מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א פג

עבר הירדן דכל המדינה אע"ג דמביא בכורים מ"מ חייבין בתו"מ מידע ידעי ולא אתי למיטעי ומקום אטו מקום לא גזרי' כמבואר בתוס' שבת כ"ט ע"ב ד"ה גזירה וה"נ לא חיישי' עבר הירדן אטו שאר א"י. ויש לפקפק ע"ז דהרי הבכורים של כל המדינה באים למקדש לכהנים והוי כחד מקום ושוב יש לחוש בכורים זו אטו בכורים אחרים. מיהו יש לומר דחיוב הפרשה הוא על הבעלים ואצל הבעלים הם במקום אחר ושוב הוי מקום אטו מקום ולא גזרינן כנ"ל

ו) והנה מ"ש למעלה דגבי בכורים בעינן גם קה"ג דכתיב אשר נתת דהיינו כעי' נתינה שנתן לנו הקב"ה כמ"ש מרן בעחת"ס בח"מ סי' קל"א ע"ז קשה לי הרי מסקי' בב"ב דף קי"ט דא"י מוחזקת לנו מאבותינו דהיינו שאברהם אבינו כבר זכה בארץ כדכתיב קום לך בארץ וכו' ועכ"ח הי' רק קה"ג אבל הפירות והנאה שבא מן הארץ לא ניתן לו עד שבאו ישראל לארץ וע"ז נשבע הקב"ה לאברהם וא"כ הי' השבועה רק על ק"פ, ובאמת קשה גם בהיפוך לר"י דסובר ק"פ כקה"ג וא"כ דאומות העולם דנשאר להם ק"פ עד ביאת ישראל לארץ איך הי' הקב"ה יכול להקנות לאאע"ה קה"ג בלא פירות הא קה"ג כמאן דליתא דק"פ כקה"ג כדאי' בב"ב דף קל"ו ע"ב דקה"ג בלא ק"פ לר"י לא יכול להקנות וא"כ איך קיי"ל בב"ב דף קי"ט דבכור נוטל פי שנים משום דא"י מוחזקת הוא לנו מאבותינו ואפשר ליישב עפמ"ש התוס' ביבמות ל"ו ע"ב ד"ה ור"י דקה"ג מועיל קצת דאם לא מת הבן בחיי האב דקנה הלוקח וה"נ דזיכה הקב"ה לאברהם אבינו קה"ג בא"י שיקנה מעכשיו אם יבוא לכלל גבוית פירות שיבואו ישראל לארץ יקנה למפרע מעכשיו וחל אז הקנין על הגוף למפרע. ולפי"ז אפשר ליישב גם קו' הראשונה שהקשיתי דשבועה היתה רק שיתן לנו קנין פירות דלר"י בקידושין דף ס' ע"א ס"ל באומר מעכשיו ולאחר זמן שיורא משייר והי' לאומות העולם עדיין שיור גם בקה"ג וכשבאו ישראל וזכו זכו ג"כ במקצת קה"ג וא"כ שפיר נוכל לומר כתי' מרן הגאון הנ"ל דגבי בכורים בעי' ג"כ קה"ג משום דבעי' דומיא שנשבעת לאבותינו לתת לנו ועפי"ז יש ליישב קו' התוס' בכמה מקומות דהקשו דלר"י ולרבא דס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וס"ל אין ברירה איך משכחת בכורים ולהנ"ל י"ל דמאן ס"ל שיורא משייר ר' יוחנן אבל רב ושמואל ואינך ס"ל דקונה לגמרי מעכשיו וא"כ לדידהו לא זכו ישראל אלא בק"פ וגם בכורים הוא דומיא דנתת ארץ ק"פ דישראל. דווקא ר' יוחנן לשיטתו שפיר אמר ר' יוסף אי לאו דס"ל ק"פ כקה"ג ולדידי' סי' השבועה גם בקה"ג וא"כ בעי' בביכורים קה"ג ג"כ לא הי' משכחת ביכורים אבל לאינך מ"ד דלא הוי שיור דמעכשיו לא הוי שיור וא"כ בשעת ירושת הארץ לא זכו אלא ק"פ וא"כ שפיר מביא וקורא אפי' בק"פ לחודא כנ"ל: מצוה צב והיא להרמב"ם ל"ת נ"ה. ולהרמב"ן מצוה פ"ט ול"ת נ"ג

ל"ת שלא לבשל בב"ח שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו לא אסרה התורה אלא דרך בישול דווקא מדאפקי' רחמנא בלשון בישול ואע"ג דילפי' גם מהאי קרא דלא תבשל דגם שלכד"א אסור דהיינו אפי' אם נתן שם דבר מר מסתמא גם בבישול בכה"ג אסור אם נתן בו דבר מר עובר על בישולו ונראה דתרתי שמעת מיני' דהוי מצי הקרא למפקי איסור אכילה גם בלשון אחר ואפקא בלשון בישול אין לך בו אלא חידושו דווקא דרך בישול ואיתא בחולין ק"ח ע"ב דווקא בבישול כזית כך הלמ"ס חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפין כדאיתא התם ואע"ג דבעלמא במשקין שיעורי' ברביעית כאן כיון דאפקא קרא לאיסור בלשון לא תבשל גדי בחלב הלמ"ס דגם החלב בכזית דאיתקש החלב לגדי ובזה אמרתי ליישב קו' הרא"ש יוסף בחולין ק"ח דאיתא שם גדי אסרה תורה ולא חלב ופריך האמר רב חצי זית חלב וחצי זית בשר מצטרפין והקשה הר"י לדעת הר"ת דאי טכ"ע דאורייתא ההיתר נהפך לאיסור מה"ת ולוקה על כזית הבלוע לא פריך מידי דלמא לעולם לא נאסר החלב ואפ"ה חייב אם אכל כזית בשר וחלב משום הבלוע דהא ההיתר נהפך להיות איסור ואמרתי ליישב בר"פ המוציא יין אמרי' דרביעית יין כשנקרש יהי' כזית והר"ן בסוגיא דירך הביא בשם הרא"ה דגם לענין שיעור ס' י"ל דצריך לשער הכזית כשליש ולפי"ז לכזית הנמחה הוי כשיעור ג' זיתים ואם אכל ממנו רק חלק השלישי בוודאי פטור אע"ג דבלח הוא כזית מ"מ הא וודאי מיחוי דילפי' בחולין ק"כ גבי חלב ואינך איסורין נפש לרבות את השותה דאף בדרך מיחוי חייב א"כ לא יהיה חמור מן עיקר היותו וא"כ לפי"ז יש חילוק דאי אמרי' דהטעם רק משום דההיתר נהפך להיות אסור א"כ בחצי זית חלב ליכא אלא שליש של חצי זית דהמיחוי לא יהיה חמור מן העיקר אבל אי הטעם משום דחלב אסור מה"ת א"כ הוא איסור עצמו והוי חצי זית ושפיר מוכיח בגמ' דהחלב עצמה אסרה תורה מדקאמר רב דעל ח"ז בשר וח"ז חלב חייב

ב) אמרי' שם בחולין וגם בפסחים מ"ג דבב"ח וכלאי הכרם שווין לענין זה דהאי לחודא והאי לחודא שרי ובהדי הדדי אסור ולכאורה ק"ל דלא דמי להדדי דבכלאים פ"ק מ"ז ס"ל לר"י דירק באילן מותר ות"ק ס"ל אסור וכ' התויו"ט הטעם דר"י עפ"י הירושלמי משום דאינן מתאחין להשתנות להעשות פרי חדשה ע"י כך וא"כ לרבנן אע"ג שאינו נשתנה אית בי' איסור כלאים וא"כ לא דמי להדדי והאיך אמרי' בפסחים דלכך לא מקרי בב"ח חידוש האי לחודא והאי לחודא שרי משום דגם בכלאים כן והא לא דמי דבב"ח דווקא דרך בישול משא"כ בכלאים דאף דלא נשתנה אסרה תורה. ונראה ליישב דרבנן גופא צריכין טעם מנא להו באמת דאפי' אינו מתאחה מקרי איסור כלאים וצ"ל דשדך לא תזרע כלאים סתמא כתיב אלא דאכתי קשה ילמוד סתום מן המפורש מבב"ח דדמי לכלאים דהאי לחודא שרי ובב"ח גלי לן קרא לא תבשל דרך בישול אסרה תורה א"כ נילף כלאים בבנין אב או במ"מ דג"כ אינו אסור אא"כ מתאחה ונשתנה וצ"ל דמבב"ח ליכא למילף דהרי בב"ח יש בו עוד חידוש דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי ובבישול אסור ומחידוש לא ילפי' ולכך ס"ל לרבנן כיון דבכלאים סתמא כתיב אסור בכל גוונא אפי' אינו מתאחה וא"ש. וכל זה למסקנא דקיי"ל דבב"ח חידוש מצד עצמו משום דתרי שרי אבל לסק"ד דלא ידע דיש בבב"ח חידוש דתרי בוודאי גם רבנן הי' מודים לר"י דכלאים אינו אסור אלא דווקא היכא דמתאחה וא"כ שפיר אמרו דבב"ח ל"ל דהוי חידוש משום דהאי לחודא שרי דהא כלאים ג"כ כוותי' דלהאי סק"ד בוודאי כלאים ובב"ח שווים דבעי' דווקא מתאחה כדילפי' מבב"ח דבעי' דרך בישול

ועפי"ז מיושב היטב קו' הנוב"י מה"ת חיו"ד וכבר מרומז קו' זו בתוס' סנהדרין דף כ"ו ע"א ד"ה חידוש דקשה למאי דמסיק דבב"ח חידוש משום דתרי הא חידוש זה לקולא והיכא דחידוש לקולא שפיר יכולין למילף מני' לחומרא ולהנ"ל א"ש דבאמת לפי המסקנא דחידוש לקולא הוא תרי א"כ כלאים דאיצטרך דווקא שיתאחה וישתנה ליכא למילף מני' אלא איסור כלאים דכתיב סתמא אסור אפילו ירק באילן דלא מתאחה וא"כ כלאים ובב"ח לא שווים להדדי לענין בהדי הדדי אסור ונשאר שוב חידוש הראשון דבב"ח האי לחודא שרי וזה חומרא וליכא למילף מיני' טכ"ע

ג) ולענין טיגון כ' הפרמ"ג בפתיחה לה' בב"ח שם סימן פ"ז דלצורך גדול והפ"מ יש להתיר טיגון ושאר אחרוני' מחמירין וגם מדברי מר"ן בעחת"ס זצ"ל בחיו"ד סי' צ"ב וצ"ד נראה דאוסר טיגון ועיקר הראי' לאסור טיגון הוא מהירושלמי ר"פ הנודר מן המבושל דקמבעי' לי' מעושן אי אסור משום בב"ח ולכאורה לפמ"ש הר"ן בשם הרא"ה בסוגיא דירך דצלי אינו מפעפע בשוה וא"כ אין ראי' מהא דכתיב בקרא לא תבשל דלעולם אפי' טיגון אסור אלא דקרא מיירי בכזית מצומצם כיון דלא מפעפע בשוה א"כ לא נתבשל כל הכזית בחמאה וא"כ אפשר דלא הוי רק חצי זית ולא שייך בי' לאו. ועוד י"ל דאפילו נימא דצלי וטיגון לא חשיב בישול ממש מ"מ מקצת בישול מקרי ולפמ"ש הרמב"ם בפ"ו ממ"א דקרומין של חלב אסור משום ח"ש ומדבריו למדנו דיש ח"ש בכמות ויש ח"ש באיכות וא"כ ה"נ טיגון או צלי הוי ח"ש באיכות וא"כ אכתי אפ"ל דעל צלי וטיגון אינו לוקה רק דהוי איסור דאורייתא כמו ח"ש וא"כ אפילו אי נימא דעל צלי וטיגון אינו לוקה מ"מ שפיר קמבעי' לי' בירושלמי במעושן אי לוקה וצ"ע: מצוה צג והיא להרמב"ם ל"ת נ"ו. ולהרמב"ן מצוה צ' ול"ת נ"ד

ל"ת שלא לכרות ברית עם עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ולאלקיהם ברית ולדעת הרמב"ם במנין המצות נראה דהקרא קאי דווקא בז' אומות אבל בחיבורו פ"ו ממלכים משמע דחזר בו ובכל האומות איכא לאו זה וכבר העיר המל"מ בזה ובתוס' יבמות דף כ"ג ע"א ד"ה ההיא בחד תי' דרק בשבעה אומות כתיב ובחינוך משמע דבתחלה כ' דרק בז' אומות ובסוף משמע דגם בשאר אומות והרמב"ם פ"י מע"ז כ' דגם בשאר אומות ומשמע התם דווקא בעע"ז ונראה דס"ל דהקרא כולל ב' עניינים לא תכרות להם ברית וקאי על ז' אומות וסיפא דקרא דלאלהיהם בא ללמד דכל אומה שעובדים ע"ז יש לאו זה ואפ"ה אינו נחשב לב' לאווין לרמב"ם לשיטתו בשורש ט' דלאו שבכללות אינו נחשב רק ללאו אחד ואעפ"י שנכפל הלאו הזה גם בפ' ואתחנן מ"מ שם לא נכתב אלא סתם לא תכרות להם ברית ובזה יש ליישב דאין סתירה להרמב"ם דבמנין המצות כ' דלאו זה גבי שבעה אומות ובפ"י מע"ז כ' גם בשאר אומות דגבי ז' אומות אסי' אין עובדים ע"ז אית בי' לאו וכן משמע בפ"ו ממלכים אבל אם עובדים ע"ז גם בשאר אומות אית בי' לאו ובזה מיושב גם הקרא