מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א י

נראה דלכ"ע מצטרפין וח"ש אסור מה"ת וכן מוכח מתוס' הנ"ל ומהר"ן בע"ז הנ"ל וגם מהרמב"ם בפ"ה משבועות דפסק דשבועה חל על ח"ש והיינו מכח קושי' התוס' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי וכו' משמע ג"כ דלא ס"ל תי' הנ"ל ולוקין על לאו זה. ונוהג בזכרי' ונקבות ועיין בחת"ס חיו"ד סי' ס"ט מה שכתב על הפלתי בזה: פ' בא מצוה ד' מצוה ד' מ"ע ג' לכ"ע

מ"ע לחשוב ולקדש חדשים ולקבוע שנים שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים וכו' והנה מ"ע זו לדעת הרמב"ם במנין המצות מצוה קנ"ג חשב זה למצוה א' לחשוב ולקבוע חדשים ולקדשם ולעבר שנים אמנם הרמב"ן סוף שורש א' ס"ל כבה"ג דהם ב' מצות ממקרא הזה ילפי' דיקבעו ויקדשו חדשים מ"ע אחת וממקרא דשמור את חדש האביב או ממקרא דושמרת את רחקה הזאת ילפי' עוד מצות עשה אחרת לקבוע ולעבר שנים. והמעיי"ח נתן טעם להרמב"ם דאזל לשיטתי' דס"ל בפ"ד מתפילין דהמניח תפילין בלילה עובר בל"ת דושמרת את החקה וא"כ ס"ל דבחקת תפילין הכתוב מדבר וא"כ לא קאי על עיבור שנים אלא שתמה על הרמב"ם למה לא מנה ושמרת את החקה לענין תפילין ללאו בפ"ע כמו לאו דהשמר בנגע וגו' עיי"ש. ולענ"ד בלא"ה אין טעם הזה מספיק דאכתי הי' לי' להרמב"ם למנות עיבור שנים מקרא דשמור את חדש האביב ותו דלכאו' דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דבפ"ד מתפילין הנ"ל ס"ל דושמרת בחוקת תפילין מיירי ובפ"א מקידוש החדש דין זיי"ן ובמנין מצות מצוה קנ"ג למד מושמרת עניני קידוש ועיבור שנה וע"כ בחוקת פסח הכתוב מדבר ודבריו סותרין ונלענ"ד דהרמב"ם סובר דפשטא דקרא מיירי בחקת פסח דעל תפילין ל"ש לשון למועדה דלא מצינו לה קביעת מועד אלא דסיפא דקרא מימים ימימה מיותר ומכח זה דרשי' דקאי על כל הפרשה דמיירי בפסח ותפילין דכתיב לעיל מיני' וכיון דרק מיתורא ילפי' דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו לא מנה זה למצוה בפ"ע. וכמו שהשריש בשורש ב' דמה דילפי' מיתורא אינה נמנה וא"כ הדק"ל למה לא מנה עיבור שנה למצוה ב"פע מקרא דושמרת ומקרא דשמור ונראה דהרמב"ם ראה דדרשי' ממקרא הזה דהחדש הזה על קידוש החדש דאמרי' כזה ראה וקדש וגם דרשי' בסנהדרין י"ג ע"ב ממקרא זה על עיבור שנים החדש הזה זה ניסן ואין אחר ניסן. וא"כ עכ"ח שפירשו חז"ל דמקרא זה בא לצוות לב"ד לקבוע החדש ניסן כראוי הן לפי מולדו והן לפי עיבור שנה שיבא במועדו שהם יחקרו ויקבעו החדש הזה בכל תנאו ושיהי' ראש וראשון לכל חדשים שיקבעו כמוהו ואידך קרא דושמרת ושמור באו ללמד ביאור ודיני עיבור שנים שישמרו שיהי' בחדש האביב ושישלחו שלוחים וכמ"ש הרמב"ם במנין המצות מצוה קנ"ג ובס' היד הלכות קידוש החדש פ"א דין זיין וכיון שבאו רק ללמוד הדינים אינם נמנים למצוה כמ"ש הרמב"ן בשורש ט' והרמב"ם בשורש י"א

ב) אמנם ע"י מי נעשה המצוה ואיך דינה בזה"ז בזה יש ג' חילוקים. א' בזמן שיש סנהדרי גדולה שיש להם רשות על כל ישראל קידוש החדש תלוי בהם כדדרשי' במכילתא מסמיכת החדש הזה וגו', דברו אל כל עדת ב"י וגו' ואין הכוונה דצריך לזה הסנהדרין כולם אלא ג' מהם ובזה מיושב לשון רש"י בר"ה דף למד ע"א ד"ה ובר"ה וכו' והקשו עליו הא מבואר ר"פ ראוהו ב"ד ור"פ סנהדרין דסגי בג' ולהנ"ל גם כוונת רש"י ג' מסנהדרין וכמ"ש הר"ן והרמב"ן ריש פרק ראוהו ב"ד דנהי דהמצוה לילך למקום הוועד מצד טעם המכילתא הנ"ל אבל ג' מהם סגי. ויש חילוק ב' בזמן שאין סנהדרין מקדשין ג' סמוכין מיהו דווקא בא"י וכדאיתא בירושלמי דסנהדרין והובא ברמב"ן הנ"ל או מקרא דמציון תצא תורה או מלשכנו תדרשו ואפילו בדיעבד מעכב אא"כ אי אפשר בא"י וסמוכי א"י נתנו רשות לעבר בח"ל דשליחתיי' קעבדי וכאילו עיברו בא"י מועיל דווקא בכה"ג מדוחק ובהנך ב' חילוקים מקדשין או ע"י הראי' שזה מצוה מן המובחר כדאי' כזה ראה וקדש ואם אי אפשר בראי' מקדשין עפ"י חשבון מולד האמתי הראוי' לראי' באותו זמן עפ"י סוד העיבור המקובל לאבותינו ונראה דב' הדינים מרומזים בקרא דכבר דקדקו המפורשים למה נקט מעיקרא ראש חדשים ושוב ראשון הוא לכם וכו' ונראה שהרי אמרו המפרשים בפ' בראשית דראשון הוא שם המצטרף ולא שייך ראשון אלא אם יש שני ולכך לא נאמר ויהי ערב יום ראשון אלא יום אחד אבל ראש הוא לשון תחלה כמו בראשית וקידוש החודש ע"י ראיית עדים המולד אין כאן צירוף ואין ראי' זו נמשכת על אינך חדשים משא"כ חישוב המולד הוא מיוסד אחד על חבירו ויש צירוף חודש זה אל אינך ושייך לשון ראשון והיינו דקאמרי' החדש הזה כזה ראה וקדש ראש החדשים ואז אין לו צירוף וראשון הוא לכם עפ"י חשבון ג"כ תוכל לקדשו ואז נקרא ראשון ושני הדינים מבוארים בקרא וחשבון הזה בעינן דווקא מולד האמיתי הראוי לראי' וכל שראוי אין בילה מעכבת בו וכיון שמצוה זו תלוי' בב"ד ובראי' ובא"י כדלעיל לכך אע"ג שכל מצוה אין לה אלא מקומה ושעתה ואנו צריכין לשמור שבת ביום שביעי בכל מקום שאנו מפוזרין לפי מקומם איזהו שם יום השביעי וכמ"ש הכוזרי מאמר ב' סי' כ' דלכך כתיב עפ"י פשטא דקרא שבת היא לה' בכל מושבותיכם כפי מקומינו וכן צריכין אנו לשמור יום טוב באותו יום שקבעתה התורה כשבא יום זה לפי מקומינו אבל המולד וקביעת ר"ח שתלי' בב"ד הגדול ובא"י וזה מקומה צריכין לחשוב כפי מולד א"י ששם מקום המצוה וכשנקבע עפ"י מולד א"י ר"ח באחד בשבת שוב צריכין אנו לחשוב החודש בכל מקומות מושבותינו כשיבוא אצלינו, יום אחד בשבת יהי' ר"ח וכיוצא בזה בזמן ביהמ"ק היו מקריבים תמידים ומוספים בעת שהי' בירושלים יום ההוא אע"ג שהי' חלק לישראל המפוזרים ושאצלם עדיין לא הי' יום מ"מ אין למצוה אלא מקומה ושעתה וה"נ קידוש וקביעות ר"ח מקומו בא"י ולכך כשקדשו ב"ד לפי המולד במקומם הוא קביעות לכל ישראל המפוזרים הן למזרח או למערב אע"ג שלהם מקדים או מעריב היום כיון שקבעו ב"ד ר"ח ביום א' כך צריכין ישראל למנות בכל מקומות מושבותיהם יום א' לר"ח וע"ז יש להמליץ הקרא ולא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל היינו נמי על ימין ושמאל העולם, וגם דברי הספרי אשר דרש שם אפי' אומרים לך על ימין שהוא שמאל יש לכוון על אופן זה עיי' בכוזרי מ"ב סי' כ' הנ"ל איברא דיש עוד זמן ג' בזה"ז שאין לנו סמוכין וקידוש החודש בעי סמוכין כדדרשי' החדש הזה לכם ועל משה ואהרן נאמר ואין ב"ד שקול ובעי' ג' סמוכין ועכשיו אין לן סמוכין ועל מה אנו סומכין כבר כ' הראשונים והרמב"ן וסמ"ג וחינוך דעיקר סמיכותינו על הלל האחרון שקבלנו שהוא חישב וקבע וקידש כל הראשי חדשים ועברונות עד ביאת הגואל ועליהם אנו סומכין ולפי"ז נתבטל מ"ע זו מאתנו כמו שאר מצות התלוים במקדש או בסמוכין ולענ"ד כוונתם שגם אצלינו תלי' במולד האמיתי הראוי לראי' ודחיית אד"ו אין לו סמך אלא על אתם אפי' שוגגין או מזידין

ג) אמנם דעת הרמב"ם לא נראה כן דנראה דס"ל דעתה יש לן קביעות אחר מהלמ"ס כמ"ש בפ"ה ובפ"ו מקידוש החודש שהלמ"ס בזמן שאין סמוכין לחשוב מולדות כמו שאנו חושבין ואין נזקקין לראי' ולא לראוי' לראי' אלא חושבין מולד האמצעי וכ' שם הרמב"ם בפ"ו דעיקר תלוי' עתה בבני א"י ואם אין יושבין ישראל בא"י נתבטלו חלילה כל המועדות עיי"ש ובמנין המצות ולפי הנראה לענ"ד לא ס"ל מ"ש הרמב"ן וסמ"ג שסמיכותינו על הלל האחרון עיי"ש ובוודאי דברי הרמב"ם תמוהים וקשים להבין כיון דסובר דתליא האידנא ביושבי א"י ומ"ש דהאידנא לא תלי' בראי' נימא גם עתה לכל הפחות נחשב במולד הראוי' לראי' ונהי שגוף הלמ"ס זו שכ' הרמב"ם אין אנו יודעין מקומה נאמן עלינו הדיין הגדול הרמב"ם שכך נמצא מקובל אבל טעמא דהא מילתא לא ידעי' ונראה דהרמב"ם לטעמי' בפ"ד דסנהדרין דין י"א וביתר ביאור בפי' המשנה ריש סנהדרין על סמיכת זקנים בג' כ' דאפי' אם יתבטלו סמוכים מ"מ אם יסכימו כל חכמי ישראל שבא"י כוחם כב"ד סמוכים וממילא אם יסכימו לקבוע בזמן קבוע יכולין לקדש ולעבר שנים ולפי"ז נראה כיון דבעינן הסכמת כל חכמי א"י וגם בא"י אין כל המקומות הראי' שווה ואין למצוה אלא מקומה לכך עכ"ח הוכרחה הלמ"ס לשנות חשבון שלנו עפ"י מולד האמצעי כן נלע"ד טעמו והנה מולד האמצעי ועיבור חודש נקבע באופן שלא יתרחק המולד מן הראי' יותר מיום אחד דיום אחד חשוב כחודש ובכל א"י לא יתרחק זה מזה כי אם מעט לכך לפי סברת הרמב"ם קובעין עתה הבתי דינים שבכל א"י את החדשים ומקדשין אותם ולכך כ' שאם יתבטלו ישראל מא"י יתבטלו המועדות אלא שכבר הבטיח לנו יוצרינו ואע"ג שלא מצינו הבטחה זו עכ"ח היינו כמ"ש בפי' המשנה ריש סנהדרין מקרא דאשיבה שופטיך וגו' עיי"ש ול' הרמב"ם דחיית מולד זקן אינו משום דאינו ראוי' לראי' אלא עיקר הטעם כמו דחיית אד"ו שיגיע האביב בזמנו בחידוש הלבנה כמ"ש הכוזרי מאמר ג' ובש"ס שאמרו משום שאינו ראוי' לראי' הוא רק סניף בעלמא עיי"ש כן נלע"ד להסביר דעת הרמב"ם ומרן הגאון זצ"ל בחתם סופר חיו"ד סי' רל"ד בד"ה היוצא לנו וכו' כתב גם להרמב"ם ס"ל דהסמיכה על קידוש הלל האחרון אלא דבעינן ג"כ הסכמות וחלות הקביעות על בני א"י ואני לא זכיתי להבין זה ובמהרלב"ח סי' קמ"ז בתשו' סמיכת זקנים האריך הרבה בענין הזה ובדברי הרמב"ם והנלע"ד כתבתי ומי שדעתו רחבה מדעתינו יברר הדברים יותר ויהי ה' עמו והמצוה הזאת היא על הב"ד ולהרמב"ם נוהגת בזה"ז ולהרמב"ן וסמ"ג וחינוך הנ"ל אינו נוהגת בזה"ז מצוה ה' מצות עשה ד' לכ"ע

מ"ע לכל איש ואשה לשחוט הפסח בי"ד בניסן בין הערבים כנאמר