל"ת שלא לעשות שמן המשחה לעצמו שנאמר ובמתכונתו לא תעשו כמוהו דהיינו שלא יעשה שמן המשחה במתכונת שמן משחה שעשה משה למרוח את עצמו או לאחרים אבל אם עשאו להתלמד או למסרו לציבור אין בכלל הלאו ושמעתי להקשות לר"י דס"ל בכריתות דף ז' שלא שרו העיקרין קודם הבישול והקשה לו ר' יוסי אפי' לשוף את העיקרין לא סגי והשיב שהכל הי' בנס וא"כ איך משכחת לה לעשות כמותו ונראה לי דהשריי' אינו אלא מניעה שלא יבלעו העיקרין את השמן והוי כעין מבריח ארי כמו שאמרו חז"ל בעלמא מבריח ארי לאו כלום הוא וא"צ לשלם בשביל זה משום דהוי כאילו לא עשה לו שום טובה וה"נ אם שורה האדם העיקרין קודם הבישול שלא יבלעו בזה לא עשה עדיין שום עשי' ואם מבשל אח"כ בשמן הין ובסממנים הקצובין לזה הרי הוא עובר על במתכונתו לא תעשו כמוהו ושפיר חייב עליו בכה"ג כנ"ל

ב) בס' מנחת חינוך הקשה אי אמרי' ביד"א א"א לצמצם איך משכחת שיעשה כמוהו הא א"א לצמצם ותי' עפ"י דאמרי' בבכורות דף י"ז ע"ב כיון דרחמנא אמר עביד ובכל היכי דמצית עביד ניחא לי', ולענ"ד לענין שמן המשחה דכתיב קח לך בשמים ראש וכו' ועשית וכו' והי' הציווי למשה וכוון משה ברוה"ק ובנבואה שעליו לצמצם כן י"ל, ובאמת קשה לי על המדרש והובא ברש"י ס"פ משפטים על ויקח חצי הדם מי חלקו מלאך בא וחלקן וכ' בס' גור ארי' דהקו' הא אי אפשר לצמצם וקשה מאי קו' וכי לא הי' משה יודע ברוה"ק לצמצם כמו המלאך ובאמת במזרחי פי' דהקו' משום דלא כתיב ויחלק משה ואח"כ ויקח מיהו במדרש בסוף דבריו שהביא כמה דיעות האיך נתחלק הביא תנדב"י בקי הי' משה בהלכת הדם וחלקו קשה לפי' המזרחי אלא דקשה לי לכל הפירושים לפי הש"ס דבכורות הנ"ל דקאמר דבאמת מצינו בדבר שצוה ה' למוד וכיוצא דאיכ"ל דאין צריך צמצום וזה לשון רש"י שם כל מידי דאמר רחמנא עבוד בכל היכי דמצית למיעבד ניחא לי' ולעולם לא צמצם יפה וא"כ קשה מאי קמתמה איך ידע משה כמה הוי חצי הדם דילמא באמת רק לפי ראות עיניו הי' החצי וצ"ע. מיהו בנדון שלנו נראה דאין נפ"מ בכל זה דלפי הנראה דאיסור זה הוא דמבזה הקודש בזה אם עושה דבר כיוצא בו לצורך חול כמו שדרשו חז"ל לא תעשון אתי לא תעשו כמשמשי המשמשמין במרום ואסור לאדם לעשות בית בתבנית אולם או בתבנית מנורה וא"כ א"ש אף אם אינו מצומצם כמו במקדש ג"כ חייב שכן משמע לשון כמוהו: מצוה קיא והיא להרמב"ם ל"ת ס"ה. ולהרמב"ן מצוה ק"ח ול"ת ס"ג

ל"ת שלא לעשות במתכונת הקטורת שנאמר במתכונתה לא תעשו לכם ודרשו חז"ל בכריתות ז' אעפ"י שלא עשה כל המשקל אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי ערך משקלותיו חייב כרת משא"כ בשמן המשחה אלא דהרמב"ם סובר אף אם עשה רק חצי מנה חייב אבל רש"י ס"ל שם דדווקא על מנה חייב והמל"מ בפ"ב מה' כ"מ הקשה דאף על כזית יתחייב כיון דקיי"ל בדיעבד יצא בכזית ונראה לי להסביר סברת רש"י דהרי בקרח כתיב ושחקת ממנה ממנה הדק וקאי על מה שמפורש דהיינו פרס בשחרית ופרס בין הערבים וע"ז קאמר והקטורת אשר תעשה במתכונתה וקסבר רש"י דהיינו שיעשה כל כך כמו שציוה הקב"ה להקטיר בכל יום והוא מנה דס"ל לרש"י דהכל מצוה אחת וכמו שסובר גם הרמב"ם חלא שהוא סובר דהאי ושחקת וכו' ונתת קאי רק על קטורת שבבוקר וע"ז קאמר קרא והקטורת אשר תעשה במתכונתה דהיינו רק חצי מנה ורש"י דייק זה מדנקט הלאו אחר הציווי של הקטורת עכ"ח שחיובו כמו שיעור העבודה בכל יום כן נראה ני: מצוה קיב והיא להרמב"ם ל"ת ס"ו. ולהרמב"ן מצוה ק"ט ול"ת ס"ד

ל"ת שלא לאכול ולשתות מתקרובת ע"ז ויי"נ שנאמר פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו זה הוא דעת הרמב"ן בהשגות ל"ת קצ"ד ודעת הרמב"ם בחמת קשה בזה עיין בחינוך והנראה דהרמב"ם לטעמי' דס"ל לעיל ל"ת צ"ג דאסור לכרות ברית עם כל הגוים כמ"ש בלח"מ פ"ז ממלכים ואפ"ה כתב לעיל דהל"ת הוא בז' אומות ועכ"ח נראה דס"ל כדעת התוס' ביבמות כ"ג דבשאר אומות נמי אסור רק דבז' אומות חמיר דאפילו קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז אסור לכרות עמהן ברית ואפ"ה לא מנה הרמב"ם לב' ל"ת דס"ל דהא דאסור בז' אומות אפילו בקיבלו שלח לעבוד ע"ז היינו משום עיקר ע"ז וירדה התורה לסוף דעתם שאינם מקבלים רק מחמת ירחה ולעולם חד טעמא משום ע"ז וא"כ הא דכתיב כחן פן תכרות ברית ליושב הארץ משמע בשחר חומות שריח ועכ"ח היינו בקבלו שלא לעבוד ע"ז ומדוקדק לשון התורה וזנו אחרי אלהיהם דהיינו בצינעא דאצל גוי גמור לא קרא זנות ועכ"ח הודיעה לנו טעם וסוף דעתם ועכ"פ עכ"ח לא מיירי קרא בפירש לשם ע"ז דבכה"ג אפילו שחר אומות נמי אסור לכרות ברית וא"כ כיון שמיירי בשוחט סתמא ח"כ הא לא קיי"ל כר"א בחולין ל"ח ע"ב דסתם מחשבת גוי לע"ז ועכ"ח הא דאסרה התורה זבחו היינו משום נבילה דשחיטת נכרי נבילה אפילו ישראל עע"ג ולכך נקט וקרא לך ואכלת מזבחו וכו' דהיינו אפילו שתהי' עע"ג זה נראה דעת הרמב"ם ומזה נראה דעיקר הדבר כמ"ש הטו"ז רסי' ב' ביו"ד דלהרמב"ם דווקא בגוי העע"ז נאסר אלא שבז' חומות אפי' בקיבל עליו חסור דלא מהני קבלתו ומיושב בזה מה שהעיר החינוך שהפשטות הוא כמ"ש הרמב"ן דהלאו הזה קאי על איסור תקרובת ע"ז ולפי מה שהסברתי כן נראה נכון לכך יליף הרמב"ם דאיסור תקרובת ע"ז מקרח אשר חלב זבחימו יאכלו וישתו יין נסיכם

אמנם הרמב"ן דסובר דלאו זה הוא בתקרובת ע"ז דכתיב פן תכרות וגו' ואכלת מזבחו ואכילה קיי"ל כר"ח בפסחים כ"ב דאכילה גם איסור הנאה משמע וא"כ קשיא ל"נ בע"ז ילפותא לתקרובת ע"ז מקרא דזבחי מתים תיפוק לי' מלשון אכילה ודוחק לומר דהש"ס קאי לחזקי' דלא קיי"ל כוותי' וצ"ל כמ"ש התוספת בפסחים שם דווקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל כי כל אוכל וכו' לא משמע איסור הנאה והה"ד ואכלת איכ"נ דלא משמע הנחה אלא דלפמ"ש הרשב"א בב"ק מ"א דדווקא גבי אזהרה וא"כ נהי דה"נ הוי אזהרה נכתב בדרך החלטה

ועפי"ז נראה ליישב קו' התוס' בב"ק שם ובחולין י"ג ע"ב ד"ה תקרובת דהרי בע"ז כ"ט משמע דגם לרבנן ילפי' מקרא דויאכלו זבחי מתים ואמאי לא ס"ל נענין טומאה כריב"ב ולהנ"ל י"ל דשם קאי הסוגיא לחזקי' וע"כ צ"ל דילפותא דרבנן מקרא דזבחי מתים אבל באמת קיי"ל כר"ח ומצינו למימר דילפי' מקרא