מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א פח

דף ע"ב דאמרי' המקרע בגדי כהן לוקה משום לא יקרע וקשה ממ"נ אי לתקן הא דווקא במעיל עובר ואי בדרך השחתה זה נפקא מקרא דלא תעשה כן והאיך אמר מלא יקרע ונראה לי ליישב דמרן הגאון בעל חת"ס ז"ל בחיו"ד סי' רס"ד כ' לדקדק ל"ל לא יקרע תיפוק לי' מל"ת כן וביאר דעכ"ח אפילו לצורך תיקון אסור מיהו דקדוק זה שייך רק לת"ק בספרי בפ' ראה שרמז עלי' מרן זצ"ל שם והובא ברמב"ן וברא"ם בפ' ראה וביארו דפלוגתא דר"י סובר דהלאו לא תעשון קאי רק למוחק ולא לנותץ וא"כ לדידי' איכ"ל דהלאו דלא יקרע הוא דווקא דרך השחתה ומינה ילפי' לעלמא דבלא"ה יש לדקדק למה לא ילפי' ממעיל ומשאר ב"כ לדעת מל"מ הנ"ל וצ"ל כיון דאפי' שם הקודש מותר למחוק ע"מ לתקן עיי' בב"י ביו"ד סי' רע"ו וא"כ חידוש הוא שחדשה התורה במעיל שלא יקרע אפי' לתקן ומחידוש לא ילפי' אבל אם נימא דהלאו דלא יקרע הוא דווקא דרך השחתה שפיר איכ"ל דילפי' מני' הה"ד לשאר בגדים ועפי"ז נראה דמיושב קושיא הנ"ל דהש"ס נקט "המקרע" בגדי כהן ולא נקט הקורע כלשון הרמב"ם והמקרע הוא מבנין הכבד והקורע הוא מבנין הקל ופי' קורע בבנין הקל אפי' ע"מ לתקן אבל המקרע היינו שיהי' קרוע ולא יחזיר ולכך נקט הש"ס המקרע ב"כ שלא ע"מ לתקן ודרך השחתה א"כ עכ"ח סובר הש"ס כר"י דספרי דלא יליף מלא תעשון אלא מחיקה ואיצטרך לא יקרע ודרך השחתה וילפי' ממעיל ושאר ב"כ ולדינא פסק הרמב"ם כש"ס דזבחים דף צ"ה כמ"ש הקרבן חגיגה והובא במל"מ פ"ח ממע"ק ה"כ דנקט שם מעיל דווקא והיינו כת"ק דר"י בספרי הנ"ל דלאו דל"ת קאי גם לנותץ ולקורע וממילא דלאו דמעיל קאי אפי' לתקן והוי חידוש ולא ילפי' מני' דמעיל דווקא וא"כ שפיר כ' הרמב"ם דגבי מעיל חייב אפילו שלא בדרך השחתה ושאר ב"כ חייב דווקא בדרך השחתה כנ"ל. והנה מ"ש במנ"ח ראי' מסוף סנהדרין גבי עיר הנדחת דאפי' לצורך מצוה איכא איסור וכ' דא"כ הה"ד גבי קורע ב"כ כדי לטהרם נמי מקרי דרך השחתה ולענ"ד ל"ד דוודאי קורע כדי לטהרם הוי כדי לתקנם אבל בעיר הנדחת ניהו דמצוה איכא מ"מ אינו לתקן אלא להשחית ולכלות וזה בוודאי אסור בספרי קודש לכך אמרי' בעיר הנדחת אם יש שם מזוזה אחת היא מצלת על הכל: מצוה קב והיא להרמב"ם מ"ע מ"ב. ולהרמב"ן מצוה צ"ט ומ"ע מ"א

מ"ע שיאכלו הכהנים בשר ק"ק שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם והמצוה זו ג"כ נוהג בקדשים קלים כמבואר בפסחים דף נ"ט ברש"י ד"ה בשאר וכו' מבואר דאכילת קדשים קלים דנאכלי' לבעלים ג"כ מ"ע וזה תימה על הצל"ח בביצה דף י"ט ע"ב ד"ה ומידי וכו' איך נעלם ממנו ואכילת ק"ק חמירא דמעכבא כפרה אם ראוי לאכילה אבל אם אינו ראוי לא מעכבא עיי' בתוס' שם נ"ט ע"ב ד"ה יכול וכו' ובזה דלפעמים אינו מעכב הכפרה נראה דאינו חלק מהמצוה של הקרבת הקרבן אלא מ"ע בפ"ע ומיושב קו' הרמב"ן בס"ה בשורש י"ב ומצאתי במנ"ח שכבר העיר בזה והקשה על הצל"ח והאריך עוד

ב) והנה מצוה זו אינה מבוארת אם השיעור בכזית ובת"י ביומא ל"ט שאמרו כל כהן שמגיע כפול הצנועין מושכין את ידיהם וכו' כ' דבוודאי אם הי' מגיע אליו כזית לא הי' מושך יד כדי לקיים המצוה וכו' ובקרבן פסח דכתיב ואכלו את הבשר פשיטא לן דמצוה לאכול לכל איש כזית כמבואר בש"ס ופוסקים ואפי' אם כבר אכל כזית מ"מ אם יש עדיין מק"פ מצוה לאכלו וכמו שהוכיח ג"כ בשג"א בסי' פ"א מהש"ס דפסחים פ"ה דפריך דליתא עשה דואכלו את הבשר ולידחי ל"ת דשבירת עצם וא"כ עכ"ח דמצות אכילה כולל ב' דברים א' לאכול כזית וב' לאכול את כל הפסח ואם ירצו למנות בני אדם עד שאינו מגיע לכ"א רק כזית רשאין אבל אם נשאר ומגיע טפי מכזית ג"כ מצוה עליו לאכלו ואיתא בפסחים פ"ד ע"ב דפחות מכזית לא מקרי שיעור אכילה ומשמע התם דאם נשאר מהפסח פחות מכזית שוב אין בו מצות אכילה כיון שאין בו שיעור אכילה ולא קרינן בי' ואכלו את הבשר או בבית אחד יאכל כן הוא לענין ק"פ ובירושלמי רפ"ג דשבועות איתא באומר שבועה שאוכל ככר זה דצריך לאכול כולה אם נשתייר ממנו פחות מכזית יצא ידי שבועתו ותמהני שלא הביאו בש"ע יו"ד סי' רל"ח סט"ו ומינה נראה דהה"ד בשאר קדשים בעי' שיעור אכילה ודווקא אם אכל כזית קיים מצות אכילה וא"כ גם התם הי' המצוה שיאכל כ"א כזית ממנו אמנם הא כתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו ויש לכל אחד מן הכהנים של אותו משמר או של אותו בית אב חלק בו וא"כ אם אין מגיע לחלקו כזית אינו יכול לקיים מצוה שיאכל ממנו כזית ומ"מ אי אפשר לומר כן כיון שאין מגיע לו כזית אין צריך כ"א מכהנים לאכלו דגם מצות ואכלו אותם כולל ב' עניינים שיאכל כזית אם יש לו וגם שיתאכל כולו וא"כ במגיע כפול נהי דא"א שיקיים מצות אכילה בפ"ע מ"מ המצוה שיתאכל מן הכהנים ולכך הצנועין מושכין ידיהם שעי"ז אפשר שיגיע לחברו כזית ויקיים המצוה מן המובחר דעיקר אכילה בכזית כדמוכח ריש הקומץ דאמרי' דאכילה בקדשים בכזית וגם ביבמות דף מ' ע"א אמרי' מצות תאכל למצוה ואי לא בעי כזית לימא דאיצטרך קרא לכזית אלא וודאי דזה בכלל תי' הש"ס דקרא אשמעי' דהמצוה על כהני משמר או בית אב כמ"ש תוס' שם שיאכלו וממילא השיעור בכזית אי אפשר (והנה בס' ערוך לנר יבמות שם הקשה דלמה לא הביא הרמב"ם דין זה דמצוה על כל הכהנים של אותו משמר שיאכלו כמ"ש תוס' שם ועי' תוס' סוכה מ"ב ד"ה מהו דתימא שהביאו לאית ספרים דגרסי דאכילת קדשים כיון דהוא מצוה דלא רמי' עלי' הוא ולא מקרי טעה בדבר מצוה ולפי גי' זו משמע דלא רמי עלי' ואפשר דהי' להרמב"ם גירסא זו ופסק כוותי') וכעין זה שמעתי ממרן הגאון זצ"ל ועתה שנדפס חת"ס על או"ח כ' שם בסי' מ"ט ג"כ כעין זה, אבל שם כתב לכה"פ אחד צריך שיאכל כזית מן הקרבן או הכה"ג שנוטל חלק בראש עיי"ש וצ"ע וכיון דעיקר המצוה כפי הנ"ל לאכול כזית א"כ בכלל המצוה ג"כ שיאכל כזית ההוא תוך אכ"פ ומה שאמרו בזבחים ל"א ע"ב דאכילת הדיוט כדי אכ"פ היינו גם אכילת קדשי' בכלל היכא דאפשר דמגיע עליו שיעור כזית

וראיתי בת"כ פ' צו על הפ' מצות תאכל אפי' כ"ש ועיי"ש בביאור התורה והמצוה דמלשון תאכל משמע כן ולפי"ז קשה לי בתי' דרבא דמשני דמצות תאכל מצוה היינו דמצוה על הכהן דווקא לאכול או לאנשי משמר כפי' תוס' אם כן עמדה קו' התוס' ביומא נ"ט דהקשו על הא דתני' התם הצנועין מושכין ידיהם איך הי' רשאין למשוך ידיהם הא מצוה איכא לאכול ותי' כיון דלא הגיע להם אלא כפול אין כאן מצוה ותימא לפי הת"כ המבואר דמצוה גם על כל שהוא וצ"ע

ומטעם זה קשה ג"כ על הא דתני' בברכות ל"ח דהי' עומד ומקריב מברך שהחיינו נטלן לאכלן מברך המוציא וכו' והרמב"ם פ"י ממע"ק פסק דהאוכל קדשים צריך לברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול עיי"ש וא"כ הברייתא דסידר ענייני הברכות שצריך לברך איך שבק הברכה אשר קדשנו ולכאורה אמרתי ליישב עפ"י דברי התוס' הנ"ל היכא דאינו מגיע אלא כפול אין מצוה ממש וא"כ איכ"ל דבכה"ג אינו מברך אשר קדשנו כיון דלא פסיקא לי' מילתא לא תני לי' אמנם לפי ת"כ הנ"ל דהמצוה אפילו בכ"ש עמדה קו' זו וצ"ע

ועפ"י האמור למעלה שמצות אכילת ק"ק כוללת ב' עניינים שיאכלו ממנו כזית אם אפשר אבל הואיל והוא שייך לכל אנשי משמר של בית אב וקיי"ל בקידושין נ"ג דאין חולקין זה כנגד זה ולפעמים אין מגיע לכהן רק כפול ואפ"ה ציוותה התורה לכל ב"א תהי' איש כאחיו מצות תאכל וקיי"ל ג"כ בקידושין דאין חלוקה בקדשים דרך עילוי וע"ז כתיב מצות תאכל שפיר דרשו חז"ל בת"כ דאפילו כ"ש מצוה ובזה מובן היטב המקרא דואכלו באמת לא מוכח רק דבעי כזית דסתם אכילה בכזית אבל מקרא דמצות תאכל מוכח דאפי' כ"ש מצוה וילפינן כל הקדשים זה מזה אפי' קדשים קלים כדילפי' בקידושין נ"ג ע"א מסמיכות ואם על חודה ילפינן דגם בקדשים קלים המצוה ובזה א"ש מש"כ לעיל דגם בק' קלים הוי מצוה וג"כ מ"ש שהמצוה כוללת ב' עניינים דמקרא ואכלו מוכח דאכילה בכזית ומקרא דמצות תאכל ילפינן אפי' כ"ש וכל הקדשים הוקשו להדדי ובאמת הרמב"ם בפט"ו ממעה"ק כ' לשון כזית אבל נראה דגם הרמב"ם מודה לדברי ת"כ הנ"ל אלא ששם כ' בדרך צריכותא עיי"ש אלא לפי הנ"ל לכאורה קשה איך אמרי' ביומא ל"ט דהצנועין מושכין את ידיהן הא גם בכה"ג הוי מצוה אמנם כבר כתבתי דהם משכו ידיהם כדי שעל ידם יוכלו אחרים לקיים המצוה מן המובחר שיאכלו כזית אלא לפי"ז גדלה הקו' על המג"א סי' נ"ט שלמד מהא דהצנועין מושכין ידיהם שאין להתקוטט בדבר מצוה הא הכא שאני דע"י יתקיים המצוה טפי וכבר הקשה עליו המחהש"ק ולפי"ז יוקשה יותר לפי הנ"ל אבל כבר כתבתי בחי' לקידושין נ"ג דראיות המג"א מהא דסק"ד שם דהגירסא בברייתא ההוא דהגרגרין חולקין דרך עילוי וא"כ הי' אפשר שיגיע עליהם כזית ואפ"ה מושכין ידיהם כדי שלא להתקוטט בדבר מצוה שפיר הוכיח המג"א דאין להתקוטט ואעפ"י שזה מוכח רק מהסק"ד מ"מ כיון דהמתרצן לא מוכח איפכא גם התרצן מודה למה דמוכח מהסק"ד

ג) והנה השעה"מ בפ"ח ממ"א הוכיח דבאכילת קדשים יוצאים אפילו שלכד"א מהא דפסחים דף פ"ג ע"ב דאמרי' אילימא גידי בשר ניכלינהו והקשה מהא דאמרי' בפ' העור והרוטב דלאו דלא תאכלו נבילה לא קאי אגידין א"כ הה"ד הכא לא הוין