מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א ז

פ' בראשית מצוה א' מ"ע לכ"ע

מצות עשה לפרות ולרבות שנאמר ויאמר להם אלקים פרו ורבו. ובס' מצות השם כ' מ"ע לישא אשה, ונראה דהחינוך בדיוק לא כתב כן דס"ל כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות אות י"ב דאפי' בלא נשואין אלא בפילגש מקיים מ"ע זו ולכך אין מברכין. מיהו גם הרמב"ם במנין המצות מצוה רי"ב מנה המ"ע לפרות ולרבות אע"ג שהרמב"ם לשיטתו בפ"א מאישות דין ד' סובר דיש איסור בפילגש עיי"ש בכ"מ מיהו מ"ע זו כולל גם המלך דמותר בפילגש כמ"ש הרמב"ם בפ"ד ממלכים וגם עיקר הקרא לקודם מ"ת נאמר. והרמב"ם במנין המצות כ' ויכוין לקיום המין ותימה מנ"ל זה וראיתי בס' דרך פיקודיך חקר בזה אי יוצא בלי כוונה לדידן דקיי"ל מצות צריכות כוונה עיי"ש, אבל ברמב"ם נראה דלאו משום מצות צריכות כוונה אתי' עלי' שהרי הרמב"ם פ"ו מה' חמץ ומצה פסק דיוצא בלא כוונה או משום דעושה מעשה לדעת הה"מ או משום דהוי כמתעסק בחלבים ועריות לדעת הכ"מ בפ"ב משופר דין ד'. וא"כ גם כאן יוצא בלי כוונה וקשיא לישנא דהרמב"ם ובחינוך לא כ' דבעי כוונה. מיהו יש עוד שינוי. הרמב"ם מביא הקרא דפ' נח ואתם פרו ורבו וגו' והחינוך מביא קרא הנ"ל ויאמר להם פרו ורבו, והנלע"ד ליישב דכל חד אזל לשיטתי' דהרי כבר הקשה המזרחי ע"ז דיש סתירה בזה בסנהדרין דף נ"ט מביא הקרא דאתם פרו ורבו וביבמות דף ס"ה יליף מקרא דויאמר וכ' שהם מדרשות חלוקות ועיין במהרש"א בסנהדרין נ"ט שהאריך בזה, ולענ"ד נראה ליישב בעזה"י הנה ודאי מקרא זה של אדם וכן בפ' נח דכתיב ויברך וגו' ויאמר להם יש לפרש בב' אופנים ויש בהם ב' משמעות או לברכה או למצוה או לתרווייהו ואנן אמרי' לקולא ולחומר' לחומר' מקשינן והה"ד הכא לחומרא דרשי' אם אינו מוכח בהיפך, ולכך לולי דכתי' הקרא ואתם פרו ורבו דחזר הכתוב וצוה להם ומוכח דהראשונות לברכה ועד אותו העת היינו מצווין מכח קרא הראשון דכבר כתבתי במקום אחר דהא דלחומרא מקשינן אינו ספק אלא כיון שכך הוא המידה ממילא נותן התורה שכ' לנו לשון זה ע"כ כיוון לחומרא, ולכך א"ש ב' הסוגיות כיון דעד שנאמר קרא דפ' נח ואתם פרו ורבו הוי מפרשינן קרא ראשון למצוה ושם כתיב וכבשוה לכך פליגו ביבמות בהאי קרא אבל לאחר שאמר הקב"ה ואתם פרו ורבו גילה לן דהראשון לברכה. אמנם להרמב"ם דסובר ספיקא דאו' מה"ת לקולא אפשר דאינו מוכרח למדרש לחומרא. ונראה דלכך ס"ל להרמב"ם תי' אחר על זה דבאמת תרווייהו באו למצוה ג"כ אלא שהקרא ואתם בא לחדש לן פרט א' וממקרא קמא נמי ילפי' פרטים אחרים מקמא דכתי' וכבשו' ילפי' לפטור אשה ומקרא דאתם פרו ורבו ושרצו בארץ ורבו בה זה הסיום ורבו בה הוא מיותר אלא בא ללמד בה ובשביל קיום הארץ בשביל קיום המין ולזה הוכפל המ"ע להורות דבעינן שיכוין לקיום המין ולכך החינוך שמביא קרא הראשון סובר באמת דלא בעי' שיכוין

ב) ומ"ע זו ילפי' דנשים פטורות מדכתיב וכבשו' וביבמות שם יליף ר"י מדאמר השי"ת לאברהם פרה ורבה והקשה המהרש"א בסנהדרין נ"ט דאכתי קשה הא במקרא שצוה ה' כתיב פרו ורבו. ולענ"ד נראה ליישב דהנה הר"ן ריש פ' האיש מקדש כ' ליישב הא דאמרי' שם מצוה בה יותר מבשלוחה שגם אצלה מצוה משום דהיא מסייע למצוה ובשבת דף צ"ג קרינן לי' לזה יכול ולזה אינו יכול מסייע עיי"ש בזה יכול וזה יכול פליגו אבל זה אינו יכול וזה אינו יכול לא נקרא מסייע וא"כ נראה בשעת הבריאה וכן לאחר המבול שלא הי' אשה אחרת בעולם דנשי בניו אסורי' לאחריני כדכתיב ודבק באשתו א"כ לא הי' יכול לקיים מ"ע זו אלא ע"י אשה זו לכך שפיר אז המצוה על שניהם נאמרה משא"כ לדורות כתיב שפיר וכבשו' לפטור האשה שהיא אינו אלא מסייע דאפשר לקיים ע"י אחרת ולכך באברהם שהי' אפשר באחרת כתיב פרה ורבה רק עליו

ובזה אמרתי ליישב קושי' המהרש"א בקדושין ל"ד דקאמר ת"ת ופרי' ורבי' הוי ב' כתובים דנשים פטורות ופריך ולריב"ב והקשה המהרש"א הרי גם לרבנן איצטרך וכבשו' כי היכי דלא נילף מויאמר להם דעל שניהם. ולהנ"ל א"ש בפרט לפמש"כ הרמב"ן בחי' דף כ"ט לענין מילה אפי' הוי מ"ע שהז"ג אפ"ה אפשר דאשה חייבת למול הואיל ואין החיוב עלי' מצד עצמה אלא מצד אחר מצד הבן ובמצות עשה שהז"ג בכה"ג חייבת וא"כ ה"ה לפי הס"ד שם דמת"ת ילפינן מ"ע שלהז"ג נשים פטורות ג"כ דוקא מה שאינה חייבת מצד אחר וא"כ אם אין אשה אחרת בעולם אלא זו היא מחוייבת מדינא ולכך שפיר כתיב ויאמר להם ולעולם עדיין נשאר הלימוד מת"ת דנשים מצד עצמה באיכא נשים אחרות פטורות ונילף מת"ת ול"ל וכבשו' וע"כ לרבנן אתיא לב' כתובים וא"ש ומיושב קושי' מהרש"א מכ"ש דהרי ראי' לזה מדר"י מקרא דכתיב אצל אברהם פרה ורבה וכ"כ קיי"ל לדינא דאשה אינה מצוה על פ"ו מיהו כ' המג"א בסי' קנ"ג סק"ט בשם התוס' דאשה חייבת מה"ת משום לשבת יצרה וכ"כ הב"ש בסי' א' סק"ב בשמם, ולכאו' קשה לי מהא דקיי"ל באהע"ז סי' ה' סעי' י"ב ובב"ש שם דאשה מותרת לשתות כוס של עקרין ובשבת קי"א ע"א מבואר דאי אשה מצווה על פ"ו אסורה לשתות וא"כ מינה הה"ד אי יש בה משום לשבת יהי' אסור ודוחק לומר דמיירי בעקרה או בזקינה דאסור באיש ומותרת באשה כדאי' בשבת שם דאיך סתמו הפוסקים ואפשר לומר דמיירי ביש לה בן או בת אחת דכבר קיימה לשבת כדאי' ביבמות ס"ב ע"א ונראה דבכה"ג אפי' מדרבנן לא חייבת משום לערב אל תנח ידך דדוקא בהאיש דכתיב ורבו חייבו בזה. ולפי"ז יהי' מקום ליישב מה שמקשי' על המג"א הנ"ל מיבמות דף ס"ה ע"ב דבעי' דווקא שתטען האשה בעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה אז כופין אותו לגרשה ותיפוק לי' משום שבת ולהנ"ל איכא למימר באית לה בת ובת לא הוי חוטרא לידה כדאמרי' בקדושין פ"ק דאשה לא ספקה מיהו גם זה קשה איך סתמו ולכך העיקר כמ"ש הבית מאיר דאפי' למג"א אין כופין ע"ז עיי"ש. ויש ראי' לזה מלשון הירושלמי ס"פ הבא על יבמתו ששם איתא דבדעתה להנשא כופין אותו לגרש והיינו מסתמא משום שבת

ג) ואם נתעברה באמבטי כ' החמ"ח והב"ש סי' א' סק"י דקיים הוא פ"ו ולפענ"ד אפי' אי חשיב כבנו לענין שאר דברים מ"מ לא קיים מצות פ"ו שהמצוה הוא עליו ומה שנתרבה מאליו לא יצא ידי חובתו וראי' לזה דהרי קיי"ל דבעי' דוקא בן ובת ובזה סגי אפי' בבני בנים אבל אי הבן ובת באו לו מחד בן או בת לא יצא ואמאי הרי הם כבניו אע"כ שהם חשובין כבאו ממילא והמצוה עליו לפרות ולרבות. והא דגר שנתגייר יוצא בבנים שהי' לו בגיותו כדאי' שם ביבמות לר"י דף ס"ב אע"ג דאמרי' ביבמות דף צ"ח דגוי אפקרי' לזרעי', ובטורי אבן בר"ה דף כ"ח ע"א הקשה ע"ז עיי"ש מיהו הרדב"ז בטעמי המצות מצוה קכ"ב כ' כיון שהגוי ג"כ מחויב בפ"ו לענין זה חשוב כזרעי' ורחמנא אחשבי' מיהו דווקא אם גם בניו נתגיירו עיי"ש. ובגוף הדבר אם יש אפשרות שתתעבר באמבטי עיין במש"ל בפט"ו מאישות הוכיח דלא קיי"ל כבן זומא אלא דאי אפשר להתעבר באמבטי

ד) ובב"ש שם סקי"א כ' לענין ממזר אי ממזר ידוע הוא דאפשר לחיות קיים בי' מצות עשה פ"ו אבל אי לא ידוע דאינו חי לא קיים. ולירושלמי בפ' הערל דממזר אינו חי ל' יום א"כ הא בלא"ה איכא חשש נפל וצ"ל דמיירי בידוע ולא ידיע דקיים עד תלתא דרא וכיון דסופו שיכלה זרעו כדאי' ביבמות דף ע"ח ע"ב ס"ל דדמי לסריס אלא דגוף זה הדבר דממזר לא חי מריש הוי אמינא דזה רק עפ"י רוב כמו הרבה כללים כיוצא בזה, וישבתי בזה קושי' העולם על הא דאמר בחולין י"א דלמא לאו אביו הוא דאי אינו אביו לא הי' יכול לחיות ואמרתי דזה עפ"י רוב וממילא אי לא אזלי' בתר רוב אין מזה ראי' מדחי' דאינו ממזר דהא לא סמכי' על הרוב מיהו הדרנא בי דביבמות דף ע"ח ובירושלמי שם נראה דודאי אינו חי והטעם דדבר טבעיי נאמר על הרוב אבל זה הוא בהשגחה פרטיית שלא יטמעו בין ישראל וההשגחה גם על המיעוט חייש וקושי' העולם נ"ל דל"ק דדוקא ממזר ודאי אלא שאינו ידוע מ"מ לאביו או לאמו ידוע אבל מה שאינו ידוע לגמרי ואינו חסרון ידועה התירה תורה לגמרי וממילא חי. והנה מ"ע זו משונה משאר מ"ע שאמרו חז"ל בן ח"י לחופה וכ' הרדב"ז בטעמי המצות הטעם שעד אותו עת אין זרעו טוב להזריע ולכך אינו חייב בן י"ג שנה: פ' לך מצוה ב' מצוה ב' והוא מ"ע ב' אליבא דכ"ע

מ"ע להמול לנו כל זכר שנאמר המול לכם כל זכר וגו' ומ"ע זו כוללת בין להמול בנו או עבדיו כל אחד כדינו המפורש ועיקר הקרא על הב"ד הוא כדאי' בקדושין דף כ"ט ע"א והאב והאדון הוא כב"ד על בניו ועבדיו ואין הכוונה שהב"ד מחוייבים היינו שיכופו לאב למול אלא הם ימולו שהחיוב על כל אדם מישראל וכמ"ש הפלאה בקדושין שם דמבואר כן בדברי הרא"ש בפ' כסוי הדם אלא שילפי' בקדושין שם מקרא דוימל אברהם את יצחק בנו דהאב מחויב יותר במצוה ההוא שזה בכלל גידולו ותיקונו שעי"ז נעשה שלם