מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א פז

ולתפארת וגו' והרמב"ן במצוה ל"ג כ' שבעה"ג לא מנה זה למ"ע אלא כיון שהלאו הוא שלא יעבוד מחוסר בגדים ממילא הבגדים הם הכשר העבוד' ואין צריך למנותה בפ"ע והמעיי"ח הסכים להרמב"ם שלמחוסר בגדים לא נמצא לאו מפורש משא"כ למצות לבישה וביאר ג"כ היטב דלבישת בגדים לכהן הדיוט ולכה"ג הוי מ"ע אחת ששניהם הם מטעם ומענין אחד לכבוד ולתפארת. והנה בח' בגדים מבואר בקרא שהי' של כלאים וחשן ואפוד ואבנט ובאבנטו של כהן הדיוט יש פלוגתא אי הי' של כלאים או שהי' רק של בד וד' בגדים שעבד בהן כה"ג ביוה"כ לכ"ע לא הי' בו כלאים אלא כולם היו של בד ומזה לכאורה ראי' שלא כדעת ה"ג הנ"ל שהרי כ' הרמב"ם בפ"ט מכלאים דאם לבש הכהן ב"כ שלא בשעת עבודה לוקה מפני שהם כלאים ועכ"ח דס"ל דהיתר לבישת הכלאים משום דעדל"ת וכמו שהאריך השג"א בסי' כ"ט וכאשר יבואר לקמן, וא"כ בשלמא אם הלבישה הוא מ"ע שפיר איכ"ל דעדל"ת דהוי בעידנא אבל אם נימא כדעת בעה"ג דהוי רק הכשר עבודה ועדיין לא מקיים המצוה ולא הוי בעידנא ואנן קיי"ל דאין עדל"ת אלא בעידנא, וניהו דאיכ"ל דכיון דעשה דרבים דוחה אפילו אינו בעידנא וכדעת הש"ל המובא במג"א בסי' תמ"ו מ"מ הא בשבת קל"ב אמרי' דלכך אין עבודה דוחה צרעת משום דלא הוי בעידנא וא"כ מוכח דגם בעבודה בעי' דווקא בעידנא ועמדה הקו' על בעה"ג הנ"ל ולכאורה יש ליישב עפמ"ש במק"א ליישב הקו' ששמעתי מפי מר"ן הגאון בעחת"ס זצ"ל כשלמדתי בישיבתו, ע"ד הש"ל מסוגיא דשבת קל"ב הנ"ל דאיך כ' הש"ל דבעשה דרבים ל"ב בעידנא הרי שם מבואר דגם בעבודה דהוא עשה דרבים אינו דוחה אם אינו בעידנא ואמרתי ליישב דאיכ"ל הש"ל סובר דהא דבעי' בעידנא הוא משום דחיישי' שמא ימות או שאר עיכוב שיזדמן לו שלא יוכל לקיים המצוה דניהו דאנן לא חיישי' למיתה בזמן מועט או לשאר קלקולים מ"מ לענין עדל"ת דהוא חידוש דחדשה לן התורה אין לך בו אלא חידושו דווקא היכא דלא שייך בשום אופן ביטל המצוה לכך בעינן בעידנא וכן משמע לי קצת בירושלמי ר"פ ראד"מ יעיי"ש וזה סברת ש"ל הנ"ל דברבים דלא שייך חשש מיתה וקלקול דאפי' אם יתרמי באחד מ"מ יקיימו שאר האנשים לעשות המצוה ובכה"ג לא בעי' בעידנא משא"כ התם בשבת דמיירי בכהן שעלתה לו בהרת ונימא שיחתוך הבהרת כדי שיעבוד העבודה ואם יחתוך הבהרת ויארע שום קלקול ויהי' לדידי' ביטול מצוה שפיר אמרינן דבעי' בעידנא וכ"ז בקוצץ צרעת דאתרמי מילתא לחד גברא אבל לבישת ב"כ שהם כלאים וכל מי שלובש כדי לעבוד עבודה עכ"ח צריך שידחה העשה דעבודה הל"ת דכלאים ואם נימא דהאי גברא לא ילבש שמא יארע לו קלקול האי חששא איכא בכל גברא ואם ניחוש לזה ידחה עבודה לגמרי ואין ספק מוציא מידי עבודה לכך שפיר אמרי' אפי' שלא בעידנא כיון דעשה דרבים הוא דוחה הל"ת ועוד דהרי השג"א הנ"ל הקשה על הרמב"ם למה ילקה כשלבש כלאים דב"כ ולא עבד עבודה נימא הואיל לדידן דקיי"ל הואיל נימא דאי אתרמי לי' עבודה הוי פטור, ואני כתבתי במק"א דנראה לי דלא אמרי' הואיל אלא דווקא אי אמרי' הותרה כמו או"נ ביו"ט אבל אי רק דחוי' כיון דא"א בענין אחר בכה"ג לא שייך לומר הואיל ולדינא הרי קיי"ל דחוי' בין בפק"נ ובין בעבודה ול"ק קו' השג"א. ולפי"ז לדעת בה"ג איכ"ל דס"ל כהראב"ד דלבישת כלאים הותרה אפי' שלא בשעת עבודה וא"כ אפילו אתרמי לכהן הלובש קילקול שלא יוכל לעבוד עבודה בזה וודאי אמרי' הואיל ואי לא אתרמי לי' קלקול הוי שרי וא"כ לא עבר עבירה כלל וא"ש דברי בה"ג דעבודה דוחה ל"ת דכלאים אע"ג דלא הוי בעידנא

ב) והנה השג"א שם הקשה עוד על הרמב"ם דאי סק"ד טעם היתר כלאים בעבודה הוא משום עדל"ת א"כ יהי' אסור לכה"ג לעבוד עבודה שאפשר לעשות ע"י כהן הדיוט אי אמרי' אבנטו של כ"ה אינו כלאים ושל כה"ג כלאים וכיון דאפשר לעבוד באופן דלית בי' איסור ובאפשר לקיים שניהם אעדל"ת ואפי' אי אמרי' דגם של כ"ה הי' כלאים מ"מ בכהן הדיוט הי' רק א' של כלאים ובכה"ג ג' הי' כלאים א"כ יהי' אסור להרבות באיסורים ונראה לפמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דסובר דהלבישה עצמה הוא מצוה וכ"כ התוס' ביבמות ה' ע"ב בד"ה שעטנז, ולפי"ז נראה דלבישת כה"ג כל בגד ובגד הוי מצוה ניהו דכל הבגדים הם מצוה אחת מ"מ הא עדל"ת ילפינן מכלאים בציצית דדוחה התכלת לל"ת דכלאים אע"ג דתכלת אינו מעכב הלבן אפי"ה דוחה א"כ מהתם מוכח אפי' חלק המצוה ואפי' אם אותו חלק אינו מעכב המצוה אפ"ה דוחה ל"ת וא"כ דלבישת הכה"ג דלובש ח' בגדים איכא בי' ח' חלקי המצוה ובכהן הדיוט איכא ד' חלקי המצוה א"כ בכה"ג דוחין הח' חלקי המצוה לל"ת דכלאים וא"כ אע"ג דהוא לובש ג' בגדים של כלאים נגד זה יש לכל בגד ובגד חלק מהמצוה שדוחה: מצוה ק והיא להרמב"ם ל"ת נ"ט ולהרמב"ן היא מצוה צ"ז ול"ת נ"ז

ל"ת שלא להסיר חושן מהאפוד שנאמר לא יזח החושן מן האפוד וכ' החינוך דהמפרק חיבור החושן מהאפוד בשעת עבודה לוקה וכבר הקשה לי הרב המאוה"ג מו"ה יעקב שלום סופר זצ"ל דדברי החינוך תמוהים ממכות כ"ב ע"א דפריך וליחשב נמי דבשעת זריעה עבר משום לא יזח ואסק"ד דהלאו הוא דווקא בשעת עבודה ובשעת חרישה איך שייך עבודה וכעת מצאתי קו' זו במנ"ח, ובאמת דברי החינוך תמוהים וכל מוני המצות לא כ' כדבריו. ונראה בעזה"י לבאר דבריו דבשורש לאו הזה פליגי בכוונתו הרמב"ם בפ"ט מכלי מקדש כ' דהמפרק חושן מן האפוד דרך השחתה הוא עובר בלאו זה ונראה מדבריו דהלאו דלא יזח אינו דווקא שלא יזח מחשב האפוד אשר הוא דבוק בו הרכיסה מטבעותיו לטבעות חשב האפוד אלא בכלל האיסור ג"כ דלא יזח למעלה דמדבק החושן בשרשרת בכנפי האפוד דרך השחתה וטעמו נראה דמפרש לשון לא יזח הוי כמו לא יסח כמ"ש הרמב"ן וכוונתו לאסור נתיצה ונתיקה דרך קלקול ולדבריו בוודאי האיסור בין בעבודה בין שלא בשעת עבודה אמנם החינוך נראה דסובר דלא יזח הוא משורש זחה כמ"ש הרד"ק וביאורו שלא יגביה החושן מן חשב האפוד דע"י הרכיסה הוא מוגבה מן חשב האפוד ואינו מודבק בו וזה אסרה התורה ללכת על אופן הזה בו ולדיעה זו הלשון לא יזח מלשון שרבו זחוחי הלב ולפי"ז עיקר האיסור על המלובש בו שאינו מודבק עם חשב האפוד אז הוא עובר ופשוט אם יתיר הרכיסה כשרוצה לחלוץ החושן והאפוד בוודאי שרי דאל"כ איך הי' חולץ ועכ"ח דשרי לפרוק ואיסורו רק שבשעת לבישה לא יהי' מפורק ואינו דבוק זה בזה ונראה אפילו אי מפרק ומתיר הרכיסה שלא ע"מ לחלוץ אינו לוקה המפרק דהוי התראת ספק דשמא יחלוץ ועכ"ח עיקר המלקות הוא על המלובש בו בלא רכיסה וזה למדתי מדברי הריטב"א במכות כ"ב ע"א שכ' דקו' הש"ס שם הוא רק לר"ח ממתני' דאמר דכ"ז שהוא מלובש עובר מדלא פירש דעובר משום שהוא ינתק הרכיסה כשם דפריך שם בכה"ג שמחק השם ועכ"ח דס"ל דעל הפירוק לחודא אינו לוקה אלא על שהוא מלובש בו בשעת פירוקו זה נראה לי כוונת החינוך הנ"ל דסובר דהמפרק א"א לחייבו דהוי התראת ספק דשמא יפשטנה מיד ולכך כ' דמשכחת לה דהמפרק אפילו אחר אם פירק דהיינו בשעת עבודה שאז א"א לחלוץ עובר המפרק מלבד האיסור שעובר המלובש בהן כנ"ל כוונתו

ועוד הי' אפשר לומר בכוונתו על דרך הנ"ל דהחינוך סובר דהלאו דלא יזח הוא על המלובש חושן ואפוד בשעה שאינו מורכס ומדובק והרמב"ם סוף ה' כלאים פסק כהן הלובש ב"כ שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים וא"כ איכ"ל דאם נתפרק שלא בשעת עבודה א"א להלקותו משום לא יזח דכבר עובר משום כלאים ואאחע"א, ניהו דאיסור לא יזח שלא יהי' מלובש חשן ואפוד אינו דבוק הוא איסור מוסיף דמוסיף איסור דאפילו בשעת עבודה אסור, מ"מ אפשר לפמ"ש התמים דעים סוף פסחים דאם אוסר עצמו בפסח לאכול מצה לא חשיב כולל דהרי אז הוא שעת חיובא וקדם החיוב והובא בח"י באו"ח סי' תפ"ה וא"כ אפשר דגם לענין מוסיף ג"כ בכה"ג אינו חל אם מפרק ומלובש בו שלא בשעת עבודה דחושן ואפוד הם כלאים אבל אם נתפרק בשעת עבודה עובר אפילו שלא בשעת עבודה א"כ הי' אפשר לומר דכוונת החינוך דאם נתפרק בשעת עבודה והולך בו עובר אח"כ אפילו שלא בשעת עבודה אבל אם נתפרק שלא בשעת עבודה אינו עובר בלאו הזה משום דבלא"ה איכא איסור כלאים אלא שלשון החינוך לא משמע כפי' הזה והעיקר כפי' הראשון, עכ"פ מבואר דיש ב' פירושים בפי' הלאו הזה דלרמב"ם דווקא דרך השחתה ולחינוך הלאו או המפרק על הכהן בשעת עבודה וכן אם נתפרק אפילו ממילא והכהן מלובש בו הוא עובר על הלאו הזה כנ"ל: מצוה קא והיא להרמב"ם ל"ת ס'. ולהרמב"ן מצוה צ"ח ול"ת נ"ח

ל"ת שלא יקרע המעיל שנאמר לא יקרע ובקרא כתיב הלאו על פי המעיל ונראה דלרבותא נקט שאפי' הפי אם קורע עובר והנה המל"מ פ"ט מה' כלי מקדש הביא דברי הק"ח דבמעיל הקורע עובר אפי' כדי לתקן אבל בשאר ב"כ אינו עובר אא"כ קורע דרך השחתה מקרא דל"ת כן לה' אלקיך והקשה לי הרב הנ"ל דא"כ קשיא לשון הגמרא ביומא