מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א צא

ועכ"פ נ"ל ליישב בזה קו' המפורשים והובא גם בתויו"ט איך תנן במתני' דנשים עבדים וקטנים דמקבלין מהם ניחוש שמא לא ימסרן יפה יפה ונמצא קרבן ציבור בא מנדבה אמנם להנ"ל נראה לי דנשים א"צ למסור כיון שאם רוצים ליתנות הוי מצוה אין צריכות לזכות ולמסור בתורת נדבה לציבור כיון דגם עליהם מצוה אלא שאינן מחויבות וא"כ יכול הקרבן להיות גם משלהם וגם הם בכלל הציבור כנ"ל. ולפי"ז י"ל גם בקטנים כן דבא"מ ובקצוה"ח סי' רמ"ג הקשה לפי השיטות דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא וא"כ האיך תנן דמקבלין מקטן הא קיי"ל דאקנוי לא מקני ואפי' בהגיע לעונת הפעוטות ג"כ אינו מקנה אלא מדרבנן וא"כ האיך מקבלין מני' ובשלמא לדעת הרע"ב דקטן דכאן ר"ל שלא הגיע לבן עשרים ניחא אבל להרמב"ם ושאר ראשונים דגם כאן קטן כמו בכל מקום שלא הי' בן י"ג שנה קשה טובא ולהנ"ל אמרתי דלענ"ד דגם בקטן כן דאם רצו לעשות הוי כמו אינו מצווה ועושה כמו בנשים למ"ד נשים סומכות רשות דמאותו קרא דממעטי' קטן מדכתיב איש ממעטי' גם נשים וא"כ כמו בנשים אם רוצין נותנין הה"ד בקטן כן וכן משמע בר"ה ל"ב דפריך מדתנן אין מעכבין את התינוקת מלתקוע הא נשים מעכבין משמע דאין הנשים סומכות וקשה מאי ענין נשים אצל קטנים דילמא נשים עדיפי א"ו דאין חילוק וא"כ גם הקטנים הוי בכלל ציבור ואין צריכין למסור ויכול הקרבן להיות גם מדידהו וצ"ע. מיהו בלא"ה נ"ל דל"ק גם לדעת הרמב"ם דהרי קיי"ל מופלא סמוך לאיש הוי הנדר דאורייתא והרמב"ם בפ"ב מנדרים כ' דהפקר משום נדר וא"כ אם יכול לנדור מצי גם להפקיר וממילא יכול הגזבר לקנות מהפקר

ג) הנה התויו"ט הקשה מהכא על הא דתני' רפ"ק דהעיד בן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא וגו' ופריך במנחות כ"א כיון דאינו חייב א"כ מייתי חולין בעזרה ומתרץ דמסרי לציבור וקשיא דניחוש שמא לא ימסרו יפה יפה והתוס' ביומא ל"ה ע"ב ד"ה ניחוש תי' בחד תי' דכהנים הואיל וכל הריוח שלהם מסרו יפה יפה והקשה המל"מ פ"ד משקלים דאפי' אי יש סברא לחלק בין כהנים לישראל מ"מ תיקשי הא תנן שם במתני' דנשים ועבדים וקטנים אעפ"י דפטורין אי שקלי מקבלין מהן וא"כ עמדה קו' הנ"ל הא הוי חבע"ז וצ"ל דמסרי לכהנים וניחוש שמא לא ימסרו יפה יפה והשעה"מ הקשה עוד על הרמב"ם שלא הביא בנשים עבדים וקטנים דצריך למוסרן לציבור ונראה ליישב דלכאורה קשה טובא לפמ"ש הרמב"ן בחומש אע"ג דכתיב העשיר לא ירבה לא משכחת לה דיעבור עליו דהרי אמרו תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות דמן העשיר המרבה לא יתרומו ביתרון לא יהי' מזכין במותרות וא"כ קשה מאי פריך לבן בוכרי כיון דלא בעי למייתי ומייתי הוי חבע"ז ומאי קו' הרי לא זכו לכל איש ואיש אלא לפי חיובא ומי שאינו מחויב לא זכה בו וא"כ לא מייתי חבע"ז ונראה דקשי' להו על ב"ב דהעיד כל כהן ששוקל אינו חוטא ואי נימא כיון דבשעת התרומה יכוונו שלא יזכו בהן פשיטא שאינו חוטא ושם קאי על דין תורה והא דתורמין על האבוד ועל הגבוי הי' תקנה וע"כ שפיר קשיא להו ומשני דמסרן לציבור אבל על הא דתנן דנשים וכו' ששקלו מקבלין מהם איכ"ל דאין צריך מסירה אלא הב"ד בשעת התרומה לא יזכו להם ולכך לא צריך להרמב"ם להביא דצריך לזכות להן וגם תוס' ביומא א"ש דקשיא להו רק מכהן וע"ז שפיר קשיא להו ותי' שפיר דאיכ"ל דכהן מכוון יותר למסרן לציבור כיון דעיקר מצוה בלא"ה דילי' הוא להקריב לא חיישי' דלא ימסור כדי שיהא המצוה שלו וא"ש דברי התוס' ומיושב קו' המל"מ

ד) המנ"ח נסתפק אי מקבלין מן המומר כיון שאעפ"י שחטא ישראל הוא יע"ש ולדידי פשוט דאין מקבלין ממנו דהא תנן בפ"ק דשקלים מ"ד הנכרי והכותי ששוקלין אין מקבלין מהם וקאמר התם ר"א מתני' בנכרים הא בכותים לא ותנ"ה אדם לרבות את הגרים מכם להוציא את המומרים ופי' מהר"א שם מתני' בגוי אבל בכותי פשיטא אפי נונ"ד אין מקבלין הואיל ונתגיירו הוי כישראל ואין שומעין לדברי חכמים דינם כמומרים ותניא בברייתא אין מקבלין מן המומרים הרי לך בהדיא דאין מקבלין מן המומר ואף דבק"ע מפרש בע"א מ"מ בס' שלום ירושלים הכריח דפי' מהר"א עיקר וגם הברייתא שהביא הר"א היא מפורש ואין כאן ספק: מצוה ק"ז והיא להרמב"ם מ"ע מ"ה ולהרמב"ן מצוה ק"ד ומ"ע מ"ד

מ"ע שיקדשו הכהנים ידיהם ורגליהם בבואם לעבודה שנאמר ורחצו ממנו וכו' וכהן שעבר ושמש בלא רחיצת ידים ורגלים העבודה פסולה וחייב מיתה ופיסול עבודה ילפי' חוקה חוקה ממחוסר בגדים דכתיב והיתה להם כהונת עולם ודרשי' כשאין בגדיהם הוי כזר והמעיי"ח הקשה למה לא נילף ג"כ דחייב מלקות כמו במחוסר בגדים ולענ"ד הטעם עפ"י התוס' בזבחים דף י"ח ע"א ד"ה חזקה שהקשו דהא אמרי' בסנהדרין פ"ד דדבר שלמדין רק מכללא אין למדין מג"ש וכ' התוס' דצריך לחלק ונראה דהחילוק הוא דזה הוי רק גילוי מילתא בעלמא ללמוד שמחלל עבודה וכיון דהוי רק ג"מ שפיר אפי' בבנין אב יכולין למילף אבל ללמוד מלקות שפיר אמרי' כיון דאפי' במחוסרי בגדים לא כתיב לאו בהדיא אלא דאתי מכללא אין למדין בגז"ש ללא רחץ יו"ר. והמעיי"ח העיר להקשות לרמב"ן דאינו מונה לבישת כהנים למ"ע הואיל והוא הכשר לכהנים ובלעדם פסול ה"נ לא הו"ל למנות למ"ע קיו"ר ונראה דקיו"ר המצוה שיקדש לשמה וגם יש דינים שאינם מעכבים כגון ממנו ולא מתוכו לכן נמנה למ"ע בפ"ע

ב) הרמב"ם בפ"ה מביאת מקדש כ' היסח הדעת או ישן או הטיל מים או עשה צרכיו צריך קידוש ידים ואם לא קידש ידיו חילל וקשה דהרי המל"מ בפי"ט מפה"מ הכריח דהרמב"ם ס"ל כר"י בפסחים ל"ד דהיסח הדעת לא הוי פסול הגוף רק חשש שמא נפסל וא"כ למה כ' כאן דאם לא קידש ידיו חילל הרי כ' דאם לא הוי רק ספק אינו מחולל העבודה והיסח הדעת ג"כ לא הוי רק ספק וצריך לדחוק דכאן גזה"כ הוא דהוי פסול הגוף אמנם נראה דבאמת גם כאן לא הוי פסול הגוף אלא הטעם כאן משום דאמרי' בעלמא ידים עסקניות הן וא"כ עפ"י הרוב וודאי נגע באיזה מקום הצריך ק"י ע"כ כ' הרמב"ם דאם לא קידש חילל מצד רוב אף דלא הוי פסול הגוף

ג) אם ניער כל הלילה כ' שם הרמב"ם דצריך קיו"ר והביא הברכ"י באו"ח סי' ד' בשם א' מהגדולים כיון דהרשב"א כ' דנט"י שחרית עכשיו הוי דומיא דקיו"ר א"כ כמו דאמרי' בקיו"ר דאם ניער כל הלילה צריך קידוש הה"ד דצריך נט"י. ואני מפקפק על דין זה דהרי הרמב"ם פסק דאם קידש יו"ר לתרומת הדשן בקרות הגבר א"צ לחזור ולקדש כשעלה עלות השחר וא"כ חזי' דס"ל דעלות השחר אין עושה לינה וא"כ האיך כ' הניער כל הלילה צריך קידוש ובאמת זו קו' הש"ס בזבחים כ' אלא דאביי מתרץ שם דהא דצריך קידוש בניער כל הלילה הוא רק דרבנן והסמ"ג מ"ע שע"ה כ' באמת דהרמב"ם ס"ל כאביי דלא הוי רק דרבנן הא דצריך קיו"ר בניער כל הלילה ועכ"ח צ"ל כן דלא יסתרו פסקי הרמב"ם אהדדי וא"כ איך מצינו למימר דגם בנט"י הדין כן ובזה יישבתי מה שהקשה במנ"ח על הא דהביא החינוך אם יצא חוץ למקדש ואם ניער כל הלילה דצריך קידוש בחד עניינא הלא יצא לחוץ הוא בעיא דלא אפשטא והוי רק ספק ולא חילל העבודה וניער כל הלילה חילל גם העבודה ולפי הנ"ל א"ש דהרי עכ"ח גם בניער כל הלילה לא חילל דהרי מוכרח לומר דהוי רק דרבנן כנ"ל. ומטעם זה נ"ל דאינו מוכרח מ"ש בטה"ק בזבחים שם דביוה"כ דתורמין מחצות לא עלה לו הקיו"ר וצריך לחזור ולקדש דהרמב"ם לא הזכיר כלל קרות הגבר אלא שכ' הטעם כיון שהוא עבודה ליום לא חייבו חכמים לחזור ולקדש וא"כ נראה דאין חילוק. אלא דלכאורה ק"ל על גוף הסברא דהרי אמרי' בפסחים שם דאם נטמא הוי גם היסח הדעת ועיי' במהרש"א שם וא"כ כאן נמי כיון שצריך לקדש מדרבנן עכ"פ הרי מסיח דעתו ושוב צריך לקדש מדאורייתא ואם לא קידש הרי חילל וא"כ למה כ' הרמב"ם דבספק היכא דלא צריך לקדש רק מדרבנן לא חילל וצריך לחלק

והנה הטה"ק הקשה איך משני אביי דלרבי לא הוי רק דרבנן הרי שם דף י"ט יליף לה רבי מקרא דכתיב בגשתם אל המזבח משעה שראוי לגשת אל המזבח אז צריך לקדש ומזה יליף דלינה מועלת והאיך יכול להיות דלא הוי רק דרבנן ואפשר לומר דיש תרי גוונא דאם קידש ידיו והתנה שיועיל לו ג"כ אלאחר עלות השחר איכ"ל דמועיל לו מה"ת לכה"פ אליבא דרבי דסובר ביבמות צ"ג דאדם מקנה ומקדש דשלב"ל וכשם דאמרי' פ' כל הבשר דף ק"ז דנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה ואוכל כל היום כולה וה"נ איכ"ל דמהני תנאי מה"ת אלא מדרבנן אפי' בכה"ג צריך אם לא שקידש רגליו לתרומת הדשן שהוא ג"כ עבודת היום אבל אם צא התנה ולא הי' דעתו על היום איכ"ל דגם אביי מודה דצריך לקדש מדאורייתא ולפמ"ש לעיל דדעת הסמ"ג אליבא דהרמב"ם והחינוך דס"ל דלינה פוסלת רק מדרבנן בכל אופן צ"ל דהם פסקו כאביי והסוגיא דלעיל קאי אליבא דרבא דס"ל דהא דלתרומת הדשן מהני הוא אליבא דראב"ש דווקא אבל לרבי לא מהני. נראה דס"ל דלינה פוסלת מה"ת לרבי אבל הגמרא שם הקשה עליו ולכך פוסק הרמב"ם כאביי דמוקי לה אליבא דכ"ע עדיף

ד) והנה מדעת הרמב"ם פ"ה מביאת מקדש משמע דבאהל מועד אם נכנס בביאה רקנית אינו חייב מיתה אלא דווקא אם עבד שם עבודה והקטיר שם אבל התוס' ביומא ה' ע"ב