מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א ח

ותמים וכשם שחייבו ללמדו תורה וכיון דעיקר מצות מילה הכל מחד קרא נפקא מקרא דהמול לכם כל זכר לכך א"ש דנמנה הכל למ"ע א'. והכ"מ ריש ה' מילה תמה בזה דהו"ל למנות מצוה על האב למול את כנו ומ"ע על האדון למול את עבדיו. ול"ק שניהם מחד קרא דהמול לכם והיינו כל השייכים לכם נפקא ואידך רק פירושא הוא. ובס' מעיי"ח הביא ראי' דעכ"ח חד הוא דאי הם ב' מצות א"כ יהי' מילה לענין האדון שימול לעבדו נאמרה ולא נשנית בסיני ובסנהדרין ל"ט מנה מילה לנאמרה ונשנית. ולענ"ד מהא אין ראי' דאיכא למימר קרא דביום השמיני ימול קאי ג"כ על האדון לעבדו דהרי בת"כ דרשי' על ואשה כי תזריע דבא לרבות שפחה ואע"ג דתוס' בנדה דף ט"ו כ' דדרש דת"כ הוי אסמכתא היינו דידעי' זה מגז"ש דלה לה אבל אי צריכי' גם בעבד שיהי' נאמרה ונשנית א"כ אדרבה א"ש דהוי דרש גמור ונ"מ לענין קרא דכתיב לאחריו ביום השמיני ימול

ב) והנה המחה"ש בסי' תמ"ד סקי"א כ' שם לבאר דברי המג"א דכ' דתשביתו עובר בכל שעתא משא"כ במילה והקשו עליו דגם במילה אמרי' בשבת דעובר בכל שעתי' ותי' דאיכ' למימר דאין האב מצווה עליו אלא בשמיני דוקא. והרב המאוה"ג המופלג בתורה מו"ה זוסמאן סופר ני' אבד"ק האלאש הקשה לי דבשבת דף קל"ב ע"ב אמרי' בינוני קטן מניין ופרש"י מניין שאביו חייב למולו מבואר דגם שלא בזמנו החיוב על האב באמת לשון רש"י שם קשה שכ' דהאב חייב כדיליף בקידושין מהמול לכם כל זכר והביא ראי' לסתור דאב לא ילפינן ממקרא הזה אלא מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו ואפשר דכוונת רש"י להביא ראי' לאפוקי ממחה"ש הנ"ל וס"ל כיון דמקרא דוימל אברהם מוכח דהחיוב על האב איכ' למימר הא דכלל הקרא במ"ע דהמול לכם גם הב"ד היינו משום דהם ג"כ קרוין אבות להקטנים שאין להם אב או מי שאביהם אינו משגיח על תקנתם דהרי דרשו חז"ל בגיטין ל"ז ע"ב על הקרא דאלה ראשי אבות העדה מה האבות מנחילין כך הראשים מנחילין וב"ד אביהם של יתומים וא"כ חיוב הב"ד ג"כ מצד אבות וא"ש דמוכח דהאבות מחויבים למול גם שלא בזמנו ודלא כמחה"ש. ובמקום אחר כתבתי לישב דברי המג"א

ג) ובשבת קל"ב ילפי' למעט משמיני ובן שמונת ימים הן תוך ח' הן לאחר ח' ולאחר ח' לכ"ע אם נשתהה הוי מילה כשרה אמנם תוך ח' פליגי ובש"ע יו"ד סי' רס"ב ברמ"א סעי' א' פסק מל תוך ח' יצא בדיעבד אם מל ביום והשאגת ארי' סי' נ"ג ונ"ד האריך להכריע דלא כהרמ"א אלא כדעת הפוסקים דמל תוך ח' לא יצא ואפי' הטפת דם ברית לא מהני ואינו כלום עיי"ש ולענ"ד הרמב"ם סובר מל תוך ח' יצא ומקורו מהירושלמי בפסחים דף ע"ב דהנה פ"ב משגגות דין ח' פסק הרמב"ם דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחטאת וכלל שם בדבריו דגם ביש לו ב' תינוקות אחד למול לאחר השבת וא' למול בשבת וטעה ומל את שלאחר השבת בשבת או שמל שניהם פטור והלח"מ שם תמה ע"ז דבשבת קל"ז קרי לי' טעה ולא עשה מצוה והרמב"ם עצמו שם סוף פרק פסק דאם לפניו בליל פסח שפוד של צלי מפסח ושפוד של נותר וטעה ואכל הנותר דחייב אע"ג דטריד טירדא דמצוה וכר"ל בפסחי' ד' ע"ב ע"ב, ולענ"ד נראה בעזה"י דהירושלמי בפסחים שם הקשה על הא דר"ל בצלי ונותר דחייב מ"ש מב' תינוקות בטעה ומל שלאחר השבת בשבת דפטור ומתרץ תמן היום אינו מצוה אבל למחר הוא מצוה וצריך ביאור. ונראה כוונת הירושלמי ע"ד דאמרי' בבכור בפדה תוך למ"ד והמעות עדיין לאחר למ"ד בעין מועיל אם לא אמר מעכשיו ונהי דבמילה הוי סתמא מעכשיו מ"מ הרי מצות מילה יש לו משך זמן וכל ימי חייו צריך להיות מהול ומקיים בעצמו ועל שם כך שיהי' מהול כל הימים הוא נימול ואם עושה היום המצוה ע"מ שתחול למחר בעתה נראה דמהני לא מיבעי לר"מ דאזלי' אליבי' דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכשם שמועיל קנין דהשתא ה"נ מצוה דהשתא על למחר אלא אפי' לדידן כ' המש"ל בפ"ו מאישו' דין וי"ו דלרש"י וסייעתו קטן שקידש הואיל וזמן ממילא קאתי חייל לכשיגדל וא"כ ה"נ כאן חל בזמנו ואע"ג בפדיון מעכשיו אינו מועיל היינו כשנותן מעכשיו הוי מתנה וא"כ למחר אין כאן מעות אבל כאן המצוה קיים בו אע"ג דהוא כוון מעכשיו מצד חסרון כוונה אין חסרון לא מיבעי למ"ד מצות אצ"כ אלא אפי' למ"ד צריכה כוונה מ"מ מילה מועיל אפי' בלא כוונה כדמוכח בע"ז דף כ"ז וכן כתב בס' מלא הרועים להוכיח כן עיי"ש שהאריך בכלל מצ"כ וכן ראיתי שכ' בצל"ח בפסחים דף ע"ב מצד הסברא ודייק כן מלשון רש"י וא"כ א"ש כוונת הירושלמי כיון דמעשה זה עצמו למחר יתעבד מצוה אכ"ל דאפי' עשה מצוה כה"ג פטור מחטאת אלא דלפ"ז לכאו' קשה לי טובא על הש"ס ביבמות ד' ל"ד ע"א שהקשה ר"מ אדר"מ דסובר שם בהוחלף לו נשים חייב ובב' תינוקות ס"ל לר' יהושיע דפטור ומאי קושי' הא מילה הוי למחר מצוה כתי' ירושלמי ונראה דקשיא לי' מלישנא דר"מ דאמר הטעם בב' תינוקות בפסחים ע"ב ובשבת קל"ז משום דניתן שבת לדחות אצלו יעיי"ש בתוס' יבמות ד"ה טעה שביארו דכוונת ר"מ עכ"ח היינו משום דכיון דניתן לדחות היינו דטריד טרדא דמצוה ומה שהקשה שם המהרש"א במהדורא בתרא דהלשון לא משמע כן ביארתי במקום אחר דהלשון מדויק דהאי טירדא בעי' טרדא אמתיית לאפוקי טרדא בטעות שסבר שיש לו תינוק שהוא זמנו בשבת ובאמת אין לו זה לא מיקרי טירדא כדמוכח שם בפסחים ע"ב ועוד הארכתי בחי' לטעה בדבר מצוה עכ"פ כיון דר"מ תלה טעמי' משום טרוד א"כ גם בנתחלף לו אשתו טרוד ויהא פטור ופריך שפיר ולעולם אכ"ל במל שלאחר שבת בשבת הוא דבר ממוצע שנוכל לקרותו לא עשה מצוה דאותו יום אינו מצוה כדפרש"י שם ונוכל לקרותו עשה מצוה כמו דקרי לי' הרמב"ם דלמחר נעשה ממנו דבר מצוה כנלענ"ד נכון בכוונת הרמב"ם ומה שיש עוד קושי' עליו ביארתי בחי' קונטרס לסוגי' ההוא. עכ"פ א"ש דל"ק דברי הרמב"ם אהדדי לענין פסח ונותר דלא הוי שום מצוה פסק דחייב אע"ג דטריד וכדמסיק שם בפסחים אבל במל שלאחר שבת בשבת דהוי למחר מצוה פטור וא"ש. עכ"פ מוכח דגם הרמב"ם וירושלמי סובר דמל תוך ח' יצא. והנה הש"ך שם בסי' רס"ב סק"ב הקשה איך אפשר דמל תוך ח' כשר א"כ עמדה קושי' הש"ס דמנחות ד' ע"ב ע"א דא"כ לא לידחי שבת ויהי' נימול מע"ש. ולענ"ד ל"ק דהנה הגאון זצ"ל בעל ח"ס בחיו"ד סי' רמ"ח כ' להוכיח דודאי מילה לח' וכ"ש תוך ח' הוא סכנה ומיעוט מתים ממנו ואפ"ה חזינן דמאלפי אלפים שמולים אינו מת א' ע"י המילה ועכ"ח דמצוה מגינה ומצלי ומצוה דוקא בעידן מצותו מגין ומצלי וא"כ איך אנו יהי' רשאין למול תוך ח' להכניסו לסכנה וע"כ אפי' נימול תוך ח' יצא אין אנו רשאין למול תוך ח' ולכך דוחה שבת דבע"ש עדיין אין כאן מצוה להגין על סכנה וא"ש

ד) והנה אשה אינה מצווה למול בנה כדילפי' בקדושין כ"ט מקראי ומסתימת הפוסקים וממ"ש למעלה דכל מצות מילה הוא מצוה אחת נראה דאשה גם מצד ב"ד אינה חיובת למול והפלאה בקדושין שם העלה דמצד ב"ד הוא מחויבת ולי צ"ע דהכל מצוה א' וממעטי' אותו ולא אותה מיהו איכא למימר דקצת מצוה איכא בה לדידן דקיי"ל נשים סומכות רשות ונשים מברכות על מ"ע שהז"ג ובש"ע סי' רס"ד פסק המחבר דמילה באשה כשרה ולכאו' קשה הא אמרי' בגיטין כ"ג דכל שאינו בתורת אותו דבר לא נעשה שליח וצ"ל כיון דבדיעבד כשרה ומועיל מילתה וכ"ש לפמ"ש דמקצת מצוה לדידן חשבי' איתא בתורת אותו דבר כדאמרי' בקדושי' מ"א ע"ב בגוי כיון דבדיעבד תרומתו תרומה מקרי איתא בתורת אותו דבר אבל הרמ"א שם פסק מילה פסולה בנשים דבעי' ואתה בריתי תשמור ולכך אין להניח לאשה למול ושכן נוהגין והש"ך הקש' הא גם המחבר פסק אם יש כאן איש הוא קודם ובאם אין כאן איש לא שייך ע"ז לומר שכן נוהגין ונראה להמחבר אי רוצה האב לכבד ולעשות שליח לאשה רשאי רק אם אין כאן אב והחיוב על הב"ד אז אין האשה רשאי למול דהוא אינה בכלל ב"ד והוי כחוטף מצוה אבל להרמ"א אפי' האב אינו רשאי לעשות אשה לשליח למול וע"ז שפיר כ' שכן נוהגין ועיין במג"א סי' קפ"ז סק"ג שדחקו עצמם על מה שהנשים אומרים בבהמ"ז ברית ותורה ובבד"ה כ' דבלא אשה הוי פלג גופא. ולענ"ד דקיי"ל נשים סומכות רשות ומברכין על מ"ע שהז"ג דאיכא בהו קצת מצות שייך בהו ג"כ לברך על הברית

ה) ומומר פסק שם הרמ"א דאינו רשאי למול והאבן עוזר באו"ח סי' קפ"ט כ' דלדעת המחבר דאשה כשרה גם מומר כשר ורמ"א לשיטתי' דפוסל באשה מיהו גם ע"ז פליג דאפי' למאן דפוסק דבעי' בן ברית מומר ס"ל דחשיב כבן ברית ולדעתי גם להמחבר מומר פסול נהי דחשיב כמל מ"מ כיון דאינו חושש על מילה לא מקרי המול ימול דמ"ש משחיטה דדרשי' וזבחת מי שחושש לזבוח ובתפילין דרשי' וקשרתם וכתבתם מי שחייש על הקשירה עיין במג"א סי' ל"ט סק"ג מיהו בתוס' ע"ז ד"ה איכא נראה דס"ל כאבן העוזר דיש לחלק בין שחיטה למילה עיין בר"ן פ' השולח די"א דפסול מה"ת וי"א מדרבנן וכן לענין בן ברית נהי דודאי הוא בן ברית וחייב בברית אבל כיון שאינו חושש על הברית לא מקרי בן ברית והמג"א בסי' קפ"ט הקשה אי לא מיקרי בן ברית יהא ממועט משליחות והאבן עוזר הקשה א"כ מה פריך בקדושין מ"א ע"ב ל"ל גם אתם הא איצטרך למעט מומר. ולענ"ד מומר נוכל לקרותו בן ברית שהרי מחויב בברית וגם נוכל לקרותו אינו בן ברית שאינו חושש על הברית כדאמרי' בזביחה וקשירה מיהו לענין שליחות דילפינן מאתם גם אתם ואזהרה זו דמעשר מן המעשר דנאמר ללויים או לאבא אליעזר גם לישראל ואפי' אם הי' מומר כגון שירש מאביו מעשר הוא מצווה לפרוש ממנו תרומה א"כ כן תרימו אתם הצווי גם על אם הם מומרים שגם הם מצווי' וא"כ איך נוכל לומר שוב דגם אתם דבא ללמד מה אתם בני ברית