מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק א עז

שלא נאסר משו"ה ולא קרינן בזה את ענבי נזירך לא תבצור שאין זה נזירך

ה) ונוהגת מצוה זו בזכרים ובנקבות בארץ ישראל ככל חובת קרקע דאינו נוהג אלא בארץ אלא דיש ג' חילוקי מקומות בזה א ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ועולי בבל ואנן קיי"ל דקדושה שני' של עולי בבל קדשה לעתיד לבא וא"כ לכאורה יהי' שביעית נוהג בא"י שכבשו עולי בבל מה"ת בזה"ז אמנם בלשון הרמב"ם יש בו פלוגתא עיי"ש בכ"מ בפ"ד משמיטה הכ"ה שמפלפל בזה ודעתו נוטה דלהרמב"ם נוהג מה"ת ועיי' בס' פאת השולחן ה' שביעית שהאריך בזה וכ' דדברי הכ"מ סותרין והצל"ח בברכות ר"פ כיצד מברכין בשמעתין דצלף כ' בפשיטות דלרמב"ם הוא רק מדרבנן מטעם אחר מהא דספ"א דתרומות דכל מקום דכתיב כי תבואו היינו דווקא ביאת כולכם עיי"ש ובזה פליג עליו הכ"מ בפ"א מתרומות וס"ל דדווקא תרומה יליף מחלה דכתיב בבואכם דהיינו ביאת כולכם אמנם במ"ק דף ב' סע"ב מבואר מאביי דס"ל כרבי דדרש בב' שמיטות הכתוב מדבר וגו' דס"ל שביעית בזה"ז דרבנן ועי' בתוס' גיטין ל"ו ע"א ולדעת הצל"ח הנ"ל וכן אי ס"ל לרבי אפי' קדושה שני' לא קידשה לע"ל כדמשמע מלשון רש"י בב"ק קשה למה הוצרך ללמד מיובל ונראה משום דקשיא לי' הא לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' א"כ הו"ל לומר דשמיטת קרקע דשביעית איתקש לשמיטת כספים ונוהג גם בזה"ז ולכך הוכרח לומר דלקולא יש לן היקש מיובל דמבואר בהדיא דבעי' כל יושבי' עלי' וא"כ עכ"ח ההיקש לקולא ושוב מקשי' שמיטת קרקע דשביעית לשמיטת כספים דהוי בחד שנה ועכ"ח לרבי שביעית בזה"ז דרבנן לאביי ורבא לא פליג עליו אלא דאפילו תימא רבנן וכו' א"כ מוכח דגם רבא סובר דלרבי שביעית בזה"ז דרבנן וא"כ הרמב"ם דפסק ברפ"ט משמטה כרבי לענין שמיטת כספים נראה לענ"ד דס"ל כדעת המפרשים דבריו דשביעית דרבנן

אמנם דברי החינוך קשי' לכאורה דכ' דהאידנא גם בארץ דרבנן אבל בזמן הבית בכיבוש עזרא נראה מדבריו שחי' מה"ת וקשה ממ"נ אי ס"ל כרבי הנ"ל אפילו בזמן עזרא הי' מדרבנן שאין יובל נוהג דאין כל יושבי' עלי' ואפשר דס"ל כדעת ר"ת בתוספות גיטין ל"ו ע"א שכ' דבבית שני הי' דאורייתא דירמי' החזיר לי"ב שבטים ומקרי כל יושבי' עלי' וא"כ שפיר הי' אז דאורייתא. ועיי"ש ברמב"ן בחי' בגיטין שהאריך לחלוק וצ"ע. ועיי' מה שאכתוב לקמן אי"ה במצוה תק"ז. הב' הוא מקום שכבשו עולי מצרים ולא עולי בבל ואנן קיי"ל דכיבוש עולי מצרים לא קדשה לע"ל וא"כ מדינא הוא כנ"ל אמנם אי אסור שם לעבוד האדמה מדרבנן פליגי הרמב"ם בפ"ד משמיטה ה"כ סובר דלענין דיני שביעית כרכים אלו שלא כבשו עולי בבל לגמרי כא"י לענין דאסור לעבוד ולחרוש ולזרוע והפירות הגדילים שם ממילא הם בקדושת שביעית וחייבין בביעור ואין בהם קולא רק דספיחין שרי אבל הר"ש כ' דניהו דאסור בעבודה אבל אין הפירות חייבים בביעור וכתב המל"מ שם דנראה דגם קדושת שביעית לית בהו והא דתנן בפ"ט משביעית דעבר הירדן חייב בביעור צ"ל שמקצת מערי עבר הירדן כבשו גם ככיבוש בבל עיי"ש שכ"כ הראב"ד ותוס' יבמות דף ט"ז אמנם רש"י סובר בחולין דף זי"ן דכל שלא כבשו עולי בבל מותר וכבר תמה המל"מ שם על רש"י דהרי מבואר רפ"ו משביעית דבמקום שלא כבשו עולי בבל נאכל אבל לא נעבד וא"כ מבואר דאסור לחרוש עיי"ש ולענ"ד ליישב רש"י סובר בוודאי לרבנן דרבי דשמיטה בזה"ז בארץ שכבשו עולי בבל הוא מה"ת א"כ במקום שלא כבשו עולי בבל אסור מדבריהם אבל לרבי דאפילו במקום שכבשו עולי בבל הוא רק מדבריהם א"כ במקום שלא כבשו אינו אסור אפילו מדבריהם דהוי גזירה לגזירה ולמד רש"י זה מלשון הש"ס דקאמר הרבה כרכים וגו' שלא כבשו עולי בבל כדי שיסמכו עניים בשביעית דכיון דאין שביעית דאורייתא שוב אין כאן הבטחה של וציותי את ברכתי וגו' לכך הניחם לעניים וקסבר לא קדשה לע"ל ובראש יוסף בחולין שם דקדק מה וקסבר הא גם מעיקרא זה שהניחם הוא משום דלא קדשה לע"ל ולהנ"ל א"ש מעיקרא אמר דאפי' קדשה לע"ל אפ"ה אינו נוהג אלא מדרבנן משום דאין כל יושבי' עלי' ועל הארצות האלו לא גזרו והטעם משום דלא קדשה לע"ל ואיכא ב' טעמים להתירא והוי כגזירה לגזירה ומתני' דפ"ו משביעית דאוסר בעבודה אתיא כרבנן דרבי. וסוריא כ' התויו"ט שם בפ"ו משביעית דעכ"ח דינו כא"י במקום שלא כבשו עולי בבל ואפשר דלענין סוריא גם לרש"י שריא אפילו חרישה דהרי יש בו ג"כ ב' מעלות. וחילוק הג' ארץ עמון ומואב ומצרים וכיוצא שאין להם סרך א"י אלא הואיל וסמוכי' לא"י נוהג שם מעשרות אבל לא שביעית מיהו יש מקצת עמון ומואב שכבשו עולי מצרים לדעת תוס' בימות

ו) והנה הרמב"ם פ"ב מנדרים ה"ט כ' שהפקר כמו נדר שאסור לחזור בו והקצוה"ח סי' רע"ג פלפל בזה דמנ"ל זה ונלע"ד לר"י בירושלמי פ"ו דפאה דקאמר דילפינן הפקר מפאה ופאה הוא בכלל נדר כדאי' בר"ה דף ה' דיליף מקרא דהוא בכלל נדר לענין ב"ת וכיון דיליף מפאה דינו כפאה ואפי' לב"ה דיליף משמיטה איכ"ל כשם דבשמיטה עושה איסור אם אינו מפקירו ועובר בעשה ובלאו ה"נ בהפקר להרמב"ם אית בי' בל יחל ומוצא שפתיך תשמור כמ"ש הקצוה"ח שם ומרן זצ"ל בחת"ס יו"ד סי' שט"ז דנהי דגוף דינו יליף משמיטה מ"מ הא אמרי' דאותם דכתיב גבי פאה בא למעט הפקר דהפקר לא סגי אם רק מפקיר לעניים ואם נימא דהפקר אינו בכלל נדר מה ענין זה לזה ול"ל מיעוטא דאותם מה"ת נילף מפאה ועכ"ח דהפקר משום נדר. ושמעתי להקשות א"כ איך תקנו חז"ל דתוך ג' ימים יכול להחזיר והא עובר על בל תאחר אם יפקיר באמת י"ל דכיון חוזר תוך ג' ימים עפ"י רוב איגלאי מילתא למפרע דהי' הערמה בעלמא ועוד לדעת הר"ן נדרים מ"ד דתוך ג' אפילו זכה בו אחר אינו מועיל ועכ"ח משום הפקר ב"ד וכיון דאמרו חז"ל דא"א לזכות בו ואין תועלת לעניים לא הוי כצדקה ולכך אינו כנדר ויכול לחזור ואפילו לדעת הרא"ש וסייעתי' דאחר יכול לזכות מ"מ כיון דעי"ז יכולין להערים להפקיע ממעשרות ובאים עי"ז לעבירה שוב לא הוי מצוה והוי כעין מהב"ע ולכך לא הוי כמו נדר ומטעם זה ג"כ הפקר בפני א' מדרבנן אינו הפקר ולא חשיב כנדר כיון דאינו מפורסם לא יזכו בו עניים אלא הוא בעצמו וממילא אינו מצוה. ולענ"ד הא דאיצטרך הרמב"ם לומר דהטעם דהפקר משום נדר הוא משום דקשיא לי' אמאי יועיל דיבור בעלמא הא קיי"ל בב"מ מ"ט דמתנה גדולה אפילו באיסור אמנה בדברים יכול לחזור לכך פסק הרמב"ם דאין לחזור בו משום נדר וכל זה אם לא זכה אחר אבל אם זכה בו אחר אפילו בלי טעם דנדר הוא שלו ובזה מיושב מה שמקשין על הרמב"ם דלדבריו יהא מועיל התרה כהיתר נדרים והר"ן בנדרים כ' דאינו מועיל התרה בהפקר ולהנ"ל א"ש כיון דזכה בו אחר אפילו בלי נדר קנה ובלא"ה ל"ק זה לפמ"ש מרן הגאון זצ"ל בחיו"ד סי' רמ"ג דלאחר שקיים הנדר לא שייך היתר וכאן מיד בדיבורו קיים ההיתר כמ"ש שם בסי' שט"ז

ז) לפי דעת הר"ן הנ"ל דסובר דתוך ג' ימים דאפי' זכה בו אחר לא מהני צ"ל דיש חילוק בין קרקע למטלטלין דהרי בנדרים מ"ג דאם אין שם אחר יניח על סלע ויפקירנו והמודר מותר בה וקשה הא הוא תוך ג' ימים ועכ"ח במטלטלין אפילו תוך ג' ימים הוי הפקר וזה כדעת החו"י סי' מ"ח שהביא הקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ט מיהו אין זה מוכרח לפמ"ש דשעת הדחק כמו דאורייתא ובמתני' אין לו מה יאכל הוי כשעת הדחק והשמ"ק כ' בשם הריטב"א בב"מ דף ל' ג"כ דהי' יכול ר' ישמעאל לחזור ולומר לדידך לא אפקרי' משום דהי' תוך ג' ימים ולדעת החו"י הנ"ל עמדה קי' הנ"ל איך הי' ר"י יכול לחזור: מצוה פה להרמב"ם הוא מ"ע ל"ה. ולהרמב"ן מצוה פ"ב והוא מ"ע ל"ד

מ"ע לשבות ממלאכה ביום השבת שנאמר ביום השביעי תשבות ובכלל מצוה זו שאנו נזהרים על בהמתינו ועבדים שמלו וטבלו אפילו עושין מלאכת עצמם ועל עבדים שמלו ולא טבלו וגם על גר תושב אם עשו מלאכת ישראל וכבר כתבתי לעיל במצוה ל"ב אי גם לאו איכא כמה חילוקי דינים, והפ"י ר"פ במה בהמה תוס' ד"ה במה כ' דשביתת בהמה אינה אלא במלאכתה כמו חרישה וטחינה מדמסיים למען ינוח עביד לה נייח עיי"ש ולדבריו הי' אפשר לומר דגוף מצות שביתה בשבת לא קאי אלא אמלאכות כאלה שיש בהם טירחא וניהו דהרמב"ם פ"א משבת כ' דבכלל מ"ע זו אפילו טירחא דלית בי' מלאכה ועוד כ' הה"מ שם בלשון הרמב"ם דאפי' השבותין דגזרו רז"ל כדי שלא לבא לידי מלאכה דאוריי' איכ"ל דשרשם במ"ע דשביתה דצריך ליזהר שלא לבא לידי מלאכה עיי"ש מ"מ פשטא דקרא בוודאי משמע דקאי על חרישה וכיוצא בהן וכן בפ' תשא ופ' ויקהל כולם קאי על מה דכתיב ברישא ששת ימים תעשה מלאכה וא"כ מיירי קרא במלאכה גמורה ולדעת הפנ"י דווקא במלאכות דאית בהו טירחא ועכ"ח צ"ל לדברי הה"מ הנ"ל דשבת ילפינן מק"ו דיו"ט דאית בכלל שביתה אפילו דבר שאינה מלאכה גמורה ק"ו לשבת דחמור דאית בכלל שביתה גם דבר שאינה מלאכה גמורה ובזה יש ניישב המהר"ם לובלין בשבת קל"ב ע"ב בתוס' ד"ה הים שכ' דבשבת איכ"ל דאין כאן עשה ותמהו עליו דתוס' בעצמם ר"פ כלל גדול כ' וידע איכ"ל דידע שבת איסור מלאכה מעשה ולהנ"ל יש ליישב דכוונתו דבשבת אינו מפורש עשה אלא במלאכות דאית בי' טירחא והוי כעשה שאינו מפורשת שכ' בשמ"ק בכתובות מ דנידחת מפני עשה אחרת עיי"ש: