מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עח

ב) והנה בכלל עשה הזאת הוא עשה דשביתת בהמתו ועבדו כמו שכבר הארכתי לעיל במצוה ל"ב ובטור או"ח סי' רמ"ו הביא בשם הר"פ דאם היתה בהמתו שכורה אצל גוי יכול להפקירה על השבת או רק על השעה שהגוי עושה בה מלאכה כדי שלא יוכל אחר לזכות בו ועיי' בב"י שם בסי' רמ"ו ומרן הגאון החת"ס זצ"ל הקשה בחי' לנדרים הא אמרי' בנדרים מ"ד בהפקר לזמן כ"ע מודים דאינה הפקר עד דאתי ליד זוכה וא"כ מה מועיל בהפקר לזמן ועיי' שם בריטב"א על הרי"ף ולענ"ד נראה ליישב זה דהנה בע"ז דף ט"ו אמרינן דשכירות לענין שבת קניא ופריך שם מע"ז ומישראל ששכר פרת כהן דמאכילה תרומה וכהן ששכר מישראל לא יאכילנה ואי שכירות קניא יאכילנה עיי"ש דמסיק שכירות לא קניא ולי צ"ע האיך סק"ד דשכירות קניא הא אפי' הוי כמכר מ"מ אינו אלא לזמן והר"ן בנדרים דף כ"ט ע"א ד"ה אמרי' כ' דכשמכר לזמן הוי רק קנין פירות ואנן קיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וגם לענין מטלטלין שייך פלוגתא זו כדאי' בב"מ צ"ו ע"א לענין שאלה בבעלים עיי"ש ואם נימא דהסוגיא קאי למ"ד ק"פ כקה"ג דמי מלבד שזה דוחק לאוקמי סתמא דש"ס שלא אליבא דהלכתא יותר קשה כיון דזה אי כקנין הגוף דמי הוא פלוגתא דתנאי בגיטין מ"ח ובב"ב נ"א א"כ איכ"ל דמתני' וברייתא דס"ל לא קניא היינו דאתיא כמ"ד לאו כקה"ג דמי וצ"ע. ומכח זה נראה לי דעיקר מצות שביתת בהמה הוא על מאן דאית לי' פירות דלענין המלאכה נקרא בהמתו ועליו המ"ע למען ינוח ואע"ג דבעלמא לאו כקה"ג דמי אבל כאן למען ינוח על מי ששכר המלאכה הוא שלו ועבודה דידי' הוא כנלע"ד. בוודאי לר"א דס"ל בב"ק דף צ' ע"א דבעינן עבדו המיוחד לו וכיון דלאחד הפירות ולאחד הגוף לא מקרי עבדו המיוחד לו אלא שלפי"ז תליא זו בפלוגתא דתנאי בב"ק דף צ' ועדיין קשה מאי פריך ולכך נראה לי דכאן לכ"ע מודים דאזלינן בתר הפירות למי הנאת המלאכה ובתוס' שבת בסי' רמ"ו סק"ט שם לא ס"ל כן והנלע"ד כתבתי ולפי"ז דבפירות תליא מילתא ומפקיר הפירות לזמן לענין הפירות הוי הפקר עולם כל מי שיזכה בהם יהי' שלו עד עולם ולכך הוי שפיר הפקר אפילו לפי' תי' דעולא בנדרים שם

ג) והנה מ"ע זו נוהג בזכרים ונקבות לדעת הרמב"ם וסייעתי' שכתבו כן לענין מ"ע דיו"ט והמעיי"ח תמה למה לא כ' גם כאן דנוהג בנקבות ונראה לפמ"ש הרמב"ן בחומש דמצות שביתת בהמה כתיב ג"כ בהאי קרא דמשמע דאית בי' שביתה למען ינוח עבדך ושורך עיי"ש והבאתי לעיל במצוה ל"ב ליישב הא דלא נמנה מצוה זו לב' מצות והרמב"ן בחי' קדושין ל"ט כ' דהא דנשים פטורות ממעשהז"ג דווקא במצוה שהוא על גוף האדם אבל מ"ע כגון מילה שחייב האב למול איכ"ל דגם אשה מחוייבת לולא דכתיב אותו וא"כ ה"נ כיון דהמצוה הוא שינוחו עבדים ובהמות ואין העשה מצד עצמו מצד הגוף לכך גם הנשים חייבות כמו בעלמא ולא צריך החינוך להשמיענו בזה. ועוד נלע"ד ליישב דבאמת לפי פשטות הקרא דתשבות בא ללאו הבא מכלל עשה ללמד עושה מלאכה עובר בלאו הבא מכלל עשה וכיון דבא ללאו בוודאי נשים חייבות בכה"ג כמו בכל התורה אמנם כבר כתבתי דהרמב"ם בה' שבת כ' דאיכא מ"ע לנוח אפילו מדברים שאין מלאכה רק טירחא וזה לא נשמע מפשטות דקרא האמור בשבת דהרי כתיב ברישא דקרא ששת ימים וביום השביעי תשבות מבואר דבא ללאו ועכ"ח הא דאמרינן דבכלל תשבות גם מ"ע מנוחה מכל זה ילפינן מק"ו דיו"ט או מגז"ש שבתון שבתון וא"כ לא הוצרך החינוך לומר דנשים מחוייבות במ"ע זו ממ"נ על לאו הבא מכלל עשה פשיטא דחייבים ועל המנוחה ילפי' רק מיו"ט ממילא דינו כיו"ט עיי' במצוה ל"ב שכתבתי בענין מ"ע זו: מצוה פו והיא להרמב"ם ל"ת נ"א ולהרמב"ן היא מצוה פ"ג ול"ת מ"ט

שלא לישבע ולא לנדור בשם ע"ז שנאמר ושם אלקים אחרים לא תזכירו ואפילו להשביע לגוי בע"ז ג"כ בכלל האיסור וגם שלא להזכיר בשם ע"ז ושלא לומר שמור לי אצל ע"ז פלונית ואם נדר או נשבע בשמה לוקה כ"כ הרמב"ם ספ"ה דע"ז והראב"ד שם השיג ע"ז דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין כמבואר בסנהדרין דף ס"ג והלח"מ פי"ט מסנהדרין ה"ט הקשה עוד אי דעת הרמב"ם משום חומר דע"ז לוקין אפי' אין בו מעשה כמ"ש החינוך והכ"מ עיי"ש א"כ למה באינך אם אמר שמור לי בצד ע"ז או זכר שם ע"ז אינו לוקה עיי"ש שדחק עצמו בזה באמת בחינוך משמע דעיקר קרא לא קאי אלא על הנודר והנשבע עיי"ש וצ"ב מאי טעמא ויש להסביר עפ"י מ"ש הב"י בחו"מ סי' קפ"ב וד"מ ביו"ד סי' קמ"ז דאיסור הזכרת שם ע"ז דווקא אם שמם מורה על שם אלהות וע"ז אמר ושם אלקים אחרים לא תזכירו ונראה ממילא ג"כ משמע מלשון ושם אלהים אחרים דדווקא במזכיר אותו מצד ענין אלהות דהיינו לידור או לישבע בם שהוא ענין חשיבת אלהות ע"ז קאי הלאו אלא מלשון תזכירו ההפעיל מרבינן אפי' חלק ויד להזכרה הנ"ל ולכך חסור להזכיר אפי' בלא שבועה שהוא מביא לידי אזכרה וכיון דיליף מריבוי אין לוקין, ועוד לפמ"ש התוס' בסנהדרין שם ס"ג ע"ב ד"ה שלא שהקרא סתמא כתיב משמע אפילו ע"ז שנכתב בתורה לא יזכיר והיינו בנודר ונשבע אלא מדנקט בכינוי תזכירו משמע דבא ההזכרה מצדם והיינו כהזכרה בתורה

אלא דאכתי ק"ל לפ"יז דהרי הרמב"ם בפי"ח מסנהדרין כתב דכל לאווין שבתורה אם אין בה מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל בשם ואם נימא דגם בלאו זה לוקין הו"ל למנקט גם את זה לכך הי' נ"ל וכן ראיתי בסדר למשנה על הרמב"ם דאיסור לישבע בע"ז הוי בכלל יראת השם הנכבד והנורא שזה ראוי רק לשמו הגדול וכעין שכ' בפ"ח משבועות ובמנין המצות ל"ת י"ד דכל הנשבע בדבר אחר כאלו מבזה ונותן מכבוד שמים לאחרים ומכלל הן ליראת השם אתה שומע לאו וא"כ כיון דאמרי' בתמורה ד' דילפי' מקרא דליראה וגו' ואח"כ כתיב והפלא ה' את מכותך דמלקין על מקלל בשם והה"ד כל העושה דבר שהוא פחיתות להש"י אסור ואפילו אין בו מעשה לוקה והראי' דגם במימר כ' הרמב"ם במורה ח"ג סי' מ"א דלוקה משום בזיון קדשים ומנ"ל הא ועכ"ח דיליף ג"כ מקרא דליראה את ה' הנכבד ולפי"ז יש ליישב מה דקשה והקשה ג"כ בסדר למשנה דלמה לא מוקי הש"ס בסנהדרין ס"ג כן ומוקי לה דווקא כמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין ולהנ"ל י"ל דהנ"ל מוכח למאן דמתני מימר אבל לר"י הוא אמר לתנא אל תתני מימר וכו' וס"ל דמימר לא ילפי' מוהפלא דדווקא בהנך תרתי נשבע ומקלל יליף דלקי משא"כ גרם ביזוי וחסרון א"כ הה"ד גם בנשבע בע"ז אין למילף דלקי וא"כ שם בסנהדרין דהאי לר"א דהוי תלמיד דר' יוחנן ואמרי' בריש מס' שקלים אלעזר תלמידך דורש וכ"ע יודעין דשלך הוא ולכך הוצרך לאוקמי כמ"ד לאו שאב"מ לוקין אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד דמימר ג"כ אין בו מעשה ואפ"ה לוקין ועכ"ח כנ"ל שכל שהוא ביזוי השם וקדשים לוקין וא"כ ה"נ כנלע"ד, ולפי"ז א"ש דדווקא בנודר ונשבע אבל מזכיר או שמור לי אין לוקין משום דלית בי' מעשה

ב) ועוד אמרתי לצדד בדברי הרמב"ם דהנה לפמ"ש מרן זצ"ל בחת"ס חיו"ד סי' רנ"ז ופלפל אי כתיבה בכלל דיבור כ' בקריאת מגילה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים גם בכתיבה עיי"ש א"כ הה"ד הכא דכתיב לא תזכירו גם כתיבה בכלל וא"כ לפי מ"ש הה"מ בפי"ג משכירות ובמל"מ פ"ד ממלוה ולוה ה"ו קשה מאי פריך בסנהדרין ס"ג דאמאי לוקה בנשבע או נודר לע"ז ולהנ"ל איכ"ל משום דמצינו לה מעשה בכתב ולהה"מ אז אפי' אי לא קעביד מעשה חייב כיון דמשכחת לה במעשה חייב בשלמא להחינוך א"ש וכן לדעת האומרים דהיכי דמשכחת מעשה אי עביד מעשה חייב ואי לא עביד מעשה פטור פריך שפיר דלפלוג וליתני בדידי' אבל להה"מ עמדה הקו' וכעת מצאתי קו' זו בס' מנ"ח וכבר הארכתי בזה בכללים ויש ליישב דשם קאי אי ילפי' נודר ונשבע מולא ישמע על פיך כדאי' התם דף ס"ג ע"ב דפליגו בזה ולדידי' איכ"ל על פיך דווקא ובכתב פטור ואע"ג דלהאי תנא דיליף נודר ונשבע מלא ישמע על פיך סובר בשמור לי בצד ע"ז ילפי' מלא תזכירו וא"כ כ"ש שבועה ז"א כמ"ש התוס' שם דבעי' לרבוי' אפילו בע"ז שנזכר בקרא ובכה"ג שפיר איכ"ל דהזכרה בכתב אינו חייב אבל הרמב"ם סובר דיליף מלא תזכירו שפיר איכ"ל דחייב משום דמשכחת דקעביד מעשה כן יש לומר אבל באמת נ"ל נהי דהלח"מ פי"ח מסנהדרין כ' כן דאם משכחת שייך דברי הה"מ ג"כ אבל לי נראה דהה"מ לא כ' כן אלא היכא דעיקרו הוא במעשה. ועוד נראה דהרמב"ם סובר כחינוך עיי' בשעה"מ פ"א מחמץ ולכך נראה עיקר כתי' הראשון

ג) והנה הראב"ד שם ספ"ה מע"ז השיג על הרמב"ם דפסק בנודר ונשבע לע"ז והקשה הא הוי לאו שאב"מ ולכאורה צ"ע הראב"ד לשיטתי' המובא בשטמ"ק בב"מ דף צ' ע"ב ס"ל דחסמה בקול לאו משום דבדיבורי' מתעביד מעשה ס"ל לר"י דהוי מעשה אלא כל עקומת שפתים הוי מעשה ולפי"ז עכ"ח מפרש בסנהדרין ס"ה ע"ב דמתרץ מ"ש עדים זוממין מחסמה בקול לאו דווקא על העדים זוממין הקשו אלא הה"ד על אינך דמסית ומדיח ומקלל ועל כולם תי' הש"ס דשאני עדים דאפשר בראי' וביאר הר"ן שם בחי' דאפילו אם אינו מפרש דבריו אלא שאחר שאמר והוא אמר רק אין לשון קבלה וכיוצא בו עיי"ש בר"ן בחי' והרי"ף ס"פ ארבע מיתות האריך נמי בזה וא"כ בנודר ונשבע בשם ע"ז דנראה דבעינן מפרש ממש ולא סגי ברמז בעלמא דכתיב לא תזכירו וכ"ש למ"ד דיליף