מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א ט

אף שלוחכם בני ברית הלא האתם אפי' מומר במשמע לכך לענין שליחות כיון שמחויב במצות ובברית אינו ממועט מקרא דאפי' מי שאינו חושש מ"מ הוא מוזהר עכ"ח המיעוט לענין שליחות מי שאינו מצווה דהיינו נכרי כנלענ"ד. וכ"ז לענין שליחות אבל לענין מילה כשם שנתמעט לענין שחיטה וכתיבת ס"ת ותפילין ה"נ לענין מילה דכתי' ואתה בריתי תשמור וכן מדכתיב המול ימול היינו החושש במילה ובברית. מיהו היינו במומר להכעיס או במומר שאינו חושש ולא משום לתיאבון אבל במומר לתיאבון חשיב לענין שחיטה בר זביחה א"כ גם גבי מילה כן. וכמ"ש המג"א סי' קפ"ט בלתיאבון מקרי בן ברית וכשר אמנם לישנא דקרא לא משמע הכי דכתי' וערל זכר אשר לא ימול את בריתו הפר אלמא אע"ג דלענין ברית תורה שפיר מקרי בן ברית אבל בן ברית מילה לא מקרי דבריתי הפר כתיב וא"כ אכתי הי' נ"מ בין ילפי' מהמול ימול דלתיאבון בחדא חשיב חושש במילה ושרי כקושי' התוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה איכא ולהרמב"ם דערל זכר דנכרתה היינו כשמת בערלתו ואשר לא ימול שגם לעתיד לא ימול איכל"מ דכל ימי חייו נקרא בן ברית ולא קרינא בי' את בריתי הפר ולדינא צ"ע: פ' וישלח מצוה ג' מצוה ג' ל"ת א' לכ"ע

מצות ל"ת שלא יאכל גיד הנשה שנא' על כן לא יאכלו בני ישראל את גה"נ ונוהג בחולין ובמוקדשין ולוקה אם אכל כזית ממנו או שאכל את כולו ופליגו בה ר"י ות"ק חולין ק' פ"ב אי גיד הנשה נאסר לבני יעקב כך ס"ל לר"י ות"ק סובר בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו והכי קיי"ל אמנם הרמב"ם בפי' המשנה שם ובפ"ט ממלכים דין א' כ' דאפי' לת"ק יעקב הנהיג כן לבניו שלא יאכלו גיד הנשה וכשנאמר וניתן לנו התורה בסיני נאסר להם והלח"מ שם הקשה מנ"ל להרמב"ם זה ולי קשה יותר דלדידי' קשה מאי דאמרי' בחולין צ"א ע"א והכן טול גיד הנשה בפניהם וכמ"ד גיד הנשה נאסר לבני יעקב וקשה דלמא משום דנהגו איסור וצ"ע. ונ"ל ליישב דהרי קיי"ל בחולין צ"ב דגיד הנשה מקומה ניכר וגם קייל דאין בגידין בנ"ט א"כ לכאו' קשה אפי' אי לבני יעקב נאסר למה הוצרך ליטול בפניהם הגיד עצמו מקומו ניכר ומשום דאוסר את התבשיל הא אב"ג בנ"ט ונראה דהא כ' הרשב"א דאפי' למ"ד אין בגידין בנ"ט יש בו טעם קלוש וס"ל להאי מ"ד דטעם קלוש לא מקרי טעם וא"ל דהיינו לישראל כשם דס"ל דטעם בטל וכן בישראל אמרי' נטל"פ מותר דבעי' דווקא הראוי' לגר קרוי נבילה וא"כ ה"ה דטעם קלוש כזה לא חשיב אצל ישראל אבל בב"נ דאיכא למימר כמ"ש הפרמ"ג בפתיחה לתערובות דבב"נ לא שייך ביטול ומרן הגאון זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' י"ט כ' דאפי' באלף לא בטל ושגם נטל"פ אסור להם א"כ לדידהו גם טעם קלוש אסור וא"כ לכך אפי' למאי דקיי"ל אין בגידין בנ"ט אי נאסר לבני יעקב א"ש דצוה טול גיד הנשה בפניהם דלא ליאסר להו התבשיל משום טעם קלוש וכ"ז אי נאסר לבני יעקב אבל אי נימא דלא נאסר אלא שיעקב אבינו הנהיג לבניו אחריו לאסור להם גיד הנשה במה שלעתיד יהי' אסור ודי להם במה שאסר להם לאחר מתן תורה וא"ש. ובזה מיושב גם קושי' התוס' דהקשו הא אמרי' גם פרע להם בית השחיטה אע"ג דלכ"ע לא נצטוו דגבי שחיטה איכא למימר מצד שהם שמרו התורה עד שלא ניתן אבל בגה"נ ל"ש זה דאין בגידין בנ"ט ולישראל שרי ואע"ג דלכתחי' אסור לבטל ולבשל כעין אין מבטלין איסור לכתחילה דהרי כאן הוי כדיעבד דהרי הם סברו דיוסף וביתו אינם מבני יעקב ואין כוונתו לבטל בשבילם. וא"כ ל"ק על הרמב"ם וראיות הרמב"ם נראה דהוא מלשון ר"י שם דאמר והלא לבני יעקב נאסר כדבר פשוט וכאלו ת"ק מודה לזה ולכך ס"ל דלכ"ע ס"ל דלבני יעקב נאסר אלא דת"ק סובר דרק מצד חומרא הנהיגו לאסור כנלענ"ד

ב) הרמב"ם פסק פ"ז ממ"א דין ט"ו דגיד הנשה מותר בהנא' והרא"ש בחולין צ"ב הקשה עליו דהרי סוגיא מפורשת בפסחי' דף כ"ב דלמ"ד אין בגידין בנ"ט אי קיי"ל כר' אבוהו גה"נ חסור בהנאה עיי"ש והכי קיי"ל ביו"ד סי' ס"ה. ונהירנא כד הוינא טליא שמעתי מאמ"ו אלוף נעורי הרב דודי המאה"ג מו"ה איציק שוסבורג זצ"ל רב אבד"ק פרויאקירכען לתרץ דלכאו' הקשה לפמ"ש הרשב"א הנ"ל דלמ"ד אין בגידין בנ"ט יש בו טעם קלוש והרמב"ם בפ"ז ממ"א דין ט"ז כ' דקרומים וגידי חלב הם כחצי שיעור וכיון שיש בו טעם קלוש הוי כחצי שיעור ושמעי' לי' לר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ אמאי ס"ל לר"ש שם באוכל גה"נ של טמאה פטור הא משהו מיהו איכא ולר"ש חייב בכ"ש וע"כ צ"ל דלר"ש טעם קלוש זה גרע מכל שהוא בעין (ואפשר דזה תליא בפלוגתא דרב ועולא בחולין צ"ב ע"ב דרב סובר דקנוקנות אסורין ועולא סובר קנוקנות שרי ותוס' דחקו שם עיין בראש יוסף ונראה דרב ס"ל דלא כהרשב"א הנ"ל דלכ"ע הוי טעם קלוש מכח קושי' הנ"ל ולכך ס"ל דגיד לכ"ע עץ רק דפליגו אי קנוקנות אסור ועולא סובר קנוקנות לכ"ע שרי רק דפליגו בגיד עצמו וכפי' הרשב"א אי טעם קלוש מקרי טעם) ועכ"פ כיון דמוכח דר"ש סובר דטעם קלוש הוי פחות מכ"ש בעין ואין חילוק בין אודך גיד דהוי כעץ ולכך שפיר אמרינן לדידי' לא שייך כשהותרה כו' אבל הרמב"ם פסק כמ"ד בחולין צ"ג דקרומין אסורין ואין לוקין מוכח דאיסור דאו' יש בגידין וקרומין וכתב הרמב"ם הטעם משום דהוי כחצי שיעור וא"כ ה"ה טעם קלוש דגה"נ הוי כחצי שיעור וגם ח"ש אסור מה"ת בהנאה וכשם שהותר ח"ש נבילה ה"נ גיד הנשה דהוי כח"ש והותר בכלל נבילה ולכך פסק הרמב"ם כסתם משנה דירך דגה"נ מותר בהנאה אפי' אם אין בגידין בנ"ט

ג) ועפ"י שיטת הרמב"ם הנ"ל דפסק דגיד הנשה מותר בהנאה יהי' מטעם דלעיל או מטעם אחר שכתבו המפורשים אמרתי שיש ליישב אידך הרמב"ם שם שכ' שם בפ"ח באוכל גיד של נבילה וטריפה חייב שתום והקשו עליו דהא הרמב"ם ס"ל דאין בגידין בנ"ט ותי' הרשב"א וכן נראה מבואר מלשון הרמב"ם שם דאמרי' רחמנא אחשבי' לאכילתי' ומגו דחשוב אכילה לענין גיד חשיב נמי אכילה לענין נבילה וטריפה והקשו עליו דא"כ איך אמרי' בר"פ גה"נ אי אמרי' אבגבנ"ט איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא עיי"ש ואמרתי דס"ל להרמב"ם כיון דבאמת אינו אכילה רק דרחמנא אחשבי' מנ"ל דאחשבי' רחמנא לאכילה דלמא אחשבי' רק להנאה וכמ"ש תוס' שם בפסחים ד"ה ור"ש וכו' ואכתי אמאי חייב גם משום נבילה וטריפה או משום מוקדשין בקדשים שמותרין בהנאה ולכך אמרי' דע"כ למ"ד ההוא באמת ס"ל דאין מוקדשין נוהג בגיד אבל הרמב"ם דפסק לפי שיטתו דגה"נ מותר בהנאה וע"כ הא דחייב על גיד הוא משום דאחשבי' התורה לאכילה וא"כ שפיר אמרי' מגו דחשוב אכילה לענין גיד חשיב נמי אכילה אצל נבילה וטריפה וא"ש

ד) והנה הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ב וסי' ס"ה במשבצות זהב סק"ד כ' דבגה"נ אם אכל חצי זית ושוב אכל ח"ז תוך אכילת פרס אין מצטרפין כמו דאמרי' ס"פ גה"נ לענין אמ"ה ושוב חידש הפרמ"ג עוד יותר דלפ"ז בגה"נ ח"ש מותר מה"ת שהרי טעם דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאצטרופי ופי' הפרמ"ג דהיינו שאם יאכל עוד ח"ז תוך אכ"פ יצטרף ואפשר דיתחייב עלי' אם יאכל אחריו וכן פי' הצל"ח בפסחים מ"ג ובנוב"י מה"ת סי' נ"ג וכיון דלדבריו בגיד אינו מצטרף תוך אכ"פ משום דאין לך בו אלא חידושו דעץ אמרה תורה אם אכל בפעם א' וכיון שאינו מצטרף ח"ש מותר מה"ת. ויש ליישב בזה הרמב"ם בפ"ח ממ"א דפסק גה"נ מותר בהנאה אע"ג דסובר אין בגידין בנ"ט. ולהנ"ל איכא למימר לפמ"ש הה"מ שם דהנחה הוי רק כח"ש ושרי בגיד והש"ס קאי או למ"ד יש בגבנ"ט או לר"ש דכל שהוא למכות ונהי דאכתי קשה דמ"מ מדרבנן יהי' אסור איכ"ל כיון דתלי' בפלוגתא לא גזרו. ואם זה אמת יש לומר כן ג"כ בשקצים ורמשים שכתבו התוס' בשבועות כ"ד ע"א ד"ה אלא וכו' שיש שקצים ורמשים שאין ראוים לאכילה וכדאמרי' בע"ז דף ס"ח ע"ב דעכברא חידוש הוא שאסרה התורה ולדברי הפמ"ג הנ"ל אין מצטרף תוך א"פ ואין ח"ש אסור מה"ת ועיי"ש בר"ן בע"ז לא כ' כן ולדברי הפמ"ג יש ליישב קושי' התוס' בשבועות דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי וכו' דמאי פריך ר"י אמאי לא אמר כר"ל הא ר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת ולהנ"ל א"ש דפריך למה צריך ר"י לומר בכולל דברים המותרים לוקי בח"ש נבילות וטריפות ושקצים ורמשים והוי כולל ממילא דבשקצים ח"ש מותר וחל שבועה וע"י כולל חל על הכל לר"י לשיטתו משא"כ לר"ל דלית לי' כולל ומשני שפיר דמוקי כדברי הכל. וגם ביומא דקאמר ר"פ יוה"כ דלר"ל אי ס"ל דח"ש אסור מה"ת לא הי' חל היינו משום דלית לי' כולל, וגם קושי' התוס' בשבועות כ"ב ע"ב ד"ה אהתירא קמשתבע דהקשו הא ח"ש אסור מה"ת ולהפרמ"ג אפשר בחרצן דג"כ חידוש נהי דמתאכיל בתערובות היינו באוכל אותם עם ענבים אבל התורה דאסרה חרצן לחודי' הוא חידוש ולפרמ"ג הנ"ל איכ"ל דאינו מצטרף וח"ש מותר. כ"ז לדברי הפמ"ג אבל באמת דברי הפרמ"ג צ"ע לי ולא משמע כן מדברי הפוס' וגם מילתא בטעמא נ"ל דאין ראי' מדברי רש"י שבס"ס גה"נ באמ"ה שהביא שם דהרי חזינן בשבועות כ"ב ע"ב בדבר שאין ראוי לאכילה אין חילוק בין כזית לכ"ש וראוי לחייבו בכ"ש. ולכך בשבועה שלא אוכל עפר כיון דלא מתאכל מיבעי לי' אי חייב בכ"ש דכיון דלא מתאכל מה לי כ"ש או כזית וא"כ ראוי דגיד דעץ הוא ושקצים המאוסים וכיוצא ראוי לן לומר דחייב בכ"ש כמו בהנא' ואפ"ה חידש לן הלמ"ס דבעי' כזית ואין לך בו אלא חידושו דווקא בלא אכל כלל כזית אבל באכל תוך אכ"פ בודאי ראוי להצטרף מכח ק"ו מדברים אחרים ודווקא אמ"ה שמצד עצמו ראוי לאכילה והוי דבר מאכל וחידוש שחדשה התורה דגידין ועצמות מצטרפין כ' רש"י כן אבל דבר שמצד עצמו אינו ראוי לאכילה ולא הוי מידי דמתאכל