מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צב

ד"ה להביא כ' דבאוה"מ אפילו בביאה רקנית חייב והא דאמרינן בזבחים י"ט ע"ב דסקד"א דגם בביאה רקנית ומוכח דלפי האמת אינו חייב בביאה רקנית היינו בגשתו אל המזבח אבל באוה"מ שפיר איכ"ל דאפי' בביאה רקנית חייב עיי"ש ובאמת זה קשה איך סק"ד דעל המזבח חייב בביאה רקנית הא כתיב בהדיא לשרת מיהו תוס' שם יישבו זה דכוונת הש"ס אי לא הוי כתיב לשרת וזה דוחק גדול והטה"ק הקשה דאם נימא כדברי התוס' א"כ איך הקשה שם בזבחים דבבואם אל אהל מועד למ"ל הא איצטרך לביאה רקנית לדעת התוס' ולענ"ד דעיקר פלוגתא זו תליא אי אמרי' מקרא נדרש לפניו ולא אלפני פניו או דגם נדרש אלפני פניו וה"נ דכתיב בבואם אל אוה"מ או בגשתם אל המזבח לשרת איכ"ל האי לשרת או דקאי גם על בבואם אל אוהל מועד או דקאי רק על אל המזבח והרמב"ם נראה דפוסק כחכמים בר"ה ט' ע"ב דמקרא נדרש לפניו וגם לפני פניו ולכך סובר דהאי לשרת קאי גם על אל אוהל מועד ולפי"ז הי' אפשר ליישב הסוגיא ול"ק קו' הטה"ק דשם איכ"ל דקאי התוס' למ"ד דמקרא נדרש אלפניו ולא אלפני פניו ולא קאי על בבואם לכך ס"ל דבביאה רקנית חייב וסוגיא דזבחים קאי אליבא דהלכתא דקאי גם אלפני פניו וליכא למימר דבבואם איצטרך לביאה רקנית דהרי לשרת קאי גם על אוהל מועד מיהו למ"ד דמקרא קאי רק אלפניו אפ"ה אפילו אי לא הוי כתיב בבואם אלא בגשתם אל אוהל מועד ג"כ הוי ידעינן ביאה רקנית דהרי לשרת לא קאי אלפני פניו וא"כ פריך שפיר ממ"נ בין אי אמרי' דנפרש רק לפניו קשה לכתוב גם באידך קרא בגשתם ואי אמרי' דנדרש גם אלפני פניו קשה למ"ל בבואם הרי לשרת גם ע"ז קאי: מצוה קח והיא להרמב"ם מ"ע מ"ו. ולהרמב"ן היא מצוה ק"ה ומ"ע מ"ה

מ"ע לעשות שמן המשחה שנאמר ועשית אותו שמן משחת קודש ונוהג בזמן הבית והנה שמן המשחה נעשה בשמן הין ומר דרור וקנמון בשם וקנה בושם וקידה ואחז"ל בכריתות דף ה' דקנמון בושם הי' ג"כ ה' מאות כמו מר דרור ולמה נאמר בו חצאין גזה"כ הוא להביאו לחצאין להרבות בו ב' הכרעות שאין שוקלין עין בעין ומזה פריך הש"ס שם בקטורת דכתיב בד בבד ומשני ללמוד שצריך לשקול כולם דווקא נגד הברזל ולא שאם שקל אחד מן הסממנים ישקול אח"כ האחרים כנגדו והרמב"ם לא הביא מזה כלל ולענ"ד למ"ד דא"א לצמצם אפי' בידי אדם א"כ אפי' אי אין מצוה לשקול בהכרעה עכ"ח צריך לשקול בהכרעה דהרי אסור לחסר מן השיעור ולצמצם אי אפשר ולכך צריך לשקול יותר ובאמת בבכורות דף י"ז אמרי' דהיכא דציוותה התורה מידה אי אמרינן דא"א לצמצם עכ"ח התורה כיוונה לפי מה שנראה בעיני אדם ובמנ"ח במצוה ק"ט האריך בזה מ"מ כאן דאם חסר פסול ואם הוסיף כשר נראה דבכה"ג צריך הכרע. ובזה אני מיישב דברי רש"י בחומש שפי' על בד בד אחד כאחד ולא הביא כלל הא דמפרש הש"ס שלא לשקול אלא נגד המשקולות ולהנ"ל נ"ל רש"י סובר דקיי"ל ביד"א ג"כ א"א לצמצם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה' רוצח ה"ח וא"כ כיון דבעי' אחד כאחד וזה א"א אא"כ הוא שוקל נגד המשקולות דהרי שוה בשוה א"א לשקול דהא א"א לצמצם ולעולם צריך להכריע קצת ואם ישקול נגד הסממנים יהי' צריך להכריע ויהי' יותר קצת והתורה אמרה בד בבד וע"כ א"צ לרש"י להביא זה. ומטעם זה נ"ל ליישב הרמב"ם דא"צ להביא זה כיון דכ' שיעור כל הסממנים לענין קטורת הם הלמ"ס ולענין שמן המשחה הם מבוארין בקרא והש"ס לא הוצרך להביא את זה אלא למ"ד אפשר לצמצם אבל כיון דהרמב"ם פסק דא"א לצמצם א"צ להביא את זה כלל ובלא"ה נראה דל"ק דהרמב"ם בפ"ג ממעשר כ' דאין שוקלין נגד סלע של מעשר שני שמא יכוון משקולות וא"כ דכבר כ' דין זה א"צ להביאו עוד הפעם כאן

ב) השמן המשחה נעשה בהין שמן ובסממנים המפורשים בתורה והרמב"ם בפ"א מכלי מקדש פסק כר' יוסי שהיו שורין את העיקרין במים קודם נתינתן בשמן כדאי' בכריתות דף ה' ובס' ערוך לנר הקשה שם על היפ"ת במדרש רבה פ' צו שהקשה על הא דאמרי' דלא הי' בו אלא י"ב לוג הרי מזה לא מוכח רק שמה שנשאר הי' י"ב לוג ודילמא מתחלה הי' יותר ותי' דגמירי גמיר ואסמכי' אקרא וכ' העל"נ הרי בפי' כתיב בפסוק ושמן זית הין והין הוא י"ב לוג כמ"ש רש"י בחומש הרי דלא הי' גם בתחלת לקיחה רק י"ב לוג ונראה כוונתו דכבר כ' הרמב"ן בחומש על הא דכתיב ועשית אותו משחת קודש מעשה רוקח פשיטא דקרא משמע שיעשה כדרך הרוקחין והם עושין כך שמתחלה מבשלין הסממנים במים ואח"כ צפין עליו שמן אלא דקשה להבין את זה האיך אפשר דיהי' מצומצם י"ב לוגין שמן אם הי' שורין אותו במים דהרי המים פלט מי העקרין ולפעמים יהי' יותר או אם יבלע יפחות אמנם י"ל דהרמב"ן אזיל לשיטתי' דס"ל בחולין ק"ח דשאר משקים מבלע בלעי מפלט לא פלטי וא"כ כיון שהי' מבשלין אותו תחלה במים ובלע כל צרכו שוב לא יבלע מאחר שהוא כבר שבע מלבלוע ופלוט לא יפלוט כדעת הרמב"ן דשאר משקים לא מפלטי וא"כ איכ"ל דהיפ"ת ג"כ הוקשה לו זה האיך הי' יכולין לעשות שיהי' רק י"ב לוג דלמא יבלע או יפלוט והרי לא ידעי' כמה בלע או פלט ע"כ כ' דגמרא גמיר ואסמכי' אקרא: מצוה קט והיא להרמב"ם ל"ת ס"ג ולהרמב"ן מצוה ק"ו ול"ת ס"א

ל"ת שלא לסוך בשמן המשחה שנאמר על בשר אדם לא יסך ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקיבות והשיעור כ' הרמב"ם שהוא בכזית והראב"ד סובר סיכה בכ"ש ונתינה בכזית ועיי' במעיי"ח מה שפלפל בזה ובמנ"ח מה שהקשה עליו ולענ"ד דברי הרמב"ם מוכרחים דהרי טעמא דר"י דנתינה בכזית משום דיליף נתינה נתינה מתרומה ועיי' בתוס' פסחים ל"ב ע"ב ד"ה ואין נתינה שהקשו על ר"י דיליף מתרומה אמאי לא יליף מכל נתינה דעלמא דהוא בכ"ש כגון מתן בהונות ומתן דמים ועיי"ש במהר"ם לובלין מה שפי' המשך דברי תוס' דקו' התוס' דהו"ל למילף קודש מקודש דדמי ולענ"ד א"ש דאדרבה נתינה דתרומה הו"ל דמי לגמרי דהרי בתרומה אמרי' בסנהדרין פ"ג דזר שאכל בתרומה חייב מיתה משום דכתיב ולא יחלל וכאן נמי קרי לי' חילול ושפיר דמי ואמרי' בנדה ל"ב ע"א אחד האוכל וא' השותה וא' הסך חייב משום דכתיב ולא יחללוהו עי"ש והרמב"ם פסק כן בפ"י מתרומות וכ' שם ג"כ דהשותה בכזית ובנדה ל"ב אמרי' דסיכה כשתי' ועכ"ח סיכה ג"כ בכזית וא"כ לר"י דיליף נתינה דשמן המשחה מנתינה דתרומה ובתרומה יליף דסיכה כשתי' ושתי' בכזית וא"כ דברי הרמב"ם מוכרחים ולכאורה תמוה דבר זה על הראב"ד דשם בה' תרומות לא השיגו וכאן השיגו וצ"ע. ואפשר דהראב"ד סובר שם כתוס' בנדה ל"ב דהא דאמרי' סיכה כשתי' הוי רק אסמכתא בעלמא. וא"ש היטב דברי הרמב"ם ג"כ דסיכה של כהן ושל מלכים שפיר ילפי' דבכ"ש וכקו' התוס' הנ"ל דילפי' ממתן בהונות ומתן דמים אבל אם סך ממנו זר דכתיב בי' חילול בוודאי ילפי' מתרומה דכתיב ג"כ גבי' חילול והוי דמי טפי

ב) והנה לפי המבואר בדברי הרמב"ם דסיכה ונתינה מחולקין בדינם דהנותן על מלך או כה"ג פטור והסך חייב וצריך להבין מה זה נתינה ומה זה סיכה ובס' על"נ כ' דאם משפשף היטב על בשרו זה נקרא סיכה אבל אם אינו עושה כלל רק מניחו עליו זה הוי נתינה ובמנ"ח הקשה כיון דלרמב"ם חלוק נתינה מסיכה א"כ ליכא לאו כלל אנתינה דהרי לא כתיב רק ואשר יתן ממנו על זר והלאו כתיב גבי סיכה על בשר אדם לא יסך וא"כ כיון דסיכה ונתינה לא דמי להדדי ליכא לאו כלל גבי נתינה ונראה להסביר החילוק בין סיכה לנתינה להוסיף עוד אטעמא דעל"נ דסיכה היינו שמכוון להנות לצורך גופו והנאתו מקרי סיכה אבל נתינה היינו שאינו מכוון להנות ונהי דסיכה כשתי' והר"ן כ' בסוגי' דריחא מלתא דשתי' אע"ג שאינו מכוון להנות הוי כהנאה משום דהוי פ"ר שכן אמרו המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מ"מ יש לחלק היכא דאינו מתכוון אע"ג דממילא נהנה מ"מ במלך וכה"ג פטור כיון דהתירה התורה גבייהו וא"כ הנאה דאתיא ממילא אשתרי גביי' ולכך אמר ר"י דבכה"ג ומלך פטור דלא הוי זר אצלו והיינו כיון דאשתרי אשתרי וכעין דאמרי' בגדי כהונה ניתנו להנות משא"כ כשהוא מכוון להנות דלא אשתרי גביי' וא"כ גם כה"ג הוי זר אצלו ושפיר כ' הרמב"ם דעל סיכה חייב, ומיושב בזה קו' המנ"ח דהרי זה אין להקשות מניין כרת בסיכה דהרי אף בנתינה שאינו מכוון כלל איכא כרת כ"ש בסיכה שהוא מכוון ולא שייך כאן אין עונשין מן הדין דזה לא הוי אפילו גילוי מילתא כיון דאמרי' דדבר אחד הוא אלא שזה מכוון וזה אינו מכוון אלא וודאי דקו' רק להיפך מניין לנו לאו בנתינה וזה ג"כ ל"ק כיון דאמרי' סיכה כשתי' ובשתי' חייב אע"ג דלא מכוון להנות כמו בחו"ע וא"כ כמו במתעסק אמרי' אף דאינו מכוון חייב א"כ הה"ד כאן בנתינה כיון דהוא כמכוון, ומטעם זה נ"ל דלא כמנ"ח שכ' דאם סך על גבי נכרי פטור אבל בנתינה חייב דדווקא סיכה דכתיב על בשר אדם ואין נכרי קרוי אדם אבל נתינה דכתיב ואשר יתן ממנו על זר גם בנכרי חייב ולפי הנ"ל נראה פשוט דכיון דבסיכה פטור אצל נכרי כ"ש בנתינה בשלמא גבי מלך איכא לחלק דבנתינה אישתרי ולא בסיכה משא"כ בכותי

ג) בערוך לנר כ' דסך את הקטן ג"כ פטור לפי מה דאמרי'