מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א פ

הוא להביא שלמי חגיגה בג' רגלים מלבד שלמי שמחה ועולת ראי' שיתבאר לקמן מצוה תפ"ח אי"ה ועיקר המצוה הוא להביא ביו"ט ראשון שנאמר וחגותם אותו וגו' ואם לא הביא ביו"ר יש לו תשלומין כל ז' ובחג הסוכות כל ח' ואנן קיי"ל כולן תשלומין דראשון אם לא הי' ראוי בראשון כגון שהי' טמא או חגר וכיוצא בו בראשון שוב אין לו תשלומין ושלמי חגיגה אלו כ' הרמב"ם בה' חגיגה דמה"ת אין להם שיעור אבל מדרבנן אמרו שיעור ב' כסף ואם רוצה להרבות יותר מזה יכול לטפול עמו גם ממעות מעשר שני וגם אם רוצה להביא הרבה בהמות אם כבר יש בו שיעור חגיגה המחוייבת יכול להביא עמו גם מעשר בהמה ובמנחת חינוך הקשה הא מעשר בהמה אינו שלמים ואין טעון הזי' אלא מתנה אחת וחגיגה בעי' שיהי' שלמי חגיגה דווקא ולענ"ד ל"ק שהרי גם שלמי שמחה בעי' שלמים דווקא שהרי ילפינן מהר עיבל דכתיב וזבחת שלמים אפ"ה יוצאין גם במעשר בהמה ובחגיגה דבעי' שלמי חגיגה ילפי' ג"כ מן ושמחת בחגיך דהיינו חגיגה דכתיב בי' ושמחת ילפי' מהר עיבל דכתיב בי' שלמי שמחה א"כ כשם דבשלמי שמחה ילפי' דכל מיני שמחות יוצאין ה"נ בחגיגה ניהו דבעי' דווקא שלמי שמחה אבל לטפול עמה גם משאר מינים שראוי' לשמחה דהיינו מעשר בהמה שפיר שם חגיגה עלי' כן נראה לי טעם הרמב"ם

ב) והנה בפסחים דף ע' ע"ב ילפי' דחגיגה ניהו דדוחה יו"ט אבל אינו דוחה שבת משום דכתיב וחגותם אותו שבעת ימים הא שמונה הם בסוכות אלא דבא למעט שבת והתוספות שם הקשה דל"ל קרא כיון דבלא"ה לא דחי כיון דיש לו תשלומין ותוס' ריש חגיגה הקשו אם חל יו"ט א' של חג בשבת דאז אינו יכול להביא א"כ לדידן דקיי"ל תשלומין דראשון אם חל יו"ר בשבת לא יהיה מחויב להביא גם בחוה"מ עיי"ש ובטו"א שם תי' דאם נימא דבכה"ג אין לו תשלומין א"כ שוב ידחו שבת. ומטעם זה מיושב קו' התוס' בפסחים דאיצטרך קרא דוחגותם שלא ידחו שבת אם חל ביו"ר והטו"א בחגיגה דף ט' רצה ליישב קו' התוס' בחגיגה הנ"ל דאם עבר ושחט בשבת יוצא בו כמו דאמרי' בביצה דף י"ט בנו"נ בדיעבד הורצה, ולי דבר הזה ספק ואין הנדון דומה לראי' דהכא כיון דכ' רחמנא וחגותם אותו שבעת ימים ללמד שאם חל יוה"כ בשבת לא יתחיל להביא עד חוה"מ א"כ גילה לן התורה בפי' דבשבת לא מטי עדיין זמן חיובא ואיך יועיל חגיגה בדיעבד אם שחט בשבת כיון שעדיין לא חל חיובא ובאמת צריך לי עיון דכה"ג דחל בשבת דכתיב וחגותם אותו שבעת ימים וקאי אותו על יו"ר של חוה"מ א"כ אפי' אם שבת הי' טמא או חיגר אם ביו"ר דחוה"מ נתרפא או נטהר יהי' חייב ויהי' חוה"מ נידון כראשון וצ"ע. וצ"ל דאזלי' בתר רוב השנים דברוב השנים אינו בא בשבת וקאי אותו מסתמא על רוב השנים אבל מ"מ אם באמת חל יו"ר בשבת לא חייבתה התורה שיקריב בפועל ביו"ר אלא שהחיוב עליו להקריב למחר בחוה"מ וא"כ אם הקריב בשבת לענ"ד לא יצא י"ח. ומטעם זה ג"כ א"ש הא דאמרו במגילה ז' דחגיגה מאחרין ולא מקדימין אם חל בשבת ואפי' למ"ד דלא בעי' זביחה בשעת שמחה והקשה דא"כ נימא דמקדימין ולהנ"ל דעדיין לא נגמר זמן החיוב ולכך ניהו דפסק הרמב"ם דאם חל שבת באמצע החג ושחט חגיגה בעיו"ט יוצא בו אפ"ה באם חל יוה"ר בשבת ושחט בעיו"ט לא יצא כן נראה לי

ג) והנה במנ"ח במצוה פ"ט כ' כיון דאנן קיי"ל כל דקבוע זמן אפי' קרבן יחיד דוחה שבת וחגיגה דאינו דוחה הוא רק משום דיש לו תשלומין וא"כ קשה אמאי אמרי' בפסחים פ' דלכך לא ס"ל לעולא דמטמאין אחד משום דאז נדחה גם מחגיגתו דס"ל כר"י דתשלומין דראשון ואי לא חזי בראשון שוב אינו מביא וע"ז הקשה המנ"ח הא דחיית שבת ודחיי' טומאה חד דינא אית להו וכשם דאמרי' לענין דחיית שבת שבאם הי' הדין דאין לו תשלומין הי' דוחה שבת כמ"ש הטו"א ליישב בזה קו' התוס' כנ"ל א"כ התם בטומאה דבאמת אין לו תשלומין א"כ לדחי טומאה עיי"ש ולענ"ד ל"ק דהנה בחגיגה דף ג' ע"ב ילפי' דערל וטמא אין מביאין קרבן ראי' דילפי' ובאת שמה והבאתם שמה והקשה התוס' הא אמרי' בעלמא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם עיי"ש ונראה לי לפי המבואר ברמב"ם רפ"ב מחגיגה דראיית פנים בעזרה וראיית פנים בקרבן חדא היא ואחד מעכב את השני אם לא ראה פנים בעזרה אפילו שלח קרבן לא יצא אדרבה כיון דבלא ראיית פנים אין מצוה עליו להביא קרבן ראיי' ואם הביא הוא רק קרבן נדבה ואין נקרב ביו"ט ולר"י שוב אין לו תשלומין וכן בהיפך אם ראה פנים ולא הביא קרבן לא קיים המצוה ונראה דהיינו נמי בכלל כדרך שבא לראות כך בא ליראות דליראות מהשי"ת דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך לא בא ריקן ה"נ האדם תרתי בעי' וזה ילפינן מקרא דבאת שמה והבאתם וממקרא הזה נוכל למילף ג"כ דקרבן ראיי' וקרבן חגיגה חד דינא אית להו דכתיב ובאת שמה, עולותיכם וזבחיכם וגו' תרתי וא"כ כיון דקרבן ראי' וקרבן חגיגה בביאה תליא מילתא דהיינו בראוי לבא וכיון דטמא אינו ראוי לבא ולא שייך דידחה טומאה אלא בקרבן שהוא מחויב להביא ואי אפשר אבל כאן אם הוא טמא אינו מחויב כלל ואיך נימא דיבא וידחה הטומאה כדי שעי"ז יהי' מחויב זה לא שמענו אלא בקרבן שהוא אקרקפתא דגברא והיינו אם יש עליו חיוב אבל כאן בכה"ג לא חייבה אותו התורה וא"כ ל"ק דידחה טומאה דלא נתחייב כלל ובזה א"ש קו' התוס' דאע"ג דבעלמא ערל וטמא משלחין היינו כיון דכבר נתחייבו אבל כאן גלי קרא דבכה"ג כיון דתרתי בעי' ואם אי אפשר בשניהם אפילו לאחד לא יעשה וא"ש כן נראה נכון: מצוה פט להרמב"ם הוא ל"ת נ"ג. ולהרמב"ן מצוה פ"ו ול"ת נ"א

שלא לשחוט הפסח ועדיין החמץ קיים שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ואחד השוחט וא' הזורק וא' המקטיר שהי' להם חמץ בביתם או בבית א' מבה"ח עוברים בלאו הזה ולוקין אבל אם לא הי' לבני החבורה ולא לשוחט אלא לזורק או למקטיר או שלא הי' למקטיר ולזורק אלא לשוחט לא עברו מי שלא הי' לו בביתו שהרי אינו מוכרח שיהא זה הזורק או המקטיר כן פסק הרמב"ם לכאורה קשה אם כל בית אב או כל אותו משמר שעבודה שלהם יש להם למה לא יתחייב השוחט ונראה כיון דפסח הוא קרבן הבא מחמת רגל כל המשמרים שווין והנה לאו זה כפול בפ' משפטים וגם בפ' כי תצא ואפ"ה כ' מוני המצוה דלוקה רק אחד וקשה אמאי הא יש ב' ל"ת וכ' הרמ"ז הטעם משום דקרא אחד בא ללמד שנשבות חמץ בזמן שחיטה דהיינו מחצות ואילך או להרמב"ם פ"ב מחמץ ומצה עדיין קודם לחצות ואידך בא להזהיר בשעת שחיטה עצמו שלא יהא לשוחט או לזורק או להמקטיר או לאחד מבני החבורה חמץ ברשותו אמנם לפי"ז לכאורה קשה דהוי להו למנות זה לתרי לאווי וכל מוני המצות לא מנו זה אלא לחד מיהו גוף הקו' שהקשה הרמ"ז למה אינו לוקה שמונים ל"ק שכל לאווין כפולים שאין באין לרבות דבר חדש אלא ללמד דין מדיני המצוה ההוא אינם נמנין למצוה בפ"ע גם לענין מלקות אינם לוקין אלא אחד אמנם לרמב"ן וגם אי בא הלאו דלא תשחוט על חמץ להא דדרשינן בפסחים ה' ע"מ שנשבות חמץ מחצות קשה דנמנה אותו לב' וכ"ש דקשה על לשון החינוך שנראה שבכלל הלאו הזה דלא לשחוט הפסח קודם חצות ועכ"ח היינו מיתורא ונמנה לב' וגם מגוף לשונם משמע דאין לוקין ע"ז ונראה דעיקר הילפותא דילפינן ממקרא הזה שנשבות חמץ מחצות ההוא דמפרשינן לקרא כמו שמפרש הירושלמי סיפא דקרא דלא ילין חלב עד בוקר ופריך כל הלילה ילין והא אין חלבי חול קריבין ביו"ט ומתרץ הירושלמי הובא בתוס' בפסחים כ"ט ע"ב ד"ה בארבעה עשר דלא ילין היינו דישמרהו שלא יבוא לידי לינה דהיינו שיקריבנו מבע"י וה"נ לא תשחט הפי' דישמרנו שלא ישחט על חמץ והיינו שישבית החמץ קודם זמן שחיטת הפסח ומטעם זה נראה דנקט הש"ס בפסחים ה' הפסוק דלא תשחט ודקדק שם הצל"ח למה נקט קרא דפ' כי תשא ולא נקט קרא דלא תזבח דכתיב בפ' משפטים קודם לזה ונראה דבקרא דלא תזבח לא קאי אזביחה לחודא אלא על עשייתה וזריקה והקטרה הכל בכלל והזריקה והקטרה אינו בשעת חצות אלא אח"כ וא"כ א"א לפרש הקרא דלא תזבח דבא ללמד דצריך לבער קודם הזביחה דהרי בכלל תזבח ג"כ הקטרה והזביחה והי' שעה שני' או שלישית וכבר זמן רב קודם לזה צריך להשבית וכל זה בקרא דפ' משפטים אבל בקרא דכי תשא דנקט לא תשחט דקשה אמאי נקט שחיטה הא גם זריקה והקטרה בכלל מכח זה דמשנה הקרא ונקט לא תשחט ע"כ דבא ללמד לדרשא דרבא דישבית החמץ קודם זמן שחיטה וכיון דרק משינוי קרא ילפינן זה א"ש דלא נמנה זה לב' לאווין דדבר דילפי' משינוי או מריבוי או מיתורא דקרא לא נמנה למצוה בפני עצמה

ועפ"י האמור דמאותו קרא עצמו ילפינן דאסור להשהות החמץ בשעה שיבא זמן שחיטת הפסח וממילא נשמע מזה דקודם חצות אסור לשחוט הפסח כמ"ש החינוך שכ' דממקרא הזה ילפינן ג"כ דאסור לשחוט הפסח קודם חצות והקשה עליו שלא נמצא כן בשום מקום ולהנ"ל נראה דבאמת אין כוונתו שהקרא בא ללמד זה אלא דממילא נשמע זה כיון דצוה הכ' שאסור לשהות החמץ בשעת שחיטה ומקרא דתשביתו ילפי' דקודם החצות מותר מאך ביום הראשון וממילא מוכח דאסור לשחוט הפסח קודם חצות גם מהאי קרא דלא תשחט

וגם מוכח מהאי קרא כיון דשני לאוין ילפינן ומוכללין בלאו או דלא ישהה חמץ ולא ישחוט הפסח על החמץ ממילא מוכח דדיניהם שווין ואין עוברים על הלאו דלא תשחט הפסח על החמץ אלא בחמץ גמור ולא בחמץ נוקשה ולא בחמץ ע"י תערובת שאין