מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עט

מלא ישמע על פיך א"כ בעי' עקימת שפתיו ממש וא"כ לראב"ד לשיטתי' לא אדע מה השיג על הרמב"ם הא גם לדידי' לדינא ראוי ללקות וניהו דבגמרא בסנהדרין ס"ג מוקי דווקא לר"י הש"ס שם קאי להאי לישנא דאמרי' ר"פ אלו הן הלוקין דף י"ג ע"ב משום דבעי' דומיא דלאו דחסימה וללישנא זה לר' יוחנן דאמר לא תתני מימר משום דבדיבורי' מתעביד מעשה ממילא בעי' דווקא לכל הפחות בדיבורי' מתעבד מעשה דומי' דלאו דחסימה אבל עקימת שפתיו לחודי' אין לוקין אבל אנן אליבא דר"י אפשר דס"ל ב' כתובים בנשבע ומקלל קשיא דבדידהו עכ"ח לפי שיטה זו ג"כ שייך בראי' דהיינו בקבלה בעלמא דאל"כ קשיא הא מקרי מעשה ולמה תני חוץ מנשבע ומקלל כיון דאיכא ב' כתובים ממעטי' בעלמא רק היכא דלא בעי' עקימת שפתים אבל היכא דבעי' עקימת שפתים לעולם דלקי כן יש לומר לפי שישה זו וקשיא על הראב"ד. ואפשר דתרי ראב"ד הוי והראב"ד המובא בש"מ הוא ראב"ד אחר ולא בעל ההשגות וצ"ל דהראב"ד סובר דגם נודר ונשבע בע"ז עכ"ח איתא בראי' דהרי גם אזהרה למסית ומדיח ילפי' מלא ישמע על פיך ואזהרת מתנבא בשם ע"ז יליף מלא תזכירו שם ועכ"ח דינם שוה ומקרי לדידהו לאו שאב"מ ולפי ת"ח בסנהדרין ס"ה הנ"ל עכ"ח גם נודר ונשבע בע"ז אם אין מחשבתו לע"ז אלא שמכנה דבר אחר בשם ע"ז אינו עובר כמו דס"ל לענין מסית ומדיח ואזהרתי' נמי מהכא כנלע"ד

והא דלא מקרי לאו זה לאו שניתן לאזהרת מיתה דהרי כתב הרמב"ם דאתיא ג"כ לאזהרת מתנבא בשם ע"ז כבר כתב הלח"מ בפי"ח מסנהדרין הטעם דפשטא דקרא לא אתי על זה וכמו שכתב התוס' בעירובין י"ז וכתבתי' בכללים. הפר"ד בדרך מצותיך הקשה על הסמ"ג למה לא מנה איסור מתנבא בשם ע"ז ואיסור נודר ונשבע בשם ע"ז בב' לאווין כמו שנמנה במצוה תקי"ח לדעת הרמב"ם ונראה הסמ"ג המובא לעיל במצוה מ"ז סובר דמעונש עצמו נדע ונילף האזהרה והיכא דהלאו כתיב לבסוף כ' המעיי"ח במצוה ס"ה סובר הסמ"ג כהרמב"ם לעיל במצוה נ' דאע"ג דכולל הלאו כמה עניינים אין נמנה רק ללאו אחד וה"נ עונש בפ' שופטים כולל מתנבא בשקר בשם ה' ומתנבא בשם ע"ז בחד קרא ולכך נמנה זה ללאו אחד כנלע"ד

ד) באו"ח סי' קנ"ו קיימ"ל אע"ג דאמרי' בסנהדרין ס"ג דאסור לעשות שותפות עם הגוי שמא יבוא לו שבועה ואסור להשביע לגוי אפ"ה האידנא מותר דאינם נשבעין אלא בהקדשים שלהם ואין הגוי מצווה על השיתוף ועיי' שם במחהש"ק שהביא דברי המעיל צדקה ושע"א דוודאי לעבוד ע"ז בשיתוף גם ב"נ מוזהר עליו וחייב מיתה אלא האידנא אינם נשבעין אלא בהקדשים שלהם ומשתתפים ש"ש עמהם ואמרי' בגמרא שם דמשתתף ש"ש בדבר אחר נעקר מן העולם וע"ז אין הגוי מצווה עיי"ש הביאור במחשה"ק ובסדר למשנה בה' ע"ז וכ"כ במנ"ח אלא שהקשה כיון דמלא תזכירו ילפינן דאסור להשביע לגוי א"כ למה לא יהי' גם זה בכלל איסור עיי"ש שדחק ונראה לפי המבואר במחהש"ק שם בשם מעיל צדקה א"ש הכל דשורש הדבר כך נראה לי דהלאו דשם אלקים אחרים לא תזכירו הלשון לא תזכירו דכתיב בלשון הפעיל ולא כתיב לא תזכרו מזה ילפי' דגם הגורם לאחר להזכיר ע"ז דהיינו אפי' לגוי הוא בכלל האיסור וגם י"ל דלכך נקט בלשון הפעיל ללמד דאסור לעשות דבר שיביאנו לידי מחשבת ע"ז כמו שדרשו חז"ל לאסור לומר שמור לי בצד ע"ז פלונית אעפ"י שאינה זוכרה בדבר שהוא לה לכבוד למעלת אלהות אפ"ה אסור דגורם לידי מחשבה בה. ותרוויי' ילפי' מדכתיב לשון הפעיל מיתור וכיון דרק משינוי קרא ילפינן לכך אין לוקין ע"ז אע"ג דאסור מה"ת וכ"ז אם יש רק חד גורם אבל אם יש גורם דגורם לגוי להזכיר שם שעל ידו יזכור במחשבה בע"ז דהוי גורם לגורם זה בוודאי לא נוכל למילף מהקרא ולכך האידנא דהגורם רק שנשבעין בהקדישן שלהם ואינם מפרשין שם ע"ז עצמה אלא שעי"ז יזכרו במחשבתם הוי רק גרם דגרם ואינו אסור וכי תימא הגם שמזכירין רק בהקדישין מ"מ אסור משום משתף ש"ש בדבר אחר ע"ז כ' התוס' בסנהדרין שם והביאו החינוך שעל זה אין ב"נ מצווה וגם הישראל אינו מצווה על הגרם כיון דאין זה בכלל הלאו הזה של אלקים אחרים לא תזכירו אלא אסור מקרא אחר זה נראה פשוט כוונת התוס' וכוונת השע"א כמו שהאריך המע"צ ול"ק קו' המנחת חינוך כנלע"ד: מצוה פז והיא להרמב"ם ל"ת נ"ב ולהרמב"ן הוא מצוה פ"ד ול"ת נ'

מל"ת שלא להדיח עיר מישראל לעבוד ע"ז שנאמר לא ישמע על פיך אע"ג שהוא לא עבד אלא שהדיח אותם עד שיעבדו ולשון לא ישמע קבלה כדמצינו לשון שמיעה על קבלה אלא דכאן הכוונה למ"ד דקאי על מדיח היינו שקיבלו בפועל במעשה שעבד וזה חילוק בין מסית למדיח דמדיח אינו חייב אלא דווקא בגוונא שהמודחים קבלו ועבדו ע"ז משא"כ במסית חייב אע"ג דהמוסת לא קיבל ולכך כאן באזהרה דמדיח כתיב לא ישמע דווקא בקיבלו ואיזה מקרי מדיח לדעת החינוך מסית לאחד מקרי מסית לשניים וכ"ש ליותר מקרי מדיח ומה שקשה על זה מהא דתנן הי' שנים יישבתי לקמן מצוה תנ"ח אמנם להרמב"ם פ"ה אפילו במסית לרבים כל שלא הדיח רוב העיר מקרי מסית וצ"ע טובא כיון שבררנו להרמב"ם מסית חמור דחייב אפי' בלא שמעו ולא קבלו משא"כ במדיח ובוודאי אי אפשר להדיח רוב העיר בפעם אחת וא"כ קודם שהי' דינו כמדיח כבר הי' דינו כמסית וחייב אפילו בלא קיבלו וא"כ איך משכחת לה דמדיח אינו חייב בלא עבדו המודחים ועכ"ח דענין מסית הוא באופן אחר מענין הדחה דהסתה היינו בסתר ובפתויים רבים כמו שהאריכה המשנה בסנהדרין דף ס"ז ואז חייב אפי' בלא קיבל המסית וא"כ תימה על הרמב"ם מדוע לא הביא לשון המשנה בענין הסתה וצ"ע, ועוד תימה בעיני בפ"ק דחולין דף ד' ע"ב אמר בפשיטות שאין הסתה אלא באכילה ושתי' וא"כ מוכח שם דס"ל דהמסית דווקא במאכל ומשקה חייב וצ"ע על המשנה בסנהדרין ועל הרמב"ם ואפשר דסמך הרמב"ם על לשון הסתה דמשמע פתויים וכיוצא וצ"ע

אמנם בגוף קו' הנ"ל הי' אפשר ליישב עפ"י מה שהכריח בסדר למשנה בפ"ה שם מדברי הרמב"ם דמסית בעי התראה קצת כעין דתנן במתני' דיאמרו לו איך נניח ה' וכו' משא"כ במדיח ולכך במסית דאית בי' התראה קצת חייב אפילו בלא רוב העיר ובלא שמע המוסת ובמדיח דלית בי' התראה לכך בעי' רוב העיר ושהמודח קיבל

מיהו נראה לי מלשון הרמב"ם פי"א מסנהדרין ה"ה ובמנין המצות ל"ת ט"ו ט"ז דאין שום חילוק דין בין מסית למדיח וא"כ שוב עמדה הקו' ונראה לי מלשון מנין המצות דכל שמתכוין לדרוש ולהדיח את העם דהיינו בפרהסיא הוא הנקרא מדיח ודבר זה מסתמא לא יצלח לו ולכך אינו מחויב מיתה עד שידיח רוב העיר ועבדו אבל כשאין מתכוין להדיח עם אלא ליחידים דהיינו דאינו דורש זה בפומבי בפרהסיא אלא לבני אדם בחשאי שסובר שדבריו נשמעין וכל זמן שלא הסית רוב העיר נראה שכוונתו רק להסית יחידים וזה קרוב להצליח לו יותר ולכך הרבתה לו התורה העונש יותר דאפילו לא קיבלו דעתו חייב מיתה ורוב או מיעוט הוא רק ככל שיעורי תורה. והלאו הנ"ל נהי דלענין מיתה החיוב דווקא אם יש שני מדיחין דאז כוחם יותר ויש לחוש יותר עליהם אבל הלאו דלא ישמע דהוא אזהרה למדיח פשוט דהוא גם על יחיד ואם המדיח הוא נביא לדעת הרמב"ם חייב גם סקילה אפילו ביחיד אם דורש לעם הוא בכלל מדיח ואם בחשאי וליחידים הוא בכלל מסית

ועל הרמב"ם הנ"ל לכאורה קשה מירושלמי בסנהדרין ס"ז דמבואר שם החילוק בין מסית למדיח תליא בלשון עי' מ"ש במצוה תנ"ח ונראה דהרמב"ם הוכיח מלשון ש"ס דידן דאמר שם על מתני' דהמדיח בסקילה במדיחי עיר הנדחת שנו כאן וקשה מאי דוחקי' לאוקמי בכה"ג להירושלמי ועכ"ח דש"ס דידן ס"ל דווקא בדורש לעם בפרהסיא הן הן נקראים מדיחים ודעת החינוך הוא כהירושלמי עי' לקמן מצוה תנ"ח ביארתי אותו

ב) ולענין נביא שהדיח נראה לדעת הרמב"ם יש חילוק בינו ובין הדיוט דבהדיוט שהדיח בפומבי בפרהסיא ודרש לעם להדיחם אינם חייבים סקילה אא"כ הדיחו רוב העיר והיו מדיחין שנים דהרי בקרא וידיחו יושבי עירם בכך מיירי ויליף גז"ש הדחה הדחה ממסית היינו בכה"ג דמיירי קרא בשנים שהדיחו אבל בנביא דמיירי בהיותו ביחיד ואפ"ה כתיב בי' הדחה ויליף ממסית וממדיחי עיר הנדחת נהי דילפי' דון מינה ומינה דבעי' בהדחת נביא ג"כ רוב העיר מ"מ סגי במדיח יחיד דהרי ביחיד מיירי ועכ"ח גם מדיח נביא יחיד חייב. ואפשר לומר דזה כוונת רבינא בסנהדרין ס"ז ע"א דלא זו אף זו קתני יעיי"ש ברש"י ותוס' ולהנ"ל תי' דסיפא נקט מסית להדיוט לאפוקי רבים ולא זו אף זו המדיח לרבים ולזה נקט ברישא דהדיוט שמסית דלזא"ז דקתני היינו בהדיוט אבל בנביא במדיח נשתנה הדיוט מהדיוט. ועי' במצוה שלפני זה סי' פ"ו דאם רק מכנה דבר אחר בשם ע"ז אינו חייב גבי מסית ומדיח לשיטת הראב"ד וסייעתי' אית בי' לאו אפילו בראי' וכעין רמז בעלמא וצ"ע: מצוה פח להרמב"ם היא מ"ע ל"ו. ולהרמב"ן היא מצוה פ"ה ומ"ע ל"ה

מ"ע לחוג ג' רגלים שנאמר שלש רגלים תחוג לי ובכלל הזה