מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א פה

להקריב קרבנות תמידין ומוספין דדוחין שבת וא"כ בהמ"ק ומשכן הוי מכשירי קרבן וצ"ל דכאן הוא גזה"כ לר"א דגלי קרא אע"ג דהוא מכשירין אינו דוחה אך קשה לי בשבת קל"א קאמר ר"א לא לכל אמר ר"א דמכשירי מצוה דוחה שבת דהא שתי לחם וגו' ומפלפל שם מאי ממעט למה לא אמר דממעט בנין בהמ"ק וצ"ע. ואפילו למאי דאמרי' במגילה דף י' דלר"א מקריבין אף שאין בית וקלעים רק לצניעות מ"מ קשה הא בעי למזבח פתח אוהל מועד כפירש"י שם במגילה וצ"ע

ג) והנה הרמב"ם בפ"א מה' בית הבחירה כ' דבהמ"ק אין בונין אלא בדברים המיוחדים מתחלה לבהמ"ק ולא בדברים שנשתמשו בהם להדיוט ועי' בשו"ת מרן חת"ס חאו"ח סי' מ' שהביא מקור אלו הדברים והאריך בזה ותלמידי הרב הגדול מהו' זוסמאן סופר ני' אב"ד דק"ק האלאש הקשה לי מהא דאמרי' בע"ז דף נ"ב דאבני מזבח ששקצו אנשי יון ופלפל שם וצריכא לגנוז משום דבאו פרוצים וחללו' שהרי הי' יכול לבטלן ע"י שבירה אלא משום דבעינן אבנים שלימות ומאי קושיא והא כלי שנשתמש בו הדיוט אסור לגבו' ונראה ליישב דהרי קיי"ל באו"ח סי' מ"ב דסודר דצר בי' ולא אזמני' יכול להשתמש בו לצורך הדיוט ולא חל עליו קדושה ועיי"ש במג"א סק"ה דאם צר בי' אדעתא דלעולם יהי' לתפילין חל הקדושה עליו אבל אם לא צר בי' אלא לפי שעה בעי' דווקא הזמנה ומטעם זה אפשר ליישב קו' הפרשת דרכים שהובא בדברי מרן זצ"ל סי' מ' הנ"ל דל"ל הזמנה הא הזמנה לאו מילתא הוא וא"ל כיון דקיי"ל קדושה ראשונה לא קידשה אלא לשעתה ועיי' בר"י מגא"ש בר"ס משבועות דכ' הטעם דידעו שעתיד הבהמ"ק לחרב וכיון דלא הוי אלא לשעה בעי' הזמנה ולולי כן לא הי' חל הקדושה וכאלו הקריב בלא בית ובלא מזבח ולכה"פ עבודה הראשונה שהקריבו אז אם דווקא ע"י התקדש א"כ בשעת תחלת עבודה עדיין לא הי' מקודש ואיך הי' רשאי להקריב לכך צריך הזמנה ואז מיד בשעת התחלה התחיל הקדושה ובלא"ה י"ל דלרמב"ן ונמק"י המובא במג"א סי' מ' סק"ו ובמחהש"ק שם דסברו דעגלה ערופה משעת ירידתה לנחל איתן נתקדשה ולדידהו הזמנה לגוף הקדושה מילתא הוא ואפשר דמזבח ומקדש מקרי גוף הקדושה דאפי' שהם שוממים קדושתם עליהם כדדרשי' מקרא והשימותי את מקדשיכם כן יש ליישב קו' הפר"ד הנ"ל ועכ"פ כיון דלענין חלות הקדושה בעינן דווקא צר בי' ואזמנה אבל שימוש דרך ארעי אינו מקדש א"כ הה"ד דשימוש הדיוט דרך ארעי בוודאי אינו פוסל דווקא אם אזמני' ושימש להדיוט בקביעות הוא דנפסל לגבו' משא"כ שימוש ארעי וא"כ בוודאי אבני מזבח ששיקצום אנשי יון השימוש ההוא לא הי' אלא עראי ולכך מצד שימוש הדיוט לא הי' נפסל לגבו' אלא מצד שימוש ע"ז שתשמושי ע"ז אסורין ובע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה וע"ז פלפל שם אם הי' אפשר לבטל וא"ש: מצוה צו והיא להרמב"ם ל"ת נ"ח. ולהרמב"ן היא מצוה צ"ג ול"ת נ"ו

ל"ת שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות שנאמר בטבעות הארון יהי' הבדים לא יסורו ממנו' מקום הטבעות יש בזה פלוגתא רש"י בחומש פי' טבעות הארון יהי' בשתי טבעותיו היינו זויות והרב אבן עזרא סובר דפעמות היינו ברגליו כמו יפו פעמיך בנעלים וכיוצא ועיי' ברא"ם ובס' גו"א שדחו ראי' של הראב"ע ובלא"ה מקשים עליו מסוגיא דשבת דף צ"ב דמוכיח שם דהמוציא משא למעלה מי"ט חייב מארון שנשאו על הכתף וגמירי דכל משא דמידלי אינש אכתפי' תלתא מלעיל ותרי תילתא מלרע וא"כ הי' הארון למעלה מי' דארון תשעה וכפורת טפח ועד כתף האדם י"ח טפחים ואי אמרי' כדעת הראב"ע דהבדים היו למטה אצל רגליו א"כ הרי כל המשא מלעיל ובפשיטות מוכח דמשא למעלה מיו"ד הוי כדרך הוצאה במשכן ולענ"ד אי משום הא לא אריא דתוספת ביומא דף ע"ב דפריך שם כתיב והובא את בדיו וכתיב לא יסורו והקשה התוס' אמאי מייתי הקרא דוהובא דכתיב גבי המזבח ולא הביא הקרא דוהבאת דכתיב גבי ארון ובחד תי' כ' דהי' שני גווני בדים ושני גווני טבעות ומקצת הבדים עליהם נאמר הלאו דלא ועל אינך שני בדים נאמר ושמו את בדיו שהיו רשאים להוציא ואי נימא כן מיושבים דברי הראב"ע ולא הי' מצי להקשות מדטבעות אצל רגלי הארון דאיכ"ל היינו הבדים שלא יסורו אבל אינך הבדים שנשאו בהם איכ"ל דהי' מלמעלה והוצרך לומר דאפי' אי נימא דהיו הבדים שנשאו מלמעלה מ"מ הא גמירי דתלתא מלעיל

ב) ובס' מנ"ח הקשה לעיל במצוה הקודמת דגובה הארון שהי' ט' טפחים וודאי קאי על ארון של עץ וא"כ הארון של זהב שהי' אחד מבחוץ וא' מבפנים כדאי' שלש ארונות עשה כפירש"י וא"כ גובה הארון מבחוץ הי' יותר מעשרה עד הזר ואיך למדו מכאן בפ"ק דסוכה דאין השכינה יורדת למטה לארץ בפחות מיו"ד אלא למעלה מעשרה ומכאן למדו שיעור סוכה הא באמת הי' הארון גבו' יותר מיו"ד עיי"ש שהאריך בזה ולענ"ד בלא"ה לדעת הרמב"ם ותוס' בחד תי' דגם בידי אדם א"א לצמצם א"כ א"א שהי' מצומצם מיהו איכ"ל שעפ"י רוח הקודש של משה רע"ה צימצמו הכל במדה מכוונת מ"מ הרי אמרי' רפ"ק דעירובין דיש ב' מדות אמה שוחקות ואמה עוצבת ולדידן מספיקא אזלי' לחומרא ושוחקת יותר מעוצבת חצי אצבע וא"כ שם בסוכה דקאי על משך שיעור סוכה דבעי' שיהי' גבו' י"ט והיינו י"ט שוחקת שפיר מביא מארון דגם בארון איכ"ל דבין הארון וכל עץ היו ט' טפחים עוצבת וע"י הארון החיצון של זהב שהי' עובי' התחתון של זהב ג' רבעי אצבע וא"כ בין החיצון ובין הפנימי היו גבוהים עם הכפרת רק י"ט דהיינו ארון של עץ הי' ט' טפחים עוצבת והחיצון הי' ט' טפחים שוחקת ועוד טפח כנגד הכפרת וא"כ שפיר אמרו חז"ל דגמורי דלא ירדה שכינה למטה מיו"ד ובאמת הי"ט היינו שוחקת דהא גם בסוכה בעי' שוחקת ולפי"ז בעי' בסוכה שוחקת מדינא מה"ת כנ"ל

ויותר נראה כיון דלא מפורש בקרא שיעור ציפוי לא מבעי' אם נאמר דבדיעבד סגי בציפוי עובי' כל שהוא אלא אפילו אם נאמר דבעי' שיעור חצי אצבע או שליש אצבע כמו שכ' בחינוך מ"מ כיון דאינו מפורש בקרא רק אמה וחצי אמה דהיינו ט' טפחים וכפורת טפח דכתיב פני ונועדתי לך שם ודברתי עמך ושפיר הוכיחו חז"ל דעד י"ט הוא רשות בפ"ע ולא ירדה שכינה למטה מיו"ד. והרמב"ם פסק שאם הוציא בד א' לוקה והמעיי"ח הקשה שלא מצא (מאין למד הרמב"ם כן, ונוהג בזו"נ: מצוה צז והיא להרמב"ם מ"ע ל"ט. ולהרמב"ן מצוה צ"ד ומ"ע ל"ח

מ"ע שיסדרו הכהנים על השולחן בהיכל לחם הפנים מידי שבת בשבתו שנאמר ונתת על השולחן לחה"פ לפני תמיד והנה הרמב"ם פ"ה מתמידין ומוספין פסק דלישתן ועריכתם בחוץ ואפייתם במקדש בפנים ואפ"ה פסק הרמב"ם דאינו דוחה שבת וכבר הקשו עליו מש"ס דמנחות דף צ"ה ע"ב דמבואר שם אי אפייתן מבפנים דוחה שבת דאי אפייתן בפנים נתקדש ואיפסל בלינה ועכ"ח דדוחה שבת והמנ"ח הקשה עוד קו' ולענ"ד ל"ק דהרי פסק הרמב"ם בפ"ג מפסהמ"ק ה"כ כמ"ד בסוכה דף כ' דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת וגם כתבו שם התוס' דדוקא אם עומד מבפנים הוא מקדש בכ"ש א"כ אפי' אי מדת היבש מקדש מ"מ כיון דלישתן ועריכתן מבחוץ ובחוץ אין כ"ש מקדש אלא דקשה עוד מן החפי' שהוא מבפנים ונראה כיון דאין כ"ש מקדשין אלא לדעת אם האופה אינו רוצה שיתקדש אלא בשבת בשחרית שפיר התנור מקדשן לאחר זמן לא מבעי' אי אמרי' כדעת רש"י המובא במל"מ פ"ד מאישות ה"ז דנסתפק אי דבר שלב"ל התלוי בזמן אי מקרי דשלב"ל לדידן ויוכל להקנותו או לא עיי"ש ואני כתבתי במק"א דזה תליא בפלוגתא דרב ושמואל בבכורות דף מ"ט אם פדה בנו בתוך ל' ונתאכל המעות לרב בנו פדוי ולשמואל אינו פדוי ואמרתי דפלוגתא דרו"ש ג"כ בסברא זו אי דבר שלב"ל התלוי בזמן מקרי דשלב"ל כמו קטן המקדש אשה לכשיגדיל דרב סובר דלא מקרי דשלב"ל ולכך בנו פדוי ושמואל סובר דהוי דשלב"ל והרמב"ם פסק שם כרב וא"כ דבר התלוי בזמן לא מקרי דשלב"ל וסובר הרמב"ם דאין כ"ש מקדש אלא לדעת וא"כ דעתו שיקדש התנור בשבת בשחרית ולכך אפי' אי אפייתן בפנים מ"מ אינו דוחה שבת דיכול לכוון כנ"ל ואינו נפסל בלינה ובמנחות דף צ"ה דמקשה הש"ס אזיל או אליבא דשמואל בבכורות שם או אליבא דמ"ד דכ"ש מקדשין אף שלא לדעת וא"כ לא בדידי' תליא מילתא ושפיר אפסיל בלינה אבל הרמב"ם לשיטתו א"ש כנ"ל. ובלא"ה נראה לי דאפילו אם נימא דדבר התלוי בזמן מקרי דשלב"ל מ"מ היינו דבר שאי אפשר שיחול עתה אבל קדושת לחה"פ שגם עתה יכול לחול אלא שאם יחול עתה יפסול בלינה וכיון שאפשר שיחול עתה לכ"ע מקרי דשב"ל וא"כ מאי פריך הש"ס שם ועכ"ח צ"ל דהסוגיא קאי כמ"ד דכ"ש מקדשין אפילו שלא מדעת אבל לרמב"ם דפסק דכ"ש מקדשין דווקא לדעת א"כ אפשר שיכוון שיקדש למחר בשחרית וא"ש דברי הרמב"ם

ב) וסידור לחה"פ על השולחן מבואר בפ' שתי הלחם דף צ"ו שהי' אורך כל לחם ולחם יו"ד טפחים והרוחב ה"ט ועובי' אינו מפורש שם ובביצה דף כ"ב אמרי' דעובי' טפח ופרש"י שם משום דכתיב לחם הפנים וגמירי דפנים טפח וכבר כתבתי